פורומים מומלצים

טיפים

  • - אל תתפתו להושיב תינוק לפני שהוא מתיישב בעצמו
  • - בזמן הביוץ יש תחושה של נפיחות, חום וסימנים דומים
  • - בתקופת הבחילות רצוי להיות מצוידות בקרקרים בתיק
  • - לכל הורה מומלץ לעבור קורס עזרה ראשונה לתינוק
  • - עצירות לאחר הלידה: הקפידי על דיאטה עשירה
לטיפים נוספים...
 
רק על הידיים - חלק א`

רק על הידיים - חלק א`

מחקרים ופסיכולוגים מצביעים על תרומה אדירה שיש לנשיאת התינוק בקרבת גופו של מבוגר להתפתחותו. עד כמה חשוב לשאת תינוקות ומהו המינון הרצוי? מתוך המגזין ``הורים וילדים``

קרן גולדנברג
פורסם :  28/01/2007 10:16:00
למי אין איזו סבתא, חמות או דודה, שבין רשימת ההמלצות והטיפים שהיא מצליחה להשחיל באשר לטיפולינו בזבי החוטם, מתנוססת בגאון הסיסמה הנושנה: "רק שלא יתרגל להיות על הידיים!". בדיוק לסבתא/דודה/חמות אלה מוקדשת הכתבה הבאה.
 
נשיאת תינוקות על הגוף היא מחזה נפוץ המבוסס למעשה על שיטת גידול אוניברסלית ועתיקת יומין. מקור השיטה הקדמונית שאותה רובנו מאמצים במודע או שלא במודע, נובע מרפלקס הישרדותי המוכר בשמו כ"רפלקס מורו".
 
המדובר ברפלקס הלפיתה שתואר לראשונה על ידי רופא הילדים האוסטרי ארנסט מורו (1874-1951) ומורכב מארבעה שלבים: בהלה, פרישת הזרועות, קיפול הזרועות בתנועת לפיתה ובכי (בדרך כלל).
 
רפלקס זה קיים בקרב תינוקות עד גיל חצי שנה בתגובה לרעש חזק, או כשהתינוק חש שהוא נופל. משערים שהסיבה לכך נעוצה אי שם בעבר - תינוק הצמוד לאמו (אולי בזמן שהיא מטפסת למקומות גבוהים), יכול להימנע מנפילה ולאחוז בגופה בזכות רפלקס זה.
 
בניגוד לתינוקות אנושיים, עבור גורי קופים, למשל, רפלקס מורו משמש עדיין כמנגנון חיוני פעיל האחראי להישרדותם בחודשי חייהם הראשונים, עד שהם לומדים לדאוג לעצמם.
 
גם הפסיכותרפיסטית האמריקאית ומחברת רב המכר "עקרון הרצף", ג'ין לידלוף, תופסת את נשיאת התינוקות כדבר מובן מאליו. במהלך שנתיים וחצי בהן חיה ביערות ונצואלה בחברת שבטי אינדיאנים, רותקה לילדלוף במיוחד לעובדה שילדיהם של אלו נראו מאושרים, רגועים ועצמאיים הרבה יותר מהילדים במדינות המערב.
 
על פי התפיסה שפיתחה על טבע האדם ועל גידול ילדים, התינוק מגיע לעולם עם ציפיות מולדות הנובעות מהאבולוציה הארוכה של המין האנושי, ואותן הוא משדר אינסטינקטיבית לסביבתו.
 
שתיים מהציפיות המרכזיות של התינוק הן להימצא במגע מתמיד עם אמו, או מטפל צמוד אחר, בחודשי חייו הראשונים ולהיות עד לחיי המבוגרים העוסקים בענייניהם - בלי להימצא במרכז תשומת לבם.
 
בספרה מסבירה לידלוף כיצד תינוק שציפיותיו הבסיסיות מתממשות, עתיד לרכוש תחושה מוצקה שהוא אהוב ובעל ערך עצמי גבוה, וזו תלווה אותו לאורך חייו ותצמיח אדם בריא ומאושר יותר.
 
ובכל זאת, יהיה מי שיטען כי נשיאה על הידיים מעודדת פינוק, מקשה על התינוק להירדם בעצמו, ולא תמיד ישימה במסגרת המטלות היומיומית השוטפות, בייחוד כאשר הילדים הגדולים בבית דורשים גם הם תשומת לב.
 
הקונפליקט בין הצורך ההדדי של הורה ושל הילד במגע הקרוב, לבין החשש מפני השלכות שליליות, מעודד אצל רבים מאיתנו תהיות:
 
האם צריך "להיגמל מידיים" בשלב מסויים בחיי התינוק או הפעוט, מהו המינון הנכון של נשיאת התינוק קרוב לגוף, ועל אלה יתרונות מצביעים מחקרים ופסיכולוגיים בכל הנוגע לנשיאת התינוק על הידיים של ההורה?
 
המגע כצורך קיומי
רק לפני עשורים אחדים נהוג היה לשלוח הורים שאך נולד להם פג לביתם, ולבקש מהם לשוב לפגייה בעוד שלושה או ארבעה חודשים, לאחר שהתינוק יגדל מעט. היום כבר ברור לכל, כי מדובר בעוול שממנו סובלים ההורים והתינוק כאחד.
 
מיכל בן ארי סיני, המשלימה בימים אלה את ספרה בנוגע ליישום שיטת הגידול האוניברסלית ומייעצת להורים מהארץ ומהעולם מניסיונה בתחום, פרסמה באתר האינטרנט "אסימון" מאמר תחת הכותרת הסנסציונית: "מה ההבדל בין קילו תפוחי אדמה לקילו תינוק?!"
 
"משאות כבדים אפשר להימנע מלשאת". היא מסבירה את פשר הכותרת. "ניתן לעשות משלוח בסופרמרקט ולהיעזר בסבל כדי להרים רהיטים כבדים. אולם קילו תפוחי אדמה אינו שווה לקילו תינוק, לא בכל הקשור להישרדות. נשיאת תינוקות על הגוף חיונית לעוללים ולהוריהם, והמוח האנושי מעביר מסרים חיוביים ותחושת הקלה לגוף כאשר היא מתבצעת.
 
זוהי מיומנות שכל בני האדם ניחנו בה, כאשר התנסו בה בעיקר אמהות. המוח מכיר בהבדל הגדול שבין קילו תפוחי אדמה לקילו תינוק", היא כותבת. 
 
לפי בן ארי סיני, עצם העובדה שהתינוק נישא על מבוגר תורמת להימצאותו זמן ממושך יותר במצב של ערנות שקטה - המצב המיטבי ללמידה והתפתחות.
 
במילים אחרות, נשיאת תינוקות מפעילה מעגל קסמים: תינוק נישא - תינוק רגוע יותר - תינוק פנוי יותר ללמידה. האינטראקציה המתמדת עם עולם המבוגרים ומעורבות התינוק בפעילותם היומיומית היא שמגבירה את יכולת הלמידה שלו.
 
בן ארי סיני מוסיפה כי החזקתו של התינוק על הגוף, מאפשרת לו לראות מקרוב תמונות ברורות ומגוונות כמו בסרט נע, המגדילות את טווח הגירויים שלו מדי יום ביומו.
 
"עולל היושב בתוך עגלה ומקשיב לקולות הוריו, חשוף פחות לגירויים מאשר תינוק הנישא על אביו או אמו, שומע אותם משוחחים ביניהם או עם אדם אחר. תמונה אחת הנצפית על ידי התינוק מכילה מגע, תנועה, צבעים, ריחות וקולות הפועלים על כל חלקי המוח".
 
במקרים בהם ההורים אינם יכולים לשאת את התינוק במשך היום מכל סיבה שהיא, בן ארי מציעה לדאוג שהוא יינשא על גופו של מטפל או בן משפחה אחר. "אין הכרח בכך שתינוקות יינשאו דווקא על הוריהם, אך התנאי הוא שמי שנושא אותם על גופו ימשיך לעסוק בענייניו בזמן שהוא נושא אותם", היא אומרת.
 
ברובד הפיזי, היתרון הברור של הלמידה הוא בחוויות הסביבתיות שמעודדות היווצרות קשרים במוח ומאפשרות את התפתחותו. ברובד הנפשי-רוחני, היתרון הוא בשותפות הפעילה של התינוק בעולמם של הוריו, תוך הימצאות במקום מוכר ומוגן.
 
"אפילו רעשים חזקים מאוד אינם מרתיעים כל כך תינוק נישא ויש להם ערך לימודי עבורו, כיוון שהאם (או הנושא) משמשת מעין 'פילטר' לעולם בתגובה שלה לרעשים והתינוק חש את תגובותיה ומגיב לפיהן אינסטינקטיבית", אומרת בן ארי סיני. 
 
מחקריו של ג'ון בולבי (1907-1990), פסיכולוג התפתחותי ואבי תורת ההתקשרות, הם בין הבולטים בחקר תרומת המגע ונשיאת תינוקות על גוף המטפל.
 
בניגוד למה שההשקפה הביהביוריסטית גורסת, בולבי אינו מייחס את הצורך בקשר ומגע לזיקה שהתינוק עושה בין דמות המטפל לבין סיפוק צרכיו הפיזיים, אלא כתכונה פנימית המחפשת מענה לצורך קיומי.
 
את קביעתו זו אישש בזמנו גם הפסיכולוג הארי הארלו (1906-1981) בהתבססו על מחקר מפורסם שבו הושמו גורי קופים בכלוב עם בובת אם מלאכותית העשויה חוטי תיל וסיפקה מזון ומים, לצד בובת אם מלאכותית העשויה ספוג רך ומזכירה אם אמיתית.
 
הארלו הראה כי הקופים אמנם מתקרבים לאם המאכילה בכל עת שהם רעבים, אך בשעת עייפות או פחד הם הולכים ישירות לאם הרכה. כך הוכיח הארלו כי הצורך בהגנה ובקירבה, הוא אלמנט נפרד מן הצורך הפיזי במזון.
 
בולבי עצמו נתן תוקף נוסף לטיעוניו במחקר שבחן את תנאי הגידול העגומים של ילדים רכים בבתי יתומים שמנוהלים באופן לא תקין. במחקר זה הוא הציג את הנכות הרגשית הקשה שמוליד היעדר מגע וקשר בין אישי אוהב בין התינוק למטפל בו.
 
בנוסף, טען בולבי כי הצורך בקירבה הוא מולד, הדפוסים של חיפושי הקירבה מעוצבים על פי הניסיון, ולכן קשר הינקות עם הדמות המטפלת ישפיע על הפרט לאורך כל חייו.
 
המסקנה העיקרית הייתה כי ההתנסות בראשית חייו של האדם מלמדת אותו על מידת ההערכה שהזולת רוחש כלפיו ועל איכות הקשר שהסביבה רוחשת לו.
 
חיבוק ארוך ומתמשך
כאשר הכירו ד"ר תמר שלזינגר, עובדת סוציאלית ומיכל קוריאט, אשת עסקים, בחיוניות המגע ובתרומה שיש בנשיאת התינוק להתפתחותו הקוגניטיבית והרגשית, החליטו להקים יחד את העמותה "חיבוק ראשון" (לשעבר "אהבה לכל תינוק"), שמטרתה להעניק לתינוקות שננטשו על ידי הוריהם מסיבות שונות, קשר עם כמה דמויות מטפלות מרכזיות כפיצוי מסוים על אבדן הטיפול ההורי.
 
ליוזמה לטפל בתינוקות הנטושים הגיעה ד"ר שלזינגר במקרה, לפני כארבע שנים. "חברה, עובדת סוציאלית, סיפרה לי על זוג הורים שהיא מטפלת בהם, שנטשו את התינוק שלהם בבית החולים משום שלקה בתסמונת דאון. שאלתי אותה מי נמצא עם התינוק ואוהב אותו, והיא ענתה שאף אחד, ולכן החלטתי לבוא ולטפל בתינוק בבית החולים.
 
התינוק היה בן חודשיים ושכב במחלקה ליד תינוקות שרק נולדו. כולם היו קטנטנים והוא נראה גדול לידם. כל אמא באה לתינוק שלה, ורק לעריסה אחת אף אחד לא הגיע", היא מספרת.
 
מתנדבות ומתנדבי העמותה "חיבוק ראשון", דואגים לבלות עם התינוקות מספר שעות בכל יום, להעניק להם חום, אהבה ומגע גוף, לשחק עמם, לשיר שירים ולהקריא סיפורים – תוך הגבלת מספר המטפלים המתנדבים בכל תינוק. כל זאת, כדי שתיווצר התקשרות (Bonding) בין התינוק לכמה דמויות מפתח, בדומה להתקשרות הנוצרת בתא משפחתי תקין.
 
"באתי לגעת בו", כותבת מתנדבת העמותה בבלוג שהקימה ברשת, "שירגיש חום אנושי, שירגיש ערסול בתוך גוף חי עם קימורים, שיפרוק אנרגיה גם דרך התנועה... כן, יש גם קולות מציקים שצוחקים עלי – בסך הכל שבועיים, רק כמה שעות בכל פעם. לא קמת אליו מתוך שינה. אינני מסכימה עם אותם קולות: לא הבנתם כלום. ככה זה נחווה. ככה הרגשתי, הורָה".
 
"אם הצורך של התינוק במגע וקשר אינו מסופק", מוסיפה ד"ר שלזינגר, "הוא לומד שהעולם הוא מקום רע וגדל להיות אדם חשדן. תינוק שאצלו הצרכים האלה מתמלאים, רוכש אמון בסיסי, לומד שהעולם הוא טוב וגדל להיות אדם סוציאלי.
 
ההשפעה שלנו היא השפעה לטווח ארוך, ואם נשקיע בתינוקות האלה כשהם קטנים, הם יגדלו להיות אנשים בריאים יותר בנפשם. אין לי אשליות. אני לא חושבת שמתנדבת תתקן את נזק הנטישה, אבל היא יכולה למזער אותו".
 
חשוב לזכור שלא כל ילד הזוכה לגדול בבית עם הורה או שני הורים, מסורים ככל שיהיו, מקבל את המגע כחלק בלתי נפרד מההווי היומיומי. סדר יומן של רוב המשפחות בישראל דומה, אמנם, וכולל קימה, פיזור לגנים ולבית הספר, עבודה, איסוף חזרה, ארוחת ערב ושינה, אך בתוך השגרה הזו, החיבוק והנשיאה נדחקים לעתים קרובות לשוליים ואינם מוצאים מקום בעומס המטלות.
 
לא כך הדבר אצל משפחת שפירא, למשל, המעידה על עצמה כמי שמקדישה ומגדירה זמן קבוע בכל בוקר ל"פינוקים". "זמן ההתפנקויות והחיבוק עבורנו הוא זמן חיוני עליו איננו מוותרים", מספרים ההורים.
 
"בכל בוקר משכים אחד ההורים בתורו והילדים באים לקבל חיבוק, מתכרבלים ומתלטפים. לפעמים הם אפילו רבים מי יתכרבל קודם", מוסיפה האם, אורלי.
 
לתפיסתה, המגע היומיומי עם ילדיה תורם להתפתחותם הקוגניטיבית והרגשית ולהיותם ילדים רגועים, חמים וחייכנים הרבה יותר מילדים אחרים בני גילם.
 
"בעוד רבים מאיתנו מתקשים להגיד: 'אני זקוק לחיבוק', איתי בן הארבע יודע ממש להגדיר את הצורך במגע והוא הרבה פעמים מסביר איך הוא רוצה שילטפו אותו ויחזיקו אותו", אומרת אורלי. "הוא גם אוהב לחבק ולהעניק בעצמו, ובהרבה תמונות שלו מהגן אפשר לראות אותו מאמץ לחיקו ילדים אחרים ומחבקם".
 
עוד בטרם נולדו ילדיהם של הזוג שפירא, נחשפה אורלי לסדרת כתבות מדעיות בנושא המגע וחשיבותו המשמעותית להתפתחות פגים ותינוקות, מלבד היותו מענה לצורך רגשי.
 
"מובן שלא סדרת הכתבות היא שמניעה אותנו למגע יומיומי עם הילדים, אלא קודם כל צורך רגשי פנימי לבטא את האהבה במגע" היא מבהירה.
 
"הילדים הרי נולדים לעולם ידוע מבחינת מה שצפוי להם. בסביבת הגידול שלהם הכל די ברור מראש ורוב הסיכויים שהם יהיו דומים להוריהם במרבית המאפיינים. הדבר היחיד שעליו יש לנו כהורים השפעה הוא בריאותם הנפשית, ולפי אמונתי זו נולדת קודם כל מחום ואהבה המתבטאים בצורת מגע", היא מוסיפה.


להמשך קריאה בנושא:

כתבות נוספות ב

ערוץ הריון ולידה באתר תפוז- נלווה אותך לאורך 9 חודשים ואחריהם
Copyright©1996-2017, תפוז אנשים בע"מ   אקום
;