פורום הפרעות חרדה - תמיכה מקצועית

דיברתי עליו רבות בזמן האחרון.
אני חושבת שכמעט לכולנו החרדה מתקשרת לפחד הזה.
רובנו מדברים על ״מה יקרה אם אני אהיה בסיטואציה מסויימת ושם יהיה לי התקף חרדה?״
חלקנו מקשרים את זה לטריגר מסויים
וחלקנו חושבים שזה יכול לבוא בכל מצב ומקום.

אני חושבת שזה גם מתקשר לשני הזמרים הללו.
לדעת שאתה על במה, חשוף, עיניי מאות או אלפים (או אפילו עשרות אלפים) נשואות עלייך ואתה צריך להיות בשליטה.
הכובד של זה לדעתי מעורר את החרדה. האחריות.

אני יודעת שהיום שבו החרדות ייעלמו לי לגמרי (או לפחות לא ישפיעו על תפקודי) הוא היום שבו אדע שגם אם אאבד שליטה- הכל עדין יהיה בסדר.

לגקיקולה ולכולם,  
על זה נאמר :
"אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר,
את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות
ואת החוכמה להבדיל בין השניים.(סנט פרנסיס)".

האם הצורך בשליטה באמת מקנה שליטה?
כל כך הרבה לא תלוי בנו...
השליטה המדומה - מעוררת חרדות.

המחשבה "מה יקרה אם...יהיה התקף חרדה"
היא כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
במקום זאת, מחשבה כמו : "אני ארגיש נפלא בסיטואציה הזו"
היא גם נבואה שמגשימה את עצמה.

לגשת לסיטואציה בסקרנות, מתוך מחשבה שיהיה טוב.
ורדה

לא לנסות להבין אותו אלא לקבל אותו
לקבל שהוא עובר דברים שקשה לו להסביר, שקשה לו לשלוט.
לדעת שלעתים הוא יצטרך ״כרטיס ביטוח״ מיציאה מסיטואציות רק ע״מ לעבור אותן (הלכתם לאירוע? תיידעי אותו שבכל מקרה שיהיה אם ירצה ללכת- תלכו. תתפלאי איך אחרי זה הוא ישאר תמיד עד הסוף וגם יהנה!)
לדעת שגם כעס וחוסר סבלנות הם חלק מחרדה.
כשהוא בהתקף תזכירי לו לנשום.
שיוצא לאט את האוויר מהגוף.
כשהוא בהתקף תגידי לו שילך עד סוף הרחוב ויחזור (הגוף חייב לשחרר את רמת האנדרנלין)
יש הרבה דרכים לעזור מבחוץ!

הוא מטופל בצורה כלשהי?

שלום תפו ופוזה
וברוכה הבאה לפורום,
ראיון עבודה או מבחן מלווים בהתרגשות ובחשש,
ועלולים לגרום לכאב בטן אצל כל אדם.
הבעיה קיימת כשהחרדה משבשת את החיים וגורמת להמנעויות.

המנעויות גורמות באופן אבסורדי לחרדה להתחזק עם הזמן.
האם הבחור הצעיר טופל עקב היעדרותו מלימודים?
בכל מקרה מומלץ לא לגרור את החרדות לשנים ארוכות,
טיפול קוגנטיבי התנהגותי או טיפול רגשי יכולים לעזור.  

מזמינה אותך להציע לו לפנות בעצמו לפורום,
בשם כינוי, לשתף ולקבל תמיכה והתייחסויות בפורום.  
ורדה

והמשפחה טופלה יחד ובנפרד.

יש לו כלים והוא כבר יודע לעתים לשלוט בהתקף.

הוא קורא כל מאמר אפשרי בעיקר באנגלית.
כאשר מגיע רגע האמת זה פשוט בא ולא תמיד מצליח לו...

היום הוא לקח קלונקס ויצא לשם יחסית בסדר.
שעה אחר כך חזר אחר לחלוטין הר רגשי ירד ממנו.


תודה לך.

היי,
קודם כל המצב הבטחוני במדינתנו מעורר פחד מאד הגיוני.
תמיד יש תחושת מלחמה. מדברים על זה כל הזמן ברדיו, בטלוויזיה וגם ברחוב.
כך שאת לא לבד.

אני חושבת שקודם כל את צריכה לזכור שלמרות שאת האם והן הילדות מותר לך לפחד. אני חושבת שהניסיון שלך להחביא את זה מעורר אצלך את החרדה.

אני ממליצה לנסות לקרוא על זה פחות, לצפות בטלוויזיה פחות, להעביר תחנה ברדיו כשמתחילים לדבר על זה.
אם תהייה מלחמה- את תדעי.
בנתיים למה לסבול?

יש דברים שלא בשליטתנו. זה כמו למשל הפחד מהמוות. הפחד קיים ומובן גם למה. אך כל עוד מדובר בנושא שלא בשליטתנו עדיף להתעסק בו פחות ופחות.

אני בכוונה הפרדתי והשתמשתי בשתי מילים- ״חרדה״ ו״פחד״.
אני חושבת שמאחורי החרדה אין כל רעיון רציונלי ולעומת, פחד (בעיקר כמו שאת מתארת) הוא ממקום מאד רציונלי.

ושוב- זה שאת אמא לא אומר שאסור לך לפחד!

תדברי על זה עם מכרייך-
זה יכול לעזור.

בהצלחה :)

שלום איש הפיל
וברוכה הבאה לפורום,
לדעתי יש להבחין בין דאגה מועילה לבין דאגה/חרדה לא מועילה.
אם את חוששת ומודאגת ממלחמה, דאגה מועילה היא להתכונן לקראתה:
לדאוג שיש ממ"ד או מקלט קרוב, שהוא מצוייד כהלכה וכו'.  
דאגה שאין בה מעשה מועיל, היא דאגה לא מועילה, והיא גורמת למצוקה נפשית.

שאלו את נשיא תאגיד קרייזלר, ק.ט. קלר,  איך הוא נמנע מדאגה, הוא השיב :
"כשאני עומד בפני מצב קשה, אם אני יכול לעשות משהו בענין אעשה זאת.
אם לאו, אני פשוט מניח לזה. לעולם איני דואג לעתיד,
משום שאני יודע שאין אדם שיכול לחזות את העתיד.
כוחות רבים כל כך יכולים להשפיע על העתיד !
איש אינו יכול לומר מה מניע את הכוחות האלה ואיש אינו יכול להבין אותם.
אז למה להניח להם להדאיג אותנו?"

ועוד, הדרך הטובה ביותר להתכונן לעתיד היא למקד את כל ההתלהבות
והאינטליגנציה בביצוע מעולה של מטלות היום.  (דייל קרנגי, "אל דאגה").
ורדה

צריך מאוד לסייג את מה שכתבת.
פעם רופא משפחה מקסים הסביר לי בפשטות שכל רופא, כמו כל איש מקצוע, מטפל בכלים שעומדים לרשותו. פסיכיאטר יודע ומוסמך לרשום מרשמים. אני לא חושבת שאלא אם מדובר ברופא מאוד מיוחד, אנושי ומנוסה, לצפות ממנו שהוא ידע ו/או יטרח לעשות מעבר.
בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד שנים, אני יודעת להגיד שההתמודדות עם חרדה מורכבת מפאזל שרק אנחנו יודעים להרכיב אותו אחרי הרבה ניסוי וטעיה. כל אחד והשילובים שעוזרים לו. יש כאלו שרק תרופות מסדרות אותם יופי, יש כאלו שעושים ספורט ומסתדרים בלי שום דבר אחר, תזונה, טיפול דינאמי ומה לא.
בסופו של דבר האחריות היא עלינו ואנחנו צריכים להחליט ולעשות לבד את המחקר שלנו, ההתייעצות שלנו, ההשוואות ועוד ועוד. זו אחת הסיבות שהגעתי לפורום הזה. ניסיון של א/נשים אחרים/ות יכול לפתוח דלת לדברים שבכלל לא חשבנו עליהם.

פאזל שרק אנחנו יכולים להרכיב אותו , בעיני התשובה שלך ממש יפה. שיהיה לך יום טוב !

תודה רבה. אני חושבת שחשוב לא להיתפס לעולם הפסיכיאטריה ולא לגזור מכך שאם קיימות תרופות לטיפול בנפש אז התחום כולו של בריאות הנפש הוא מדע מדויק. זה הרבה הרבה יותר רחב מזה. תרופות הן רק חלק מהסיפור ויש עוד הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות כדי להתמודד ולהתקדם הלאה בחיים עם התופעות המקסימות האלו

פסיכאטר כמו כל מטפל צריך להיות מותאם אלייך.
מכירה המון אנשים שאמרו ״אני שנתיים בטיפול וזה לא עוזר״ אז למה אתם ממשיכים בטיפול? ניסיתם טיפול אחר? מטפל אחר?
זה כמו להתייאש מיחסים זוגיים כי היה לך חרא פרטנר.

חוצמזה, שתמיד יהיו (לצערנו) חרטיארים ואנשי מקצוע לא מקצועיים, לא אמינים, רמאים וכו.

צריך לפקוח עיניים טוב טוב ולבדוק מה קורה סביבך.
אני אישית ממליצה למי שיכול שיצרף אדם שקרוב אילו. זה לא כמו פגישה אצל פסיכולוג שנוכחות אדם אחר פוגעת בטיפול.
לי ברמה האישית לא יצא להתקל במשהו כזה.


ושלא יעבדו עליכם!
שבוע טוב

אני חושבת שחשוב להיות עם ציפייה ריאלית מכל איש מקצוע ולהיות מאוד פרואקטיבי בתהליך. אם את/ה מרגיש/ה שמשהו לא עובד/מתאים- לומר את שלך בקול רם, להתעקש ולא תמיד לקבל כל דבר כמובן מאליו. מצד שני, הרבה פעמים בכל הנוגע לתרופות האלו כן צריך להתאזר בסבלנות והרופא די צודק בבקשה שלו לתת לתרופה משהו כמו חודש/הזדמנות. זה לא פוטו פראג'
אני יכולה להעיד על עצמי ש*כל* הרופאים אמרו לי להמשיך עוד קצת עם הציפרלקס ואז החלפתי פסיכיאטר והוא ישר אמר לי להחליף לסימבלטה. זה לא אומר שכל קודמיו טעו, זה אומר שיש שוני בגישות בין הרופאים וכל אחד רואה את הדברים אחרת. ובסוף, המטופל/ת צריך/ה לעשות את כל השיקולים ולקבל את ההחלטה בשביל עצמו/ה.

באופן יחסי לתקופה של כמה שנים , אבל אחרי כמה שנים הכדור כבר לא השפיע כל כך כמו בעבר וגם עליתי 25 ק"ג במשקל - אז החלטתי להפסיק ולנסות כודרים אחרים.
מאז עוד לא מצאתי כדור שמשפיע עליי כמו הפאקסט.

ממש לא מתאים לי לעלות במשקל .

אבל לכלל התרופות האלה לוקח זמן תגובה
של בין שלושה שבועות לחודש וחצי.
תני לזה עוד קצת ואם את רואה שאין הטבה חזרי לפסיכיאטר
(אני בכללי חושבת שצריך לחזור אחרי חודש לביקורת גם אם יש הטבה)

מעבר לכך חשוב לקחת בחשבון שבתקופה הזאת עלולה להיות עלייה ברמת החרדה ובתדירות ההתקפים-
התופעה גם היא חולפת לאחר פרק הזמן הנל.

בהצלחה!

ליתר חרדה ופחדים שרק מתגברים , ככ רוצה לראות שיפור ובעיקר רוגע .
לילה טוב ותודה

הטרטולוגי המליץ. את יכולה גם לנסות לדבר עם ד"ר מיקי בלוך שהוא פסכיאטר שעובד בביח איכילוב , והוא גם מנהל את מרפאת בריאות הנפש של האישה. כך שהוא מומחה מאוד מומלץ בכל מה שנוגע לתרופות מסוג זה שמותרות או
אסורות בהריון.

אז אני די בבילבול וחוסר שקט מכל העניין

והוא ממש נגד כגור מסויים כשבמרכס הטרטולוגי אמרו לי שמבחינתם הוא בטוח ואין תובפת סיכון.
אס אני בדילמה קשה

שלום גקיקולה,

מחקר שנערך מצא שאדם ממוצע חושב כ 4000 מחשבות ביום,
מתוכם כ 520 מחשבות טורדניות לא רצוניות.

"אחד החששות הכבדים ביותר של אנשים הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית
הוא שהמחשבות האובססיביות עלולות להתגשם.
אנשים חוששים שהם ישברו ויעשו את אחד המעשים המופיעים באובססיביות שלהם.
אם הם באמת היו מגשימים את האובססיביות שלהם,
בתי הכלא היו מלאים באנשים הסובלים מ OCD שהגשימו את האובססיות שלהם...
בהתבסס על הנסיון הקליני שלנו אנחנו מאמינים שלאנשים הסובלים מ OCD
יש סיכוי קטן יותר משאר האוכלוסיה לבצע מעשה פשע"  
(מתוך הספר : "להתגבר על מחשבות טורדניות" , מאת פורדון וקלארק).

כשאדם מייחס חשיבות למחשבה היא מקבלת משמעות יתר.
מה שנותן כוח למחשבה הוא הענין שלו בה.
אם אין לו ענין במחשבה, היא מאבדת את ההשפעה שלה ו"נובלת" מחוסר ענין.

באופן פרדוכסלי, הדרך לשלוט במחשבות,
היא פשוט להבין שאי אפשר לשלוט בהן,
שהן רק מחשבות, לא להלחם בהן -
לאפשר להן לזרום ולחלוף,
כמו טיפות גשם שיורדות על שמשת החלון,
כמו עננים החולפים בשמים,
ולהעלם מחוסר ענין.
ורדה

כמה רחוק המוח החרד יכול ללכת...
הפתרון הוא הסחת דעת, הלא כך?

אני חושבת ששווה לך לחפש טיפול ספציפי להתמודדות עם מחשבות טורדניות. בטוח יש סוג של טיפול שיכול לעזור לך כשהמחשבות האלו מופיעות.

מזדהה כלכך עם התחושות שאת מתארת.
יש גם נטייה בזמן חרדות ״להאשים״ הכל בחרדה ולשכוח שלפעמים גם הגוף לא מרגיש טוב.
שיש ימים קשים יותר פיזית, שעייפים, שלא אוכלים או שותים מספיק..

לעבור 2 התקפים לבד זה בהחלט מעורר הערכה
מה אפשר ללמוד מזה?
שכל התקף את יכולה לעבור.
יש קשים יותר ויש קשים פחות
אבל מאף אחד מהם לא מתים.
כמובן שזה סבל גדול אבל עם ההתנסות באה הלמידה. לא משנה מה נגיד וכמה נתלונן שקשה ונמאס (ובאמת שקשה ונמאס) כל יום אנחנו מלומדים יותר וחזקים יותר.

קראתי את מה שכתבת כבר אתמול וזה ממש עודד אותי
באמת קשה לי להסתכל אחורה ולהבין שפעם ההתקפים האלו היו משפיעים עליי הרבה יותר קשה והיום אני הרבה יותר מנוסה ומלומדת. הרבה פחות סערות נפש ואני מצליחה להשתלט על ה"סערות" האלו הרבה הרבה יותר טוב. נראה לי גם עם הגיל הנפש פשוט מבשילה לה ולוקחת הכל פחות קשה..
אצלי אגב, כשהגוף פיזית לא מרגיש טוב מדברים שלא קשורים לחרדה, החרדה ישר מתעוררת.. מצבים של מחלה ממש מכניסים אותי לחרדה. לא יודעת למה.. אבל הבנתי מהפסיכיאטר האחרון שהייתי אצלו שזה דפוס מוכר אז פ'סדדדר עוד תופעת לוואי של החרדה למנייק..

פורום מיניות באתר "כמוני"- http://www.camoni.co.il/index.php?idr=26&theme...
מי שעונה שם הוא ד"ר צחי בן ציון, רופא פסיכיאטר וסקסולוג, כך שנראה לי שאולי כדאי לך לשלוח שאלה גם שם.

שלום טיףטף2
בפורום זה אין יעוץ תרופתי, כדאי להפנות את השאלה לרופא המטפל.
מצב פוסט-טראומטי יכול להשפיע לרעה על כל תחומי החיים, כולל תחום המין.
מומלץ להעזר באיש מקצוע כדי לטפל בטראומה ובחרדות.
בינתיים כדאי שתלמד שיטות הרפיה, ולבחור את השיטות  שיעילות  עבורך.      
ורדה

אני חוויתי ועדיין חווה.עדיין לא מצאתי את הדרך לצאת מזה אבל מבחינת תפקוד יום יומי, פשוט אין לי ברירה כי יש לי ילדים.
מצב האין ברירה גורם לי לקום בבוקר, להכין לרחוץ, לטרוח ולכבס. לא בתדירות נדרשת. אני מסדרת אבל הבית תמיד בבלאגן. אני קונה אוכל אבל לא כל כך מבשלת וכו וכו.
הבית לא מתנהל בצורה "נורמלית" שזה בשבילי כמו להגיד מושלמת או קרובה למושלמת, אבל איך שהוא הוא מתנהל ומאד רחוק מהמושלם. כי אין ברירה ! כי יש ילדים!
אני חושבת שאם תצליחי למצוא לך כזה מן "אין ברירה" זה יגרום לך לפעול ולעשות למרות החוסר חשק ולמרות הפחדים. זה לא מעלים את החרדות, אבל זה לא מאפשר לך לשקוע באפטיה ובחוסר עשיה מוחלט. ובאשר לחרדות ולדכאון בשביל זה תלכי לטיפול וזה נפלא.
בקשר לכדורים קטונתי. יש לי הרבה יותר שאלות מתשובות ויש כאן בפורום אנשים עם הרבה יותר ניסיון. אני עדיין לא חברה של הכדורים וקשה לי להגיד משהו לזכותם...

טוב לדעת שאני לא לבד, חשבתי שאני לבד במערכה. גם לך יש תחושה שהלוואי שהיום הזה ייגמר כבר?

הזה שרק צובר כח ועוצמה פשוט מייאשים נורא. והכדורים... נו טוב עדיף שלא אוסיף
יש הרבה אנשים שהכדורים עוזרים להם. אני בינתיים לא הצלחתי והנסיונות עם כדורים חדשים ותופעות הלוואי הם סיוט.
עכשיו אני כבר שבועיים בלי כדור נוגד דיכאון וחרדה ומשתמשת רק בכדור שמוריד דופק ובכדור אס או אס- אלפרליד מתחת ללשון. כל יום !
זה לא יותר גרוע, רק פחות כדור.... פשוט נואשתי מהכדורים והרגשתי שיותר רע לי למרות שכולם אומרים שצריך סבלנות עד שהגוף יסתגל.
אני אישית כבר לא יכולתי יותר.
הכדורים שאני לוקחת מרדימים וחלק מהיום (כל יום) אני נהפכת לסמרטוט ומנוטרלת. התקפי החרדה פוגעים כל כך באיכות החיים והכדורים שעוזרים לנטרל את הסיוט הזה,
הופכים אותי לכמה שעות של זומבי !

יש כל כך הרבה אנשים עם התקפי חרדה ועדיין הכל לוט בערפל. אנחנו לא לבד. אבל הלוואי והלא לבד היה עוזר.

אני לקחתי את הציפרלקס במשך 5 שנים נפלאות! זה עזר לי פלאים
וכמו מטומטמת החלטתי להפסיק כי חשבתי שאני יכולה בלי...
עכשיו אני משלמת מחיר כבד :(

3 שבועות זה מוקדם להחליט, לוקח לכדורים כאלה אפילו חודש וחצי עד שחשים הקלה. תני לזה את הזמן..

לדעתי כדור מעולה!

תודה על העידוד. תוך כמה זמן שמת לב להבדל? האם הצלחת להוריד את הכדורים התומכים (לוריוון, קלונקס וכו')? נראה לך שעדיין יש לי בחילות וחוסר תאבון מהכדור?

חזרת לציפרלקס?

ואז גם הורדתי בהדרגה את התומכים.
לאט לאט את מרגישה את ההקלה... כל יום נראה טוב יותר מקודמו
וממלא אותך במוטיבציה להמשך..

חזרתי עכשיו, אבל אני רק בתחילת הדרך. סיימתי שבוע ראשון.

בהצלחה!

ד״א ראיתי שרשמת שאת לוקחת את הכדור SOS שלך מתחת ללשון..
יש סיבה? זה אפקטיבי יותר? לא בולעים בכלל כמו כדור מציצה?

ומה את מקבלת עכשיו במקום ציפרלקס? לאיזה מינון הגעת עם הציפרלקס?

כרגע לא לוקחת שום כדור.

חוסר תיאבון, בחילות, נמנום, חולשה , גירוד בכל הגוף, והפסיכיאטר אומר תמשיכי עד שהגוף יתרגל....
אני כל כך מסוחררת שקשה לי לצאת מהבית.....

באיזה מינון את? את מקיאה לפעמים? איך השינה? יש לך גם רעידות?

התחלתי לפני שלושה שבועות אחרי שנים עם כדור אחר ג'ילקס (60 מ"ג) המצב רק החמיר ו הפסיכיאטר החליט שציפרלקס 10 מ"ג יעשה לי שינוי לטובה...אחרי שבועיים גיהנום של בחילות קשות סחרחורות ובעיקר רעד ודופק מהיר התקשרתי אליו והוא החליט להוריד לי חצי מהכמות....אני שבוע  עם 0.5 מ"ג ורק הדופק הוסדר....עדיין מאד חלשה ובחילות...כל היום במיטה ועדיף בחושך....
עוד שבוע אם לא יהיה שינוי אפנה אליו שוב...מבטיחה לעדכן.
סבלנות ואם אפשר שלא להישאר  לבד בבית זה ממש טוב....

אני אחזור על מה שאחרים/ות אמרו בצורה אחרת- חייבים להמשיך לתפקד. גם אם לא מבינים או מרגישים את זה, השגרה, אפילו בדברים הקטנים, עוזרת לעלות עוד שלב בסולם ולא להתדרדר למטה. זה נשמע שאת מאוד מודעת למצבך ולעצמך וזה מאוד חשוב. זה גם אומר שלא תיתני לעצמך לשקוע בקלות אם בכלל אז קחי את מעט הכוחות שיש לך ותטפסי לאט לאט למעלה.
אם יש לך תמיכה ממשפחה וחברים- תיאחזי בה. עבודה, מטלות בית, כל דבר- תנסי לעשות כמה שאפשר.
מכירה את הרצון הזה לזחול למיטה ולא לצאת. זה לא עוזר. מפחדת ללכת לאנשהו? תלכי בכל זאת. ככל שתתייצבי מול האתגר בכח, גם אם תרגישי מזעזע בדואר או ברחוב, לא באמת יקרה לך שום דבר ותביני שגם אם מרגישים רע, מצליחים לתפקד איכשהו ולהתמודד וזה מחזק. תמיד תשאלי את עצמך מה הכי גרוע שיכול לקרות? ואז תביני שהשד נורא אבל לא עד כדי כך (לרוב, לרוב. לא נמצאת בנעליו של אף אחד ולא רוצה להתיימר לדעת באמת איך כל אחד מרגיש בינו לבין עצמו).
בקשר לכדורים- הרבה ניסוי וטעייה. אני חושבת שלא יהיה פה מישהו או מישהי שלא יגידו לך את זה.. כולם מהללים את הציפרלקס- אני סבלתי איתו קשות והוא מאוד לא התאים לי. אחרי משהו כמו חודש וקצת הפסקתי. יש הרבה תרופות בשוק וצריך לנסות עד שמוצאים את הסוג והמינון המתאים. ושמעתי שכשמוצאים- זה שווה את זה אז לא לוותר. בסוף או שמוצאים את מה שמתאים או שמתרגלים.. נראה לי

את יכולה ליצור איתי קשר במייל: keren_ariel@hotmail.com

כן

לחרדה אלפי פנים ובאמת שחוץ מהסימפטומים העיקריים (בדכ בזמן התקף) את תשמעי המון גרסאות שלה.
לי באופן אישי בעבר היו המון בחילות, ללא הקאות
בסבב הזה של החרדה אין לי תאבון בכלל.

ההתמודדות גם היא שונה ומגוונת. גם אני נוהגת להפריד בין החרדה היומיומית להתקף.
עם ההתקף יותר קל לי להתמודד. עם הטורדניות המחשבתית שרודפת ומחפשת תמיד את החרדה ביומיום קשה לי יותר.

חרדה זה מעייף. תחשבי שכל הגוף שלך פועל ומכין את עצמו לבריחה או לחימה-
שני מצבים מאד קיצוניים שמצריכים הרבה אנרגיה (=אדרנלין)
ואחרי שהיא עוברת, זה כמו יום לימודים ארוך... ומה שמתחשק זה לישון
חוצמזה שכל ההתעסקות והחשיבה סביב זה גם היא מעייפת, לא?

בהצלחה

וואבן הוא כדור מרגיע, אך כמו כל כדור יש לו את השלב בו הוא צריך לפעול. במידה ואחרי שעה את רואה שהוא לא עובד ניתן לקחת שני. במידה ואת רואה שהכדור לא משפיע יש מקום לפנות רופא המטפל.

וזה עשה את שלו.

ואני מקבלת כדורי לוריוון 1 מ"ג מתחת ללשון

שאלתי. לא רלוונטי!

הוואבן בזמן התקף ולא באופן תמידי. יש כדורים כמו ציפרלקס, סרוקסט וממשפחתם המיועדים למטרה זו.

זה חדש לי... אפקטיבי יותר?? למעשה לא בולעים אלא מחכים שיימס?

מניסיון אישי, הוא אכן עובד. אבל יכול להיות שיש משהו שעובד בשבילך יותר טוב. לפני כמה שנים שהיו לי התקפים קלים יחסית הייתי לוקחת אותו. היום רק קלונקס והפסיכיאטר בכלל אמר לי שלוריוון הרבה יותר יעיל גם ממנו בחרדה. אז שוב- ניסוי וטעיה

לפני אוכל (כי אין לי תאבון אבל אני יודעת שאני צריכה לאכול והבטן מקרקרת)
או אחרי שאני אוכלת ארוחה מפוצצת (ואז תחושת הכבדות מהווה טריגר)...

אולי זה קשור לתרופות מסוימות?

כלום!!

מה אתה לוקח להתקפים?

דרלין להורדת דופק. ואלפרליד מתחת ללשון

למיגרנה.

אני על טופמקס.

שלום hug1,

את נוטלת כדורים למנוע את התקף החרדה ("מנסה להכחיד באיבו"),
למעשה את מנציחה את הנוסחה אוכל = התקף,  
כי את לא מאפשרת לעצמך לחכות ולראות שהחרדה יורדת.

לדעתי, אין קשר בין האוכל לבין ההתקף, חוץ מהאמונה שלך שהקשר קיים.
מציעה לך לאכול, להגיד לעצמך שגם אם הדופק יעלה,
הוא ירד אחרי מספר דקות, שזו רק חרדה שנגרמה כתוצאה מהמחשבות שלך.
כמובן שהפסקת תרופות יש לעשות רק בהתייעצות עם רופא ובהנחייתו.
ורדה

ולבדוק גם בעיות גסטרו. לא כל דבר קשור לחרדה/נובע מהחרדה. אבל כן יש מצבים שמעודדים/מעוררים חרדה.
לי לדוגמא יש מעי רגיז. זו בעיה פונקציונאלית במעי, שמאוד מושפעת מלחץ, מתח וחרדה.. אחד הדברים שאני חווה הוא באמת עלייה בדופק אחרי ארוחה רצינית. אני ממש יכולה להרגיש איך דרכי העיכול שלי נכנסות לסוג של היפר.
אולי מה שיש לך הוא בעיית גסטרו ואולי לא, בכל מקרה, גם אם זה נובע מהחרדה, אולי הכדורים לבטן ימנעו את התופעות הפיזיות ולא תיגררי לסוג של התקף חרדה.

אני גם כמוך השגתי את כל מה שרציתי למדתי אני עובדת במקצוע בניתי בית משפחה אני עובדת בלי הפסקה גם כשאני בבית אני תמיד בתעסוקה כאילו לא מאפשרת לעצמי לחשוב לרגע בשקט כי אז מציפות אותי מחשבות והרגשת ריקנות ודיכאון אני מאוד חוששת מחופשות מהעבודה בשל תחוות אלו ודווקא עכשיו שמתקרב החופש הגדול שבו כולם נהנים אני מחפשת לי תעסוקות כי הרי מה אני יעשה בחופש ? החשש והפחד מהדיכאון משתקים אותי ולא נותנים לי את האפשרות לנוח ולהירגע - אני חוששת שזה בדיוק מה שנקרא חרדה

שלום amera
וברוך הבא לפורום,

אני כמעט יכולה לשמוע שלא נעים לך לכתוב משהו כמו:

איך יכול להיות שלא טוב לי, הרי אנשים אחרים היו רוצים להיות במקומי?
אתה עובד, משפחה, מתפרנס היטב ואתה שואל "זה הכל?"
אתה לא מפרט במה אתה עוסק. כמה נקודות למחשבה :
האם אתה אוהב את עבודתך? איך מתנהלים חיי המשפחה? האם אתה משלב הנאה בחיים?
האם יש לך אתגרים בחיים? מה אתה אוהב לעשות?
האם יש פעילות שגורמת לך "לשכוח את עצמך"?

לא ברור לי למה הכוונה במשפט: "והיא נובעת מאשליות".
לא ניתן לאבחן בפורום אם מדובר בחרדה או לא.
אפשר לראות בתופעות  איתות לצורך לעשות הערכה מחודשת לחייך.  
אימון אישי עוזר להגדיר מה הדבר "הזה" שחסר, ולגלות את הרצונות האמיתיים.  
ורדה