בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
ברוכים וברוכות הבאים לפורום אובדן הריון - תמיכה,


אין צורך להכביר במילים על התחושה הקשה, ההלם, הבלבול ותחושת האובדן עימם מתמודדים כאשר מאבדים הריון.
מעטים הם הפורומים באינטרנט בעברית או בכלל, המתמודדים עם נושא אבדן הריון.

אכזבה... מדוע אף אחד לא מדבר על הנושא הכל כך חשוב הזה?!

הפורום מהווה קבוצת תמיכה חמה ומשפחתית אשר עוסקת בכל ההיבטים הנפשיים הכואבים המלווים אחד או יותר מן האירועים הבאים:

א. הפלה טבעית במהלך הריון.
ב. הפסקת הריון עקב בעיה רפואית של האם/ עובר.
ג. מות העובר מוות טבעי ברחם במהלך ההריון או הלידה.
ד. מות התינוק/ת בסמוך או מספר חודשים לאחר הלידה.

למי מיועד הפורום?

ראשית, לנשים חד הוריות וזוגות אשר חוו לצערם בעבר הקרוב או הרחוק אחד מן האירועים שצוינו. בנוסף הפורום מיועד לבני משפחה (אבות, אמהות, אחים ואחיות וכו`) , חברים, מעסיקים, עובדים של נשים או בני זוגן אשר חוו אחד מן האירועים המצערים שצוינו קודם לכן.

הפורום יעזור לכם לפנות אל הקרובים שלכם ולדבר איתם בצורה נכונה ותומכת. על ידי גלישה בפורום תבינו מה עובר על הקרובים שלכם ותקבלו עצות כיצד לשוחח עימם. מה להגיד ומה לא להגיד ? כיצד להתחבר אליהם בכאבם וכו`.

הפורום מיועד גם לנשים וזוגות אשר חוו בעבר אבדן הריון, עברה תקופה, היום הם הורים, לא שוכחים את העבר ולכן מעונינים לתמוך רגשית באחרים החווים אבדן טרי.


בפורום ניתן תמיכה ונחזק האחד את השני בין היתר על ידי עצות מעשיות להתמודדות עם השכול והאובדן. כיצד להתמודד עם המצב הלא צפוי והכואב? מה כדאי לעשות? איך להתמודד עם המשפחה,החברה, בעבודה?

נחלוק את הסיפורים האישיים שלנו עם החברים בפורום (האינטרנט יקל עלינו מאד, כיוון שאין חובה להיחשף), ועל ידי תגובות החברים בפורום נקל במעט את תהליך ההתמודדות הקשה המלווה אותנו.

מאמרים וכתבות:

החומר המצוי בעברית בנושא הינו מועט ביותר, לכן נעדכן האחד את השני בחומר על הנושא ויחדיו נחבר בעצמנו ולעצמנו מאמרים וכתבות אישיות העוסקות בנושא בעברית , ועל ידי כך לא נצטרך לגלוש באתרים בשפות זרות, דבר שמקשה את ההתמודדות עקב קשיי תרבות ושפה שונים.


הפורום עוסק במקרים של מות עובר או תינוק בלית ברירה ואין כוונת הפורום לדון בעד או נגד הפלות או שאלות מסוג זה שכן אוכלוסית החברים בפורום עשו כל שביכולתם כן להביא ילד בריא לעולם ולגדלו.

תחושתנו היא כי אנו נבין הכי טוב את עצמנו... כלומר, קיימת בחברה נטיה לא לטפל בנושא של אבדן הריון מן ההיבט הנפשי והרגשי הן לאשה החווה טראומה מסוג זה והן לבן זוגה המלווה אותה בתהליך. אנו חשים כי הפורום יהווה מקום מפגש רציני, איכותי בו כולנו נמצא כל אחד את עצמו, ילמד על עצמו באמצעות שיחות הנפש (נאחל לעצמינו הרבה כאלה...) והתמיכה שכה חיונית לכל אחד מאיתנו.

מילה על ולבני הזוג...

חשוב להבין שגם בני הזוג חשים בעוצמה רבה את תהליך אבדן ההריון שהתרחש. אמנם לא חשים זאת מבחינה פיסית, אולם בכל שלבי ההריון בני הזוג חושבים על העובר הצומח ומתפתח בבטן , נקשרים אליו, מדמיינים איך הוא נראה ועוד....
כאשר מתרחשת הפסקת הריון, שני בני הזוג מאבדים את היקר מכל, וזה כואב, כואב מאד...

לכן חשוב לפנות אליכן הנשים החברות בפורום, נסו לשתף את בן הזוג, גם כן בפורום .

כפי שכתב "תמיד איתנו" מייסד הפורום: "כבן זוג אני יודע עד כמה עז ומשמעותי האבדן מבחינה נפשית, ומשוכנע כי השתתפות פעילה של בני הזוג תתרום להם מבחינה רבה .

ומילה לבנות הזוג, שתפו את בן זוגכן, ספרו לו מה אתן חשות ומרגישות ומה הייתן מצפות ממנו. אם לא תאמרו הוא לא ידע..."

לסיום,

ראשית ,השתדלו לספר עליו לזוגות שחוו אבדן הריון כלשהו, בכדי שידעו על קיום הפורום.

שנית,אנו מקוות, כי הפורום ישיג עבור כל החברים בו את המטרות,ומאחלות לכולנו כי בעת השהות בפורום תרגישו תחושת נוחות , חום ושותפות אמיתית !

יעל של עדי ונאשא

אנא קראו את תקנון הפורום לפני כתיבת הודעה חדשה
הודעת הריון ניתן לעדכן עד שלב הדופק בסימון מיוחד של אזהרה|זהירות| וזאת על מנת לכבד את אלה שקשה להן עם ההודעה  
 
הודעה חדשה

הכל כאילו ממשיך כרגיל...
02/09/14 12:57
66צפיות
ב 25.6.14 נתתי לרופא להחדיר מחט לתוך הלב של התינוקת שלי ולהמית אותה. התחזית הייתה קודרת- "עובר שאינו בר חיות" הגדירו את זה. הריאות לא התפתחו, היא לא תוכל לנשום ותמות לך בידיים אחרי הלידה. עדיף ככה. וזו ההחלטה שקיבלנו. ביום 26.6.14 היא נולדה בשקט מצמרר.
החלטתי שאת הלידה השניה אני אעבור בלי אפידורל כשעוד חשבתי שזו תהיה לידה רגילה עם תינוקת בריאה (הרי עם הבת שלנו עברתי השראת לידה וזירוזים בלי אפידורל (48 שעות בלי משכך כאבים), שבסוף ניתן רק לכמה שעות ונגמר לפני הלידה הפעילה ואף אחד לא חידש אותו, ותוך כמה שעות התרוצצתי כמו גדולה, כי הייתה לי סיבה- תינוקת קטנה שנולדה וחיכתה לי, והיום היא כבר בת 3 ו-4 חודשים ).
 
למרות שניסו לשכנע אותי שאין טעם לסבול את כל הכאבים, השראת הלידה והצירים כי ממילא זה תהליך קשה נפשית לעבור לידה שקטה, עמדתי בהחלטתי. והאמת, שמעבר לעובדה שלא רציתי את הזריקה וחשבתי שאני יכולה להתמודד לבד, איפשהו רציתי להעניש את עצמי. הרי איך יכול להיות שהחלטתי להפסיק חיים ואני עוד אעבור את זה בלי כאב? לפחות את זה אני חייבת לה.  
 
החלטנו לא לראות אותה כי לא הייתי מסוגלת להיפתר מהמראה הזה בחיים. אבל לפני שהשליה יצאה, והמיילדת (חדשה יחסית בתפקיד כנראה) החזיקה את ידי ואמרה לי שהיא נולדה דומה לי. זה לא עוזב אותי עד היום. 
 
כשבעלי מילא את הטפסים וההסכמה לנתיחה היה שם סעיף של שם, אז ביקשתי שירשום את השם שחשבתי עליו כ"כ הרבה אחרי שנדמה היה לרגע שהכל יהיה בסדר. אחרי שכבר הרגשתי אותה בועטת ואמרתי לעצמי שהכל משתבש לפני, שאם משהו לא בסדר אומרים בשקיפות, בסקירה מוקדמת. אז כנראה שהכל בסדר. רק אחרי שנתתי לעצמי להרגיש ולהתחבר הפילו עלינו את האבחנה. 
 
למחרת ירדתי מהמיטה בבוקר, והלכתי למלא את הטפסים בשביל ביטוח לאומי. קיבלתי את הטופס שמילאו בחדר לידה עם כל הפרטים. היא נולדה ללא שום מום חיצוני, היא הייתה מושלמת. 935 גר'. 
 
קיוויתי שאני אתמודד, אעכל, אך בפועל זה לא יצא לפועל. תוך שבוע התחיל המבצע בעזה באופן רשמי. אין גן לנסיכה הקטנה שלנו, אזעקות, ריצות לממ"ד, פחד לצאת החוצה, ימים שלמים בבית בהם אני אמורה לבדר איכשהו לבד ילדה בת 3. אז הכאב העצום, הריקנות, פינו את מקומם לדברים חשובים יותר. 
 
ועכשיו? אף אחד כבר לא זוכר את זה. אף אחד לא באמת שואל או מתעניין. אפילו אחותי שהגיעה מחו"ל (הקדימה את הגעתה שהייתה מתוכננת התל"מ החודש), ואיתה ביליתי כמעט שבוע שלם, לא שאלה אפילו פעם אחת איך עברתי את זה ואיך אני מרגישה. תתפלא אך זה בכלל לא עלה. וכ"כ רציתי שהיא תשאל. רציתי לספר לה שכואב לי שהעולם ממשיך להסתובב. שאני קמה בבוקר ועושה את הכל כאילו שום דבר לא קרה. כאילו לא איבדתי תינוקת. כאילו אני לא זוכרת את הדיקור, את זה שהסתכלתי על הבטן והיא זזה בדיוק לפני הזריקה הקטלנית. על הכאב העצום שאני מדחיקה אותו וצץ בכל מיני נסיבות. 
 
הרי זה נגמר, נכון? אין טעם לחפור בזה. אף אחד לא רוצה לדעת שעוד לא עברתי את זה. הדחקתי וזה נמצא אי שם, מחכה להזדמנות ולצוץ כתמונות שרצות בראשי. תמונות שלי יושבת מחוץ לחדר וכשקוראים בשמי עוצרת ושואלת את בעלי אם אנחנו לא עושים טעות? אולי עוד בדיקה אחת? אולי הם טעו? אולי ה MRI לא דייק? אולי שני הרופאים הבכירים ומנהל המחלקה בעל ניסיון של 30 שנה טעו?
תמונות של הדיקור, הרגעים לפניו ורגע הלידה עצמו. הרגע שבו המיילדת אמרה שהיא דומה לי. 
 
 
 
 
ליבי איתך
02/09/14 16:55
16צפיות
נורא מרגיז שאומרים את זה ואני ממש עדיין לא שם אבל כנראה שהזמן יעשה את שלו. אין מילים לתאר את החוויה הנוראית הזו שכל אחת בפורום הזה עוברת, הפערים העצומים בין העולם שממשיך הלאה לבין התחושה שעבורינו הזמן עצר מלכת והכל כבר נסוב סביב הטרגדיה הזו, הם בלתי נתפסים.
 
ר
היי יקרה
02/09/14 17:00
11צפיות
לא נותר לי אלא לבכות איתך.
פה זה המקום, כאן כולנו מבינות אותך ויודעות, שהחיים לא ממשיכים כרגיל. הכאב לא עובר ונעלם.
תרגישי חופשי לפרוק פה הכל.
מחזקת אותך ומקווה שתדעי ימים טובים יותר בקרוב.
נוזל בחצוצרה
02/09/14 16:11
16צפיות
היי
אחרי 8 טיפולי IVF ו הריונות שלא צלחו, עשיתי היום צילום רחם שגילה נוזל החצוצרה. האם זה יכול להסביר את הפסקת ההריונות?
האם משהי יודעת מה הטיפול לזה?
 
תודה
אני לא בסדר
31/08/14 13:18
274צפיות
למה זה קורה לי? אני לא בנאדם רע או קנאית...
מאז ההפלה פתאום גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי
יש לי שתי גיסות מקסימות ואני אוהבת אותן מאוד אבל כל סופש שאנחנו נפגשות לארוחת ערב אני מרגישה שאני כועסת עליהם ( שתיהן בהריון מתקדם והבטן כבר יצאה) והן צוחקות ומאושרות ואני מקנאה בהן כל כך, כל סופש נהיה בעבורי סיוט , קשה לי לראות אותן יושבות אחת עם השנייה ומעבירות חווית על האולטרסאונדים והתופעות שלהן, וכן הן יודעות מה עברתי וכמה אומללה אני מרגישה, אז זה אומר שאני בנאדם לא טוב? שאני ככה כועסת עליהן, לפעמים אני לא מסוגלת להיות לידן, מרגישה שאני מקולקלת , הן כאלה מוצלחות ואני, מה אני?
אני יודעת שיגידו פה בנות שאני שווה הרבה גם אם אין לי ילדים וגם אם אין לי הריון, אבל זה לא מנחם
סליחה על הפסמיות, מקווה בעתיד הקרוב לספר דברים שמחים שיתנו תקווה לבנות הגיבורות שנמצאות בפורום זה
אוי, אוי, אוי...
31/08/14 13:51
94צפיות
זה לא שאת לא בסדר. המצב שאת נמצאת בו לא בסדר. איך אפשר בכלל לשבת ליד שתי גיסות (מקסימות ככל שיהיו), שהן בהריון ומאושרות (וטוב שכך), ואת עם כל ההפלות הללו?!  איך אפשר לא לקנא? איך אפשר לא להשתגע מקינאה וכעס?!
אבל זהו. כל אחת עם הסיפור שלה. כל אחת עם הקלפים שקיבלה.
מותר לך להיות פסימית ואל תבקשי על זה סליחה. אני גם פסימית ונותנת לאחרים להיות אופטימיים בשבילי, כי אני לא מסוגלת.
האם את חייבת להיות בארוחה המשפחתית כל שבוע? את לא יכולה לרווח את זה? לבוא לעיתים יותר רחוקות? סביר להניח שאם תסבירי עצמך, אנשים יבינו ולא יעלבו.
 
תודה שירה
31/08/14 14:09
56צפיות
רק כאן אני מוצאת קצת נחמה, אפילו בעלי לא מבין אותי שאני ככה לוקחת קשה את כל המצב , רק בנות שעברו את זה יכולות להבין אותי ( וחבל שיש עוד כמוני)
גם הן לא בסדר
31/08/14 14:13
65צפיות
עצם זה שהן מדברות ומשוות צילומים לידך, מאידך אם היו משתתקות לידך , ההרגשה היתה פחות נעימה, של רחמים. מה עדיף ???? לא ולא .אבל זהו מצב נתון לצערך ואני בטוחה שגם לצערן. בשורות טובות בקרוב !!!!!
בדיוק אבל בדיוק במצבך
31/08/14 14:24
62צפיות
אני יכולה להגיד לך לגביי, אני ניתקתי את הקשר.
וכן הן כועסות עליי כי הן לא מבינות מה אני מרגישה, אי אפשר להביןנאת הסיוט הזה עד שלא עוברים את זה, ושגם לא יבינו לעולם.
אני לא מסוגלת להיות לידן, כל מפגש כזה אנימחוזרת ובוכה כמה ימים. זה הדבר שהכי קשה לי בעולם כי אני אוהבת אותן מאוד.
אבל לא מסוגלת לשמוע את הקיטורים על ההריון, כשאני אהיה בהריון אני לא אקטר, אני אעריך כל רגע שהוא נמשך.
בכל מקרה זה המצב כרגע לצערי. מקווה שתמצאי את הכוחות להתמודד כי אני עוד לא מצאתי.
צביטה בלב
31/08/14 14:36
42צפיות
לראות נשים תפוחות מהריון שיהיה להן בהצלחה אבל אותי מבפנים זה צובט 
זה טבעי מה שאת מרגישה
31/08/14 14:46
41צפיות
גם אני חווה את זה עם גיסתי ועם חברה טובה מהמשרד, שתיהן היו כמוני אבל אני נעצרתי בשבוע 17. אני מתרחקת כמה שאפשר, נלחמת בכל רגש רע שיש לי כי בסך הכל אני מפרגנת להן מאד ולא רוצה שיקרה להן מה שקרה לי. אבל למה אני צריכה לראות את זה כל יום? למה אני צריכה לראות אנשים ניגשים אליה בעבודה ומברכים אותה על ההריון? מאד מאד קשה אבל חייבים להלחם בזה.
את הכי בסדר ונורמלית
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 15:19
37צפיות
טבעי שתרגישי כך.זה בסדר לקנא ,לכעוס ובעיקר לכאוב את האין שלך לעומת היש הכל כך מוחשי שלהן.
את לא מקולקלת  בשום פנים ואופן.
הכמיהה להריון ולהיות אם הוא טבעי. אנחנו בני אנוש ולכן התגובות שלך נורמליות.
אם קשה לך , אולי תלכו רק פעם בשבועיים? אולי תשתפי אותן בקושי שלך.
מאחלת לך שאכן במהרה תחווי הריון בריא ותקין.
חיבוק
את בסדר גמור!!!!
31/08/14 18:14
48צפיות
אני כל כך מבינה אותך, ומזדהה עם הקושי.
זר לא יבין זאת.
אמנם עברו כבר למעלה משלוש שנים מאז אותה הפלה ארורה, (ובנתיים ילדתי בן מקסים ועכשיו אני שוב בדרך) ובכל זאת, ההודעה שלך החזירה אותי לאותה תקופה אומללה שבין ההפלה להריון...
אין לך מושג כמה דמעות היגרתי בתקופה ההיא...
כמה כריות הרטבתי...
כמה פעמים יצאתי בריצה מהמשרד למשמע הערה כביכול תמימה, רק שלא יראו אותי בוכה...
מכמה שיחות הריון חמקתי בטענה שיש לי עוד הרבה עבודה...
מכמה שיחות על תינוקות חמקתי...
זה כל כך קשה...
 
אין לי הרבה פתרונות להציע לך. באופן אישי - לא הייתי רוצה שאנשים יתחילו להשתתק בכל פעם שאני בסביבה. זה נראה לי גם מצב לא טבעי, וגם מאוד לא נעים.
מצד שני הימנעות מהמפגשים - בעייתית בעיני גם היא. כי מה? תשבי לבד, בחושך??!
אני חושבת שהפתרון הבוגר ביותר הוא לנסות לצאת מהמסגרת המשפחתית. להזמין לכוס קפה אינטימית את גיסותיך (אני חושבת שאולי כל אחת בנפרד). לשבת איתן אחת על אחת. ולפתוח את הלב ולשתף. לספר את הצד שלך של הסיפור. להסביר שאת מאוד שמחה להן, אבל לך זה קשה. כי החוויה שלך היא אחרת.
מציעה לך לחשוב ולתכנן מראש לאן את רוצה שהשיחה תגיע. מה בעצם את מבקשת מהן.  (להבין שלא תמיד מתחשק לך לבוא לארוחות שישי? לבקש שאת חוויות ההריון האולטרסאונד יעבירו בחדר אחר? הבנה שאת פורשת לחדר אחר?) תנסי להגדיר לעצמך מה הכי נכון לך, ואז תוכלי להסביר לסביבה.
ואין לי שום רצון להיות רעה, אבל אני חושבת שראוי שתערכי את השיחה הזו עכשיו. כי בעוד כמה חודשים הן ילדו, ואת - עם כל הכאב - לא. (מאחלת בכל ליבי שתהיי כבר בהריון בשלב הזה). והמראה של תינוק בן יומו בהחלט עלול להיות לא פשוט עבורך. ומצד שני, הן תהיינה לגמרי עסוקות בתינוק החדש, ובטח לא יהיה להן לא את הזמן, ולא את הפניות הנפשית להבין אותך.
אם תבחרי להתרחק מהן - זה לגמרי הגיוני ומקובל (לדעתי), אבל חשוב שתעשי את זה בצורה כזו שהן יבינו. כך שביום מן הימים, תוכלי לחזור להיות בקרבתן, ולא תיצרי משקעים גדולים שיקשו עליך בהמשך.
 
וואו, יצא ארוך.
מקווה שמשהו מכל זה נכון לך...
כל כך נכון
31/08/14 19:47
31צפיות
כל מה שאת אומרת, אני מאוד מעריכה שהקדשת לי את הזמן שלך לכתוב לי , תודה שאיכפת לך, כנראה שאצטרך לאסוף את עצמי ולהתמודד עם המצב, אבל כרגע אני רק רוצה את הלבד , לפחות עד שאחזור שוב לטיפולים, תודה ששיתפת מנסיונך, הכי עוזר לשמוע ממי שעברה את זה,
ושוב תודה שימחת אותי מעט
מניסיוני...
02/09/14 09:06
16צפיות
לרוב, הסביבה לא מבינה.
מה גם שאפילו אם הסביבה מנסה להבין, לרוב, כל אדם מגיב כמו שהוא חושב לנכון... מה שלא תמיד נכון לך...
עצתי לך - תתחילי להגיד, במילים פשוטות, בעיקר לסביבה הקרובה שלך מה את צריכה מהם.
מאז, לא פעם אני מוצאת את עצמי אומרת לאמא שלי (שאני מתה עליה, וממש קרובה אליה): ״אני צריכה ממך שתקשיבי לי, אני רוצה לפרוק. לא צריכה שתגידי לי איך לדעתך אני צריכה להתנהג״
פשוט ככה.
אני מודיעה לאנשים מה אני צריכה מהם כרגע. הקשבה, אמפטיה, לשמוע לדעתם, וכו׳.
זה מקל עליהם, כי הרבה פעמים הם רוצים לנחם, אבל פשוט לא יודעים להתאים את עצמם לצרכים שלך.
זה גם מקל עלי, כי סוף כל סוף אני מקבלת את מה שאני צריכה.
וגם אחרי ההפלה, בתקופה שניסיתי להכנס להריון, בשלב מסויים הודעתי לחמותי ולאמא שלי - שלא יעלו את הנושא הזה שוב בפני. פשוט כי זה היה יוצא להן בטבעיות להזכיר הריונות וילדים בהקשר שלי.
נכון שאי אפשר להתנתק מהמציאות. ומסביבנו ימשיכו להיות להן הריוניות מאושרות... אבל, כן חשוב לדעתי, לפחות לסביבה הקרובה להגדיר במדוייק מה את מצפה ממנה. כי אני בטוחה שגיסותייך לא רוצות לעשות לך דווקא, או לזרות לך מלח על הפצעים. אבל גם אם הן יודעות בדיוק את כל הצד הרפואי של מה שעברת, אני בספק אם הן יודעות איך את היית רוצה להתמודד עם זה...
יכול להיות שאם הן ידעו מה את צריכה מהן - זה יקל על כולם, וכמובן עליך.
זו לא בושה לקנא ולהודות שקשה
31/08/14 20:43
33צפיות
גם לי יש גיסה שהתחלנו ביחד את ההריון ואצלי זה הפסיק בשבוע 21 ואצלה ממשיך...והיא בחורה מקסימה ולא אשמה במה שקרה לי
אבל עדיין קשה לי לראות אותה או לדבר איתה אז אני נמנעת מזה כמה שאפשר...
גם יש לי בת דודה קרובה שנכנסה לתשיעי והשתדלה מאד לתמוך בי בתקופה הקשה ובכל זאת קשה לי לדבר איתה ולראות אותה...אין מה לעשות
זה לא בשליטתי.
מחר אני מתחילה את שנת הלימודים (אני מורה) ואני כל כך מתבאסץ מזה שהייתי אמורה לעבוד עד דצמבר , לצאת לחופשת לידה ובמקום זה
אני חוזרת ללמד שנת לימודים רגילה כאילו כלום....לא פשוט, כל הציפיות הפכו לאכזבות....
מאחלת לנו תקופות טובות יותר!!!
אני כ״כ מקנאה שלצערי זה גרם לי להתנתק
31/08/14 22:10
42צפיות
מהחברות הכי טובות שלי. אותן חברות שגדלנו יחד,התגייסנו יחד, התחתנו (כמעט) ביחד. ואני בהולד. וכל אחת עם 2-3 תינוקות. אז התנתקתי.עזבתי. והן לא מבינות ואני מתגעגעת אליהן. אבל אני לא מסוגלת לשבת איתן ולשמוע על מה הילד אמר, איך התינוקת נגמלה וכו.. לא יכולה להסתכל עליהן ולהיזכר מה יש להן שלי אין..
צר לי לדעת שיש
31/08/14 23:04
46צפיות
המון בחורות כמוני, מתוסכלות כועסות זועמות כואבות, טוב שבייבי בום ירד( הקלה מסויימת) זו היתה התוכנית סיוט בשבילי.
אין לי מילים לנחם אף אחת ולא את עצמי, אני רק יודעת שהאמונה היא זו שמחזקת אותי, אני יודעת שאני אעשה הכל אבל הכל כדי שאצליח , אני מגדירה את זה כ״נס״
לאחר שבע ההפלות שעברתי, אבל אני לא אנוח עד שלסיפור העצוב שלי יהיה סוף טוב
אני רוצה לאחל לכל אחת שהגיבה לי ולכל בחורה שהגיעה לפורום הזה, שבזמן הקרוב העול הכבד הזה שמונח לנו על הכתפיים יתחלף באושר אדיר כאשר נחזיק את התינוק שלנו על הידיים, שהפחד יתחלף ברוגע ושלווה וחיים חדשים ומאושרים לכל אחת מבנות ישראל המצפה לילד, אמן ואמן
תודה בנות באמת חיזקתם אותי..
הרבה זמן שלא כתבתי
01/09/14 18:18
113צפיות
עברו כמעט 10 חודשים 
ואני למדתי לחיות שוב מחדש
לא האמנתי שאוכל אי פעם לחזור לנשום שוב 
לא האמנתי שיוכלו לעבור ימים בהם לא ירדו דמעות
לא האמנתי שאוכל לשוב עוד לגן שעשועים
לא האמנתי שאהיה מסוגלת לחייך, לצחוק, 
מסוגלת היום לפגוש שוב את העולם
לראות הריוניות ועגלות ולא להתפרק מזה כל פעם מחדש
לעשות דברים שלא חשבתי שאשוב לעשות
לתת מקום לתקווה ולא רק לחרדה.
חשבתי ששקעתי בבור האובדן
ושלא אדע איך למצוא את הכוחות לראות שוב את האור..
הרגשתי שהשמחה נלקחה ממני ולא תשוב עוד לעולם..
הרגשתי שכל דימום שמגיע כל חודש מפרק אותי לגורמים
היום כשהוא מגיע , זה כבר פחות כואב
מרגישה שעברתי חודשים בהם נתתי לעצמי מקום להתאבל
לא היה רגש שלא עברתי דרכו
לעיתים יש עוד ניצנים של רגשות מסויימים
אך אלו לא סוחפים אותי, הם פשוט נוכחים
כבר לא נבהלת מהגעגוע והחסרון
יודעת שהם ילוו אותי תמיד בדרכם
אך עוצמתם תדע עליות וירידות
הווליום הוחלש וכבר פחות מופיע בשיא עוצמתו
קוראים לזה השלמה?
לא יודעת..
אינני חיה בשלום עם האובדן של בני
אני רק לא במלחמה 
מנסה לינוק את מה שהשאיר לי בלכתו
את מה שלמדתי על עצמי ועל משפחתי
מרגישה שבהרבה מובנים הוא עדיין חי
אומנם לא בעולם הזה, הפיזי, הגשמי
אך בהחלט חלק מנשמתי
כבר לא שואלת שאלות שאין עליהם תשובות
מנסה למצוא נחמה
למצוא מה נותן לי כוח
לא לתלות את אושרי רק בהריון ותינוק בריא
כי זה לא בטוח שעוד יגיע
וגם אם כן לא יודעת כמה זמן ייקח..
למדתי לסמוך על עצמי
על כוחותיי, על תקוותי, 
לחיות מחדש חיים שלמים וחסרים גם יחד
 
 
 
היי,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
01/09/14 20:37
32צפיות
זמן שקראתי את מה שכתבת התחשק לי לחבק אותך ולומר לך כל הכבוד.
עשית דרך מופלאה.נכון שזה חלק ממך ותמיד יהיה אבל גם צמחת מהמקום הזה.
בחרת בחיים.
לעבור תהליך של אבל ופרידה הוא דבר חשוב.חשוב לתת מקום לכאב
מאחלת לך רק טוב והרבה ממנו בהמשך הדרך
חיבוק גדול
שאלה
01/09/14 19:45
71צפיות
הייתי היום באולטראסאונד חודש וחצי אחרי גרידה בשבוע 18, אחרי מחזור לפני שבוע.
ראו ממצא של משהו שהטכנאית לא ידעה לומר לי מה זה...אין זרימת דם וזה נראה כמו קריש דם או שרירן (מעולם לא היה לי שרירן, כך שקשה להאמין שזה זה)..מה זה יכול להיות?
ורירית הרחם בעובי 10 מ"מ שזה עבה 
משהיא יכולה להאיר את עיניי, האם זה נורמלי לאחר גרידה בשבוע מתקדם?
 
היי,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
01/09/14 20:32
28צפיות
לצערי זה לא כל כך טוב.הרירית לאחר הווסת אמורה להיות דקה יותר.ממליצה להתייעץ עם הרופא ואולי
לעשות היסטורוסקופיה אבחנתית על מנת להבין מה הוא הממצא ובהתאם לכך להחליט אם צריך גם ניתוחית.
תעדכני מה איתך.
חיבוק
סליחה
01/09/14 10:33
174צפיות
תינוק מתוק שלי
היום התחילה שנת הלימודים ורציתי לבקש ממך סליחה על זה שאתה לא נכנס למעון כמו כל התינוקות בני השנה
סליחה שלא שמרתי עליך,
שלא צרחתי כמו משוגעת בחדר לידה כשהרגשתי שמשהו לא בסדר ואף אחד לא התייחס אלי,
שלא הפעלתי את הקשרים שיש לי בבית החולים כדי שיטפלו בי יותר טוב,
שנתתי לכל זה לקרות בזמן שאני מחוברת למוניטור  שאף רופא או מיילדת לא מסתכלים עליו,
שבארבעת הימים שהיית בחיים הייתי אתך רק חלק מהזמן, כי בעצמי הייתי במצב לא טוב
שאולי וויתרנו עליך מהר מדי
שלא דאגתי לך לקבורה וקבר שאתה ראוי להם
ושאני לא באה לבקר אותך כי אני לא יודעת איפה אתה נמצא.
שאני לא מצליחה לגרום לאף אחד לזכור אותך וחוץ ממני ואבא שלך ושתי האחיות המקסימות שלך אף אחד לא ממש רוצה...
שיצאנו השנה לנופש בלעדיך יחד עם  בת הדודה שלך שנולדה שבוע לפניך וכולם חוץ ממני כל כך נהנו
אתה היית איתי שם כל דקה
מקווה שטוב במקום שאתה נמצא בו כי יש לי שם עוד ארבעה ילדים.... אבל הם הפסיקו להתפתח כשהיו עוברים קטנים...ואתה היית תינוק אמיתי וגיבור ויפה
עוד חודש היינו אמורים לחגוג יום הולדת שנה....
מקווה שאצליח לפחות לעשות לך אזכרה
אמא
º
שולחת לך חיבוק, מרגישה כל מילה שלך.
01/09/14 12:40
41צפיות
º
כואב ועצוב נורא
01/09/14 13:39
44צפיות
מה שלומך שירה?
01/09/14 15:18
56צפיות
מזמן לא הייתי בפורום
היי, אני יודעת,
01/09/14 16:53
54צפיות
שמתי לב שאת לא פה, וחשבתי שאולי זה מסיבות טובות...דווקא חשבתי עלייך לא פעם ולא פעמיים.
אני כרגע בהריון עשירי, בשבוע 16, בחרדות אימה, מגרנות וחוסר שינה. כל הזמן מפחדת, כל הזמן בחרדה. מחר, לדוגמא, יש לי מעקב דופק ואני כאילו בטוחה שהרופאה שוב הולכת לומר לי: "מצטערת, אין דופק". זה נורא, נורא, נורא. אני מחוקה נפשית ופיזית. בגלל זה זה גם הנסיון האחרון. די. אני כבר בת 40 וחצי, ורוצה לחיות, ולא רק לשרוד. רוצה לחיות בלי חרדות, בלי סיוטים, בלי תסריטי אימה.
צוואר הרחם שלי גם די סכנה, ובכלל, כל ההריון הזה נחשב הריון בסיכון גבוה. אני צריכה מעקבים תכופים על הסוכר, צוואר הרחם ווירוס ה-CMV. טוב, קודם כל שיגידו לי מחר שיש דופק.
 
היה לי באמת נורא עצוב לקרוא את מה שכתבת. כל מה שרציתי זה לחבק אותך ולבכות איתך.
º
כתבת מהנשמה, מרגישים את זה
01/09/14 16:29
33צפיות
כנראה שהרגשתי אותך..
01/09/14 17:18
48צפיות
כבר הרבה זמן שגם אני לא נכנסתי לפה
והרגשתי צורך דווקא היום
ופתאום ראיתי את שכתבת
אני הרבה חושבת עלייך ועל בנות אחרות פה
ובזמן האחרון הרגשתי פחות צורך להיות נוכחת כאן כמו בעבר
מילותייך נגעו לליבי, בכיתי יחד עם כל מילה שכתבת
הבנתי את שעל ליבך
גם אני היום הרגשתי שמחה מהולה בעצב
שמחה של התחלה חדשה לשלושת ילדיי
ועצב על בני הרביעי שלא זכה להתחלות חדשות
עלו לי מחשבות איך היה אמור להראות היום הזה
ובעיקר איך הוא כבר לא..
מוצאת הרבה נחמה ביש
אך החוסר לעולם ישאר..
שולחת לך חיבוק של געגוע
 
 
 
 
ושירה יקרה
01/09/14 17:21
39צפיות
שמחתי מאד לשמוע.. מאחלת לך מעומק הלב שההריון הנוכחי יעבור בבריאות טובה ובסופו תצאי עם ידיים מלאות.. כל כך מובנת החרדה שלך אחרי כל מה שעברת. מאחלת לך רק טוב
איפוס בטא אחרי הפלה טבעית
31/08/14 13:30
108צפיות
היי,
עברתי הפלה טבעית לפני קצת יותר מ- 5 שבועות.
לפני שלושה ימים הגיע המחזור המיוחל ונשלחתי הבוקר להתחיל עם מעקב זקיקים
כולל בדיקה האם הרחם נקי לגמרי ואיפוס הבטא.
הטכנאית אמרה שהרחם נראה לה נקי פרט לשאריות בגלל שהמחזור לא הסתיים סופית
שזה סביר ובדיקת הבטא הגיעה עכשיו ועומדת על 13  
 
אני מתוכננת להחזרה של מוקפאים.  יש סיכוי שהבטא לא תתאפס ותהרוס לי את הסיכוי
להחזרה/היקלטות החודש....? 
 
 
 
היי,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 15:31
34צפיות
הבטא כבר כמעט מאוזנת. הייתי מחכה שהווסת תסתיים ואז חוזרת שוב גם על הבטא וגם על האולטראסאונד.
ואם יתברר שיש שאריות כדאי לעשות היסטורוסקופיה אבחנתית על מנת לראות בדיוק מה קורה ברחם.
עדיף לדחות בחודש את החזרת המוקפאים אם התנאים לא לגמרי אופטימליים.
חמישה שבועות אחרי ,היה צפוי שהבטא תתאזן לחלוטין.למרות שהיא ממש צעד אחד לפני.
אבל בכל זאת לא לגמרי.
אחרי תוצאות הבדיקות החוזרות, תתיעצי שוב עם הרופא.
חיבוק והמון הצלחה בהמשך
סליחה על ההתפרצות לפורום
31/08/14 22:04
70צפיות
אבל איך מאשרים לך לחזור להחזרת מוקפאים כל כך מהר?
 
לי אמרו לחכות חודשיים שלושה
 
(עברתי גרידה לפני שבועיים, בשבוע 8+קצת. כאב לבבבבבב,
והבטא עוד לא התאפסה לי, וגם הכאבים עוד לא עברו לי,
לא אלו שבלב ולא אלו שבגוף.....)
 
מה שרציתי  לשאול זה איך מאפשרים לך לחזור לטיפולים כל כך מהר?
 
וכמובן, צר לי לקרוא ומשתפת בצערך
31/08/14 22:14
29צפיות
זה קורע את הלב, המסע הזה...
 
 
היי חיוכי אהבה,
31/08/14 23:19
46צפיות
יש הבדל בין הפלה טבעית לבין גרידה.
בגרידה לוקח יותר זמן לרחם להתאושש ולרירית לצמוח.הרי מדובר בהתערבות כירורגית.
בהפלה טבעית אין פגיעה ברירית והגוף מתייחס להפלה טבעית אחרת.
אני באופן אישי הייתי כן ממליצה לחכות לפחות מחזור אחד בכדי לתת לגוף להתאושש ולהתאזן
ובעיקר לתת לו את המנוחה.
 
הבנתי, תודה
31/08/14 23:27
33צפיות
אני קוראת פה הרבה על הפלה טבעית,
בשבוע 7+2 היה דופק, שהתאים לשבוע קודם, אמרו לי לחזור שבוע אחר כך,
שבוע אחר כך כבר לא היה דופק ועברתי גרידה...
בעצם הייתי שבועיים עם עובר מת, אז איך לא התפתחה הפלה לבד?
אולי בגלל הקרינון. מי יודע...
 
תודה על ההסברים,
אחרי כמה זמן צפוי להגיע המחזור? (אני עדיין עם דימומים שלא עוברים)
 
כנראה שבכל מקרה אצטרך לחכות עד אחרי סוכות, בין אם אני רוצה ובין אם לא...
 
תודה
וסליחה  עם השואלת 14 על ההצטרפות לשרשור שלה....
 
 
בוקר טוב,
01/09/14 08:53
22צפיות
בהחלט יכול להיות שבגלל התמיכה ההורמונלית המערכת לא היתה מאוזנת ולכן לא זיהתה שאין יותר הריון.
הדימום יכול להיות כשבועיים מיום הגרידה ולסירוגין.
כמובן שאם הדימומים חזקים ,מומלץ ללכת ולהיבדק.
קחי את פסק הזמן הזה כהזדמנות לתת לגוף להחלים ולהגיע לטיפול נוסף ממקום טוב ובריא יותר.
תנסי לא לראות בזה כישלון של הגוף אלא הזדמנות לתת לו להחלים.
חיבוק והמון הצלחה 
תודה
01/09/14 16:07
16צפיות
רעיון חשוב, ותודה עליו - לא לראות כישלון, אלא הזדמנות להחלים.
 
תודה
תגובה לכן בנות
01/09/14 08:54
27צפיות
 
ההפלה הייתה בשבוע 10 +5. מעדיפה לא לפרט כתוצאה ממה זה היה
אבל ברוך השם הכל נבדק אחרי זה והיום הכל תקין ואני בסדר. החלטתי לא לקחת את
זה כטרגדיה אלא לגדול מזה ולהמשיך הלאה  
אין לי מושג מדוע צריך לדלג על מחזור ולהמתין כי הגוף חזק והנפש עוד יותר ואני לא מרגישה
צורך לחכות עכשיו עוד חודש אם ככה אני מרגישה וזה לא שהרופא לא תיחקר ובדק איך אני וכו'
והוא כמובן במעקב איתי עכשיו.
 
בכל אופן הוא אמר לי לחזור על הבדיקות רק עוד שבוע כי היה לו חשוב לדעת שהרחם נקי והוא
מאמין שעד אז הבטא כבר תתאפס ונראה משם מה יהיה.
 
תודה עבור העצות והתובנות !!
את נהדרת, וטוב לקרוא אותך אופטימית וחזקה, יופי!
01/09/14 16:21
17צפיות
שיהיה בהצלחה
גם אני כאן
01/09/14 06:34
159צפיות
מצטרפת בכאב מפורום טיפולי פוריות. לא מאמינה ולא מעכלת.........כותבת עם דמעות שלא מפסיקות ומחכה לקצת הקלה 
עדיין עם עובר ללא דופק ברחם מחכה שהטבע יעשה את שלו
שנתיים טיפולי פוריות, 11 טיפולים כושלים וחשבתי ש12 זה מספר המזל. שבוע 7 הרופאה לא מצאה דופק לאחר מספר ימים של דימומים. 
זה כאילו מוקדם אבל אני ממש נקשרתי, הריון ככ יקר (תרתי משמע ) וכבר נגמר. מנסה לחזור לשגרה אבל פשוט לא מסוגלת. אנשים מסביב לא מודעים כי לא הספקתי לספר מרגישה שזקוקה לתהליך של אבל אבל חייבת לחזור לעבודה ולהמשיך לתפקד. ובעצם זה לא ממש נגמר..........הרופאה אמרה שאם עד יום חמישי לא ייפול מעצמו נלך לגרידה וכולי שבורה ומרגישה כישלון כאישה איך יכול להיות שלכולן מסביב קל להיכנס להריון ויולדות ואני מאחור מסתכלת בקנאה גדולה? קשה ככ לפרגן ולשמוח עבור החברים והמשפחה שכולם כבר בסבב שני. מרחמת על בעלי שנדפק וגם לו קשה ועוד יותר קשה לו לדבר על זה. לא מסוגלת לחשוב על חזרה למירוץ של הטיפולים, נשארו שני מוקפאים אחרונים ופשוט אין לי כוח..............!!!!!!!!!!!!!!!!! מרגיש כאילו לאובדן בשלב מוקדם של ההריון אין מספיק מקום וזמן מבחינת הסביבה והציפייה להמשיך הלאה. תודה למי שקראה עד פה...................
שלום לך,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
01/09/14 08:49
43צפיות
צר לי מאוד על האובדן שלך.קשה ועצוב לאבד הריון כל כך יקר ורצוי במיוחד אחרי מסע כל כך עמוס ומיגע.
אני מקווה שתהיה הפלה טבעית ולא תצטרכי לעבור גרידה.
את יכולה להיעזר בדיקור, רפלקסולוגיה בכדי לעזור לתהליך.
מתי הפסקת את התמיכה ההורמונלית? לפעמים לוקח זמן לגוף זמן "להבין" שאין יותר הריון.
את בהחלט צודקת לגבי הלגיטמציה של החברה להתאבל בשבוע כל כך מוקדם.
אבל תעשי מה שנכון וטוב לך. תהיי בעצב ובכאב. זה חלק מהתהליך.
ואולי כדאי לקחת חודש חודשיים הפסקה בכדי למלא מצברים ולעשות דברים מהנים 
גם בזוגיות וגם באופן אישי.
שולחת לך המון אהבה וחיבוק גדול.
מוזמנת להמשיך להיות פה ולשתף אותנו.
תודה! תודה! תודה!
01/09/14 09:40
32צפיות
הפסקתי עם התמיכה ביום שישי. היום לא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה. סובלת מהתכווצויות וכאבי בטן איומים, מקווה שהגוף פולט את מה שנשאר לבד. 
יושבת בבית ובוכה ובוכה ובוכה..................
יקירתי
01/09/14 09:05
47צפיות
אני קוראת והדמעות יורדות לי , מי שלא עברה את הגיהנום הזה לא תבין לעולם...
המסע הזה מתיש וקשה ומכעיס וכואב
אני בדיוק כמוך לאחר טיפולים ממושכים והמון אכזבות, כרגע אני אחרי גרידה לאחר שדופק העובר נפסק בשבוע 10 , רציתי למות, התאבלתי כאילו מישהו מת לי( באמת מת לי ) אני בת 38 ללא ילדים
הלב שלי נשרף שאני רואה את שני הגיסות שלי שהבטן שלהן טופחת ואיפה שלי?
מרגישה חנוקה אין לי אויר , אבל עם כל הצער הנוראי הזה אני חייבת לומר לעצמי שלא משנה עוד כמה פעמים אעבור את הגיהנום הזה , אני אצליח, ואני באמת מאמינה שזה יקרה בקרוב, כדאי להתעסק בדברים אחרים כי הנפש משפיעה על הגוף
מאחלת לך יקירתי שתהיה לך הפלה טבעית ושבהחזרה הבאה יהיה לך הריון קל ומשעממם, תסתכלי על זה שיש לך עוד מוקפאים ואת לא צריכה לעבור את כל התהליך המייגע מההתחלה של שאיבה והכל, וגם כדאי שתכניסי לך לראש( כמו שאני אומרת גם לעצמי) אם זה קרה אז זה לטובה, אולי נמנע ממך לגדל ילד חולה, אז אני מקווה שניפגש בקרוב בפורום אחר יותר אופטימי , מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך וגם אם תרצי לקחת הפסקה זה בסדר גמור, לפעמים זה מאוד כדאי ועוזר להתחזק מנסיון, מקווה שעזרתי מעט, שולחת לך ליבוק וחיזוקים, כי לפעמים שנדמה לנו שאנחנו חלשות הזמן מגלה לנו שאנחנו נשים חזקות
בהצלחה יקירה
º
01/09/14 09:45
12צפיות
האם זה עובר אי פעם?
31/08/14 21:15
146צפיות
שלום לכל בנות הפורום.
אני אחרי גרידה בשבוע 15, לאחר שלעובר התגלה מום חמור בלב.
זה ההריון השלישי שלי, ההריון הראשון היה לפני שנים שהייתי רווקה, לכן החלטתי לסיימו בשבוע 6.
מההריון השני , שהיה תקין לחלוטין, שהוא בעצם הראשון לי ולבן זוגי, יש לנו בת מתוקה ביותר בת 2.7.
זה היה ההריון שהיה אמור להביא לה אח או אחות, ולנו ילד שני.
אני בת 38, ככה שהרבה זמן אין לי.
הכל התחיל מהשקיפות העורפית שהיתה גרועה, התייעצות עם רופאים, והחלטה לחכות לסקירה בשבוע 14.אלו היו שבועות של חרדה שבסופם אכן התברר כי העובר לא תקין. ידעתי שהאפשרות הזו קיימת, אבל עדיין, התחושה ככ קשה שלפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הרגשות שלי.
את הגרידה עברתי לפני 10 ימים.
ומאז, התחושות שאני חווה דומות למה שאתן כותבות כאן. רגשות קשים של תסכול, פחד, חרדה, קנאה, כעס, עצב ואבל.
מפחדת שזה לא יעבור לי. מרגישה שהשתנתי. כל אישה בהריון או עם ילד ותינוק , כאילו לוחצים על הפצע.
מרגישה שיש לי פצע.שזה לא יעבור לעולם, שתמיד ילווה אותי.
מתה מפחד שזה יחזור על עצמו ( אמרו לנו שאולי זה מום שקשור לתסמונות של כרומוזום 22, או " סתם תאונה")
לא מצליחה לדמיין שיהיה לי שוב עוד ילד.
לא מצליחה להבין למה זה קרה לי.
וגם, יש לי עדיין בטן ושום דבר מלפני ההריון לא עולה עליי וזה משגע אותי. ומתעצבנת שאומרים לי שזה לא חשוב עכשיו.
מרגישה שהסביבה רק מחכה שאני אתגבר, אאסוף את עצמי ואמשיך הלאה. כאילו עברתי ניתוח להוצאת שומה.
לא מצליחה להבין איך בכלל עוברים הריון אחרי הדבר הזה.
אני בטיפול, אבל איכשהו אני מרגישה שרק מי שעברה את זה יכולה ממש להבין.
מחר אני חוזרת לעבודה, המנהלת שלי בהריון בהפרש של שבוע ממני. איך מתמודדים עם התזכורת המתמדת הזו, שכשהיא תלד שבוע אחריה אני הייתי אמורה ללדת.
הכעס, הקנאה, ותסכול ככ גדול.
זהו, פרקתי קצת.
תודה לכן על ההקשבה.
שאלה טובה "האם זה עובר אי פעם?"
31/08/14 22:11
56צפיות
אני מאמינה שהתשובה הנפוצה, הזמן יעשה את שלו....אני שלושה וחצי שבועות אחרי הפסקת הריון בשבוע 21.
מחר חוזרת לשנת לימודים , לשגרה ולא קל בכלל.
אני חושבת שרק עוד הריון, עם סוף טוב כמובן יהיה התרופה הטוב ביותר אבל זה נראה ממש רחוק כרגע....
מאחלת לי ולך ךחוות הריון נוסף ותקין עם סוף טוב!
תחזיקי מעמד , במיוחד בשבביל ביתך!
גם אני רוצה שיעבור
01/09/14 09:03
41צפיות
עברו כבר חמישה שבועות מאז אותו יום ארור, גם לי יש תזכורות יומיות למה שיכול היה להיות. אני בת ארבעים עוד שניה זה כבר מאוחר מדי, גם הנתונים לגבי הריון בגיל שלי לא הכי מרגיעים, האם אצליח להכנס שוב להריון? האם זה יהיה הריון תקין? מתי אוכל להיות רגועה?
לצערי הרב כל התחושות שתארו פה עדיין קיימות אבל אני נלחמת - עושה כל מה שצריך אבל יש ימים קשים מאד. גם לי אומרים שהזמן יעשה את שלו אז אני מחכה בסבלנות. אבל זמן אין לי.....
להיות בלי ולהרגיש עם..
31/08/14 14:33
139צפיות
הי בנות
לפני שבוע וחצי עברתי הפלה טבעית בשבוע 5 להריון היקר ביותר שחוויתי. את ההפלה העקשתי לעבור בעצמי ובביתי (ולא כפי שהציעו במיון - גרידה או ציטוטק) והדימום שהיה כבד מאוד ועם המון כרשי דם אך בלי כאבים בכלל הפסיק לאחר פחות מיממה לחלוטין. מאז יש לי בחילות בוקר ועייפות - ממש כאילו שאני בהריון 
האם למישהי זה קרה? יש רעיונות למה זה קורה לי? 
 
היי,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 15:27
46צפיות
האם עשו לך אולטראסאונד מאז שהדימום פסק?
האם עקבת אחר הבטא?
יכול להיות שהבטא עוד לא התאזנה ולכן יש עדיין סימנים של הריון.
חשוב גם לבדוק שאין יותר שאריות ברחם.
כדאי גם לבדוק מה מצב ההמוגלובין והברזל
31/08/14 21:53
24צפיות
אני עברתי אותו דבר שבוע לפניך.
הדימום הכבד יכול לגרום לאנמיה, וזה גורם לחולשה ועייפות. את זה אפשר לברר בבדיקת דם, והטיפול הוא פשוט לקחת ברזל.
חוץ מזה, התהליך עצמו מתיש. תני לעצמך את הזמן לנוח.
º
צריכה עזרה
31/08/14 08:46
129צפיות
º
מוזמנת לפרט יותר
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 08:54
28צפיות
הפלה בשבוע 17
31/08/14 11:01
122צפיות
אני בת 40, יש לי שני ילדים יחסית גדולים (כשבינהם היתה לי הפלה בשלב מוקדם אבל אחריה היו לי הדבקויות רחם)  חוויית האמהות צעקה לי וידעתי שאין לי עוד הרבה זמן. הצלחתי להכנס להריון עם המון חששות בגלל הגיל, אבל עשיתי את זה!!!לעומת ההריונות הקודמים זה היה הריון קשה, מלווה בכאבי בטן תמידיים, חולשה ובחילות קשות אבל ידעתי שאני חזקה בשביל כולם ואצליח לעמוד בזה. ביום של הסקירה המוקדמת,כבר בשניה הראשונה ידענו שהעובר לא בחיים - הוא לא זז, לא היה דופק, מסתבר שהוא לא היה בחיים כבר שבועיים. ואז התחיל הסיוט:בגלל השבוע המתקדם אי אפשר היה לעשות הפלה באופן פרטי והייתי צריכה לחכות מעל שבוע כדי שיקבלו אותו להפלה בבית חולים. בקושי תפקדתי, הבנתי מה זה אומר להיות בדכאון - חוסר רצון לחיות, קושי לתפקד, אבל אני חזקה בשביל כולם, לא? לאחר ההפלה הרגשתי הקלה ולאחר מספר ימים חזרתי לעבודה אבל תחושת הדכאון לא מרפה, חברה מעבודה שהיתה איתי בהריון מסתובבת לה ומתפארת בהריון שלה ואני יושבת מתכווצת ומבויישת מהכשלון שלי. ניסיתי שיאצו, ניסיתי דיקור סיני, יוצאת לריצה כדי להוציא החוצה את כל הדברים רעים שאני מרגישה אבל בפנים אני אומללה, צועקת הצילו ואף אחד לא שומע, כלפי חוץ ממשיכה בקריירה מוצלחת, מגדלת את הילדים, זוגיות טובה עם בעלי שתמך אבל קשה לי!!!מתי זה יעבור?
 
מבינה לליבך
31/08/14 12:54
46צפיות
גם לי יש שני ילדים יחסית גדולים בבית , התגרשתי שהילדים היו קטנים יחסית והייתי גרושה 4 וחצי שנים וכל הזצן הזה שהייתי גרושה
הייתי אומרתלעצמי חבל שלא הספקתי להביא עוד ילד לפני שבעלי קיבל סיבוב
בכל אופן לפני כמה חודשים אחרי 4 וחצי שנים שהייתי לבד, אני והגרוש שלי החלטנו לחזור ודי מהר נקלטתי להריון. מאד שמחתי כי
תמיד אמרתי ששני ילדים זה לא מספיק, ותמיד רציתי עוד ילד. לפני שלושה וחצי שבועות בשבוע 21 עברתי הפסקת הריון עקב דימומים מתמשכים שהובילו לירידת מים. אני יכולה להבין את תחושת ההחמצה, האובדן וחוסר החשק לחזור לשגרה. גם סביבי יש הריונויות, כולל גיסתי שהתחילה את ההריום איתי ביחד...מה גם שכבר ידעתי שיש לי בת, מה שמאד קיויתי לו... ואחרי תקוות רבות לילדה, זה נגמר לו. (למרות שדופר היתה אצל העוברית עד הסוף המר...
כמובן שמסביבי אומרים לי שהעיקר שאני בסדר ויש לי שני ילדים בריאים תודה לאל אך עדיין האבל הוא קשה ותחושת ההחמצה גדולה... כך שאני מבינה אותך לגמרי!  מקווה לבשורות טובות בהמשך לשתינו
האחים הגדולים
31/08/14 14:55
40צפיות
היה הכי קשה להגיד לאחים הגדולים שההריון נפסק, הבן שלי בכה המון וכעס שספרנו לו על ההריון כי אז לא היה מצפה ליותר מדי, אפילו כעס עלי. גם לי אומרים שיש לי ילדים בריאים ואני מודה על כך אבל רציתי עוד אחד לפני שיהיה מאוחר מדי...נכון לעכשיו הטראומה כל כך קשה שאני לא יודעת אם אוכל להתמודד עם עוד הריון כושל (לאור מה שכתוב בפורום אף אחת מאיתנו לא יכולה לברוח מהסטטיסטיקה).
נמאס לי להרגיש ככה, לא מסוגלת לחייך, מתפקדת על ניוטרל כמו רובוט אבל בפנים אני צועקת.
היי יקרה,
31/08/14 15:14
32צפיות
צר לי על האובדן הריון שחווית.
מתי זה היה?
כל מה שאת מרגישה הוא נורמלי לחלוטין וטבעי למי שעברה אובדן.
חשוב למצוא תמיכה שבה תוכלי לשתף ולהוציא את כל מה שאת מרגישה בפנים.
אני מאוד מאמינה במטיפולי מגע אבל מהניסיון שלי ,חשוב מאוד גם לשלב שיחות .כך שיש מענה משולב לגוף ולנפש.
לרגע אל תרגישי מבויישת ממה שקרה.זו לא אשמתך  ולכן אין סיבה שתרגישי כך.
האם את משתפת את בן זוגך בכל מה שאת מרגישה וחווה מבפנים? 
לכל אחת יש את הקצב שלה בהתמודדות ובזמן לו היא זקוקה כדי להתאבל ולהיפרד.
תהיי סובלנית כלפי התהליך וחומלת כלפי עצמך.
מוזמנת להמשיך לשתף.
שולחת חיבוק מלא באהבה.
הי
31/08/14 15:19
32צפיות
האובדן שלי התרחש לפני כחודש ושבוע. אני שונאת את ימי רביעי כי תמיד הייתי חוגגת עוד שבוע.....
לבעלי נגמרה הסבלנות אלי ואני משתדלת גם לא להעיק עליו יותר מדי כי צריך לקחת בחשבון שגם הוא עבר אובדן בדרך שלו למרות שלא ממש רצה להיות אבא לילד נוסף.
האנשים שסביבי כבר מרימים גבה כשרואים אותי עדיין מדוכדכת, הצפיה ממני שכבר "אקום על הרגליים" ואחזור לעצמי אבל אני פשוט לא מסוגלת. התחלתי דיקור ושיאצו ואני משתדלת לחזור לשיגרה אבל כל דבר מזכיר לי את ההריון ואני לא מסוגלת לצאת מזה.
אני עובדת בעבודה תובענית מאד, בעל אחריות שדורשת אינטראקציה עם המון מנהלים בארגון והדבר שעברתי מאד מקשה עלי בתפקוד היומיומי.
זו באמת אחת הבעיות הנפוצות,
31/08/14 15:25
30צפיות
שלסביבה אין כבר סבלנות להכיל את הכאב .הסביבה שוכחת מהר מאוד וממשיכה הלאה.
חודש ושבוע הם מעט זמן בשביל להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.
אני מציעה לך למצוא מקום בו תוכלי לשתף ולדבר ולקבל את התמיכה לה את זקוקה.
מקום בו תוכלי לעבד ולכאוב.מקום בו תרגישי שאת לא מהווה נטל על הסביבה הקרובה 
שעדיין תוכלי לבכות, להיות עצובה ולדבר על כל מה שקרה.
קשה מאוד לשים מסיכה ולהתנהג כאילו הכל בסדר.בסופו של דבר זה מתפרץ החוצה.
הרבה פעמים זה  גם פוגע בגוף הפיזי. כאבים בצוואר, שכמות, עייפות,בעיות עיכול וכו'.
יש המון אפשרויות בהן ניתן לקבל את התמיכה.פרגני לעצמך אותה.
 
 
בוחרת בשתיקה.
28/08/14 21:25
328צפיות

מחייכת לעולם אבל בפנים הכל רקוב. הכל שבור.
הולכת בין אנשים ורוצה לצעוק ולכעוס עליהם שהם ממשיכים בשגרה שלהם כרגיל ואני לא.
רוצה להסתכל להם בעיניים ולומר להם שהלב שלי שבור. לא כדי שירחמו אלא כדי שידעו ואולי אולי ביום מן הימים יבינו.
בעבודה כולם חוזרים מחופשת הקיץ. הולכת בין ההמונים שהגיעו למליאת תחילת השנה בעבודה ומרגישה שהחיוך שמרוח על פניי מסתיר שקר גדול. מסתיר את הפחד שלי, מסתיר את העצב והשיברון.
שואלים לשלומי ואני עונה "הכל מצוין". לא טוב, לא סבבה, בוחרת במצוין!. כדי שלא ירגישו שבפנים הכל ריק. כדי שלא יחשבו שאני חלשה או שמשהו אצלי "לא בסדר". שואלת בחזרה "מה שלומם?" והם עונים "הכל טוב" ובפנים אני יודעת שכל מה שהם רואים זה אותי שלפני. הם יודעים מה שאני יודעת אבל הם בוחרים שתיקה. מאחורי ה"מה שלומך?" מסתתרים הרחמים. הרחמים שלהם עליי והרחמים העצמיים שלי. אבל אנחנו בוחרים שתיקה.
שבורה. מבפנים. מרגישה חלשה עם כל חיוך מאולץ שאני בוחרת. עם כל טלפון שמצלצל ואמא או בן משפחה אחר בקו השני אני בוחרת שוב לשנות את קולי למצב שמח.כדי שלא ירגישו את הסדקים והתהומות שנפערו בליבי. אני גרועה בלשקר. הנפש שלי שקופה כמו מים. אני יודעת שכולם מרגישים אבל לבחור בשתיקה קל להם יותר. וקל גם לי. כי אז אני עומדת בסטנדרטים של "בסדר, היא הבריאה, היא לא צריכה טיפול נפשי, היא יודעת להתמודד בעצמה". אז כן, אני יודעת להתמודד בעצמי אבל לא הבראתי. והפחד הגדול הוא שאני גם לא אבריא לעולם. הזיכרונות, הריחות, השקט של אחרי... הכל נשאר ונצרב בנפשי. בחרתי בשתיקה כמו רבות אחרות כמוני. עוד לא פגשתי כאלה שיצרחו את זה ברחוב כי הבושה גדולה מידי.
בעוד כמה ימים יגיע התאריך המשוער. תאריך שכבר לא יתגשמו בו החלומות שלהם קיוויתי. היום התבשרתי שבעוד שבוע מישהי שאני מכירה אמורה ללדת וחברה אחרת מתחתנת בתאריך המשוער. ורע לי. רע לי לשמוע, אני כועסת וכואבת ומרגישה עם עצמי רע שאני לא מצליחה לשמוח בשביל מישהי אחרת. כל מה שאני רוצה זה לצעוק להן בפנים שהן לא בסדר. כי הכל היה אמור להיות אחרת. הן היו צריכות לשמוח בשבילי. זה לא מגיע לי. וגם לא מגיע להן שלא אשמח בשבילן. אז אני מחייכת. בצביעות. ובוחרת שוב בשתיקה. כולם ממשיכים הלאה ואני, אני נשארת במקום. שבורה לרסיסים, דיכאונית, בורחת מנחמה וממשיכה להתמודד עם עצמי והעולם. אין בי הרבה אמונה וגם לא הרבה תקווה. מהמעט שנשאר הבנתי כי קיימים פצעים שהזמן אינו מרפא, אבל הוא מכווץ אותם לגודל המאפשר לחיות איתם. אבל אלו לא החיים שקיוויתי לחיות.
 
מזדהה איתך
28/08/14 21:43
91צפיות
אני קוראת את מה שכתבת ואני ממש כאילו קוראת את המחשבות של עצמי.
כל כך מבינה לליבך באמת, לא כתבת מה בדיוק עברת אבל אני לצערי מבינה היטב.
אין מילים מנחמות, וגם אני מרגישה כועסת ומאוכזבת רוב הזמן, מנסה להחזיק את הראש מעל המים, מקווה לעתיד טוב יותר....
מקווה שבאמת הזמן יעשה את שלו, ויהיו בשורות טובות יותר....עדיין חושבת שכן כדאי למצוא מישהו קרוב שכן תרגישי בנוח לשוחח על רגשותייך האמיתיים
בלי צביעות...שיהיה לך הרבה בהצלחה ותדעי ימים טובים יותר!
תודה...
28/08/14 21:53
71צפיות
עברתי לידה שקטה בשבוע 23.
לא מוצאת מישהו קרוב שמבין. הקרובים ממהרים לנחם ואני, כפי שרשמתי לא מתרצה בניחומים וגילויי תקווה.
בנתיים.. כותבת פה קצת. זה עוזר.
מרגישה בדיוק כמוך
31/08/14 11:18
16צפיות
השילוב של הכעס והעצב, אכזבה ותחושת כשלון לא מרפים. אני נאבקת לקום כל בוקר כדי ללכת לעבודה, אני נאבקת כדי להגניב חיוב מדי פעם כי אחרת מה יחשבו? אני נאבקת לחייך בשקט כשכולם מסביבי מצפים שאחרי חודש ושבוע אחזור לעצמי. אבל זה לא מרפה. גם המשפחה שלי כבר לא יכולה להכיל אותי יותר, הצפייה היא שאחזור לעצמי ושהכל יהיה בסדר אבל זה לא מצליח ואני לא יודעת איך להסביר שאני לא שולטת בזה.
עצם הידיעה שאני לא חריגה בתחושות שלי ושיש עוד המון נשים שמרגישות כמוני מחזקת אותי.
תודה.
מציעה לך למצוא מקום בו את יכולה לדבר על זה
29/08/14 06:05
63צפיות
אני עברתי לידה שקטה בשבוע 40. כולם בסביבה ידעו, וכשחזרתי הביתה הודענו למי שרק אפשר שאנחנו יושבים שבעה.
כל מי שהגיע וישב איתי, סיפרתי לו את כל הסיפור של מה שקרה, וממש היה לזה אפקט מרפא. באיזשהוא שלב כבר לא היה לי צורך יותר לספר את זה, והרגשתי שהתקדמתי שלב בהתמודדות ובעיבוד של מה שקרה.
 
מאד קשה להמשיך בחיים כרגיל. מאד קשה כשחיים של כולם מסביב ממשיכים כרגיל, העולם מלא בתזכורות למה שאיבדנו. בכל מקום יש נשים בהריון ותינוקות. אנשים ממשיכים למות והעולם מתייחס אליהם בצורה כל כך שונה ממה שמתייחסים לאבל שלנו. חשוב מאד שתהייה לך דרך להוציא החוצה את מה שקורה לך בפנים. בכתיבה, ביצירה, בטיפול כלשהו.
 
גם אני מתחילה להבין שהכאב לא עובר לעולם. עוד משהו שעוזר לי זה ההבנה שגם אם אלו לא החיים שרציתי, אני לא מתה, וגם לא מתכוונת להרוג את עצמי, ואם ככה אז אני בוחרת לחיות, ואם לחיות אז לעשות את כל מה שאני יכולה כדי שיהיה לי טוב בחיים. אני ממלאת את החיים שלי בדברים אחרים, ומחזיקה בהם חזק כדי להמשיך.
קצת אחרת..
30/08/14 00:38
46צפיות
אצלי זה קצת אחרת כי לא ישבתי שבעה מאחר וילדתי בשבוע 23+5. העניין הוא שבדיוק באותה תקופה ממש נקשרתי אליו גם אם הכל היה בדימיון שלי הרגשתי שהיה שם קשר משמעותי. תהליך קבלת ההחלטות בבית החולים היה כל כך מהיר שעד היום התחושה היא שלא "אני" (המודע) נכח שם... אלא משהו אחר שלא שולט במה שקורה. אני בוחרת בחיים ויחד עם זאת מרגישה כל כך פצועה מבפנים. הדמעות לפעמים יוצאות ללא סיבה ובזמנים הכי לא מתאימים. אז הפכתי לטיפוס נמנע, טיפוס עם המון מסכות. ואני שונאת את התחושה כי מעולם לא הייתי כזאת.
בחרי לצעוק! או לכל הפחות לא לעטות מסכה
29/08/14 09:05
69צפיות
המסכה אולי נראית יפה על פנייך, אבל יש בה רעלים פנימיים
היא דורשת כוחות שאין בך,
וכעת כוחותייך ספורים ואת זקוקה להם להחלמה,
אל תבזבזי אותם על ריצוי הסביבה.
היי מה שאת ,
עצובה!
גם אם אינך נעימה כעת, זו  את, ברגעים אלו. 
היי מה שאת מרגישה,
רוגזת וכעוסה, ריקה ,
אלו רגשות לגיטימיים וצפויים
ומי שלא יכול להם, יואיל ויפנה את מקומו.......
וכששואלים מה שלומך, אינך חייבת לענות מצוין,
את יכולה לאמר יהיה טוב , לרחוקים,
או עצוב לקרובים,
קשר השתיקה הזה מכביד
קשר השתיקה הזה עלול להסתיים בצעקה
והצעקה תפגע בסופו של דבר, בך.
אף אחת לא בחרה וקיותה לפגוש את האבל והאובדן
זה הוא שבחר בך ,
חבקי אותו, עבדי אותו, תני לו מקום
ולאחר שתרגישי שהגיע זמנו ללכת,
מכיוון שהתקווה הגיחה לה,
חבקי אותו, אמרי לו שדי
והניחי אותו בצד,
שהרי הוא לא יעזוב לעולם.
 
 
 
 
 
לפי עצתך...
30/08/14 00:45
48צפיות
היום החלטתי להוריד את המסכה מפניי. ונוכחתי לדעת שהעצבות שלי משפיעה באופן קשה על בן זוגי ועל ההורים שלי.
אנשים מתרחקים ממני. לא אוהבים לראות אותי במצב הזה ומתעקשים איתי שאני צריכה לחייך. ושוב, בא לי לצרוח.
אני מרגישה שהם רחוקים מלהבין למרות שהם כל הזמן אומרים "אנחנו מבינים, אבל..." ופה כל העניין. ה"אבל" הזה. "אבל תמשיכי הלאה, אבל תמשיכי לקוות..." אין אני פשוט לא יכולה!. אני רוצה אבל ממש לא מצליחה!. העצב גדול מידי בשבילי. אין בי את הכוח לעטות מסכות ומאידך אין לי את הכוח להיות עצובה ולספוג את תגובת הסביבה.
מחכה לרגע שזה ייפסק... כאילו מדובר בשפעת. אבל זה איפשהו תמיד שם, מתקיל אותי במקומות בהם אני לא מצפה.
מבינה אותך כל כך
29/08/14 11:53
59צפיות
מבינה ומזדהה וכואבת איתך.
אכן, יש פצעים שהזמן לא מרפא ועצב שלא עובר לעולם. ואנחנו נמשיך לחיות את החיים האלה בעצב, באבל ובתחושת החמצה. אני מקווה שעם הזמן זה יהפוך לנסבל יותר, כואב פחות. אני מקווה שלא תבחרי לנצח בשתיקה ובשקט. שתמצאי דרך לבטא את הכאב הזה, להוציא אותו ולהשתמש בו לטובה.
שרון.
תודה.
30/08/14 00:48
32צפיות
הלוואי והייתי מוצאת את הדרך.
יש יותר מדרך אחת
31/08/14 11:58
13צפיות
את תבחרי בדרך שנוחה לך, מתאימה לך ביותר. אני בוחרת בכתיבה, ובקבוצת תמיכה נפלאה שבה נשים כמוני, עם עבר דומה ותחושות דומות נותנות לי להבין שהכל טבעי, הכל נכון ואני נורמלית לחלוטין ועוזרות לי להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות.
תכתבי, תבכי, תדברי זה מאוד חשוב
29/08/14 12:46
59צפיות
מאוד חשוב לרפא את הנפש כדי להמשיך קדימה אני אחרי חודש וחצי הפלה בשבוע 18...לי עוד נתנה הזכות לבחור וכל כך שמחתי על כך וישר בחרתי בגרידה....הכל מסביב ממשיכים, כי בעצם כך הם החיים ...הם בסך הכל ממשיכים את חייהם...אני לא כועסת על אף אחת ואחד כי מי שלא עובר את זה (ושלא יעברו את זה) לא יבין לעולם את הריקנות והכאב של האובדן הזה....ולכן אין להם מילים והם מעדיפים לשתוק...אבל כל אחד עם השק שלו ובאמת ובתמים אני לא יכולה להזדהות עם הכאבים שלהם...אז החלטתי לא לשקוע בעצב מנקודת הרחמים אלא לשקוע בו מנקודת האובדן וההתמודדות איתו שתוציא אותי חזקה יותר כדי להמשיך קדימה.
לי יש אחות קטנה שנכנסה להריון חודש אחרי, ואצלי נעצר והיא ממשיכה (טפו טפו טפו שיהיה לה הריון בריא וקל)  וזאת כבר פעם שניה ששתינו בהריון אצלי נפסק והיא כבר חובקת ילדה מדהימה והריון נוסף....קשה לי לראות אותה ולשאול אותה איך ההריון....ואני חייבת להתגבר על זה כי יש לי עוד המון ימים לראות אותה  וזאת עבודה נפשית ממש קשה! 
אל תשתקי, תמצאי לך טיפול ( פרטני או קבוצתי, כתיבה או אומנות- מה שאת אוהבת ומרגישה נוח איתו) שתוכלי לדבר על זה. זה ממש יכול להקל על הנפש שלך ולתת לך הארות להמשך 
בחרתי להתמודד
30/08/14 00:54
48צפיות
כמוך, אני מרגישה שהעצב שלי בא מנקודה של אובדן והתמודדות וזאת הסיבה שאני שונאת את העובדה שאני שותקת כי זה מוביל אותי לרחמים עצמיים.
מבינה את כאבך. ומתארת לעצמי שזה מאוד קשה לראות את הדברים מול העיניים מבלי יכולת להימנע מהם.
תודה על הכוח שאת נותנת לי בדבריך... :)
 
איתך בכל מילה...
29/08/14 15:54
52צפיות
גם אצלי "הכל מצוין"... והכל לא.. אמנם עברו כבר חמישה וחצי חודשים מאז הלידה שקטה בשבוע 22.. אבל עדיין כואב ורע והימים עוברים בלי מה שהיה צריך להיות איתנו.
תכתבי, תבכי, תדברי, תשתקי. הכל מותר.
אמנם אלו לא החיים שתיכננו לעצמינו, אבל מאחלת לך ולכולנו ימים טובים יותר.
 
תודה
30/08/14 00:55
20צפיות
ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם! :)
היי יקרה,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
29/08/14 16:15
40צפיות
החזרת אותי 7 שנים אחורה כאשר עברתי את אובדן ההריון שלי.
הרגשתי בדיוק כך.היה לי קשה לקבל שכולם ממשיכים הלאה , מדברים על שטויות ואני עם חור בלב ועצב 
נוראי.
שמתי מסיכה כי הבנתי שאנשים לא באמת מעוניינים ורוצים להכי את הכאב שלי.
זהו חלק מהתהליך .
הזמן כן עושה את שלו ובהחלט לומדים לחיות עם הצלקת.
אני למדתי עם השנים שאם חשוב לי שידעו, אני משתפת ,אבל הרבה פעמים גם לא, כי 
רוב האנשים לא באמת רוצים לדעת.כמובן שיש כאלו שכן ואיתם חשוב לשתף.
מציעה לך למצוא תמיכה חיצוני ולקבל עזרה ובעיקר הכלה .
מקום בו תוכלי לדבר על הכל .בלי מחסומים ובלי פחד .
שולחת לך המון אהבה.
תמיכה חיצונית
30/08/14 00:58
42צפיות
אני מוקפת בבני משפחה תומכים ובן זוג נפלא אבל כמו שכתבת אני מרגישה שנגמר להם יכולת ההכלה.
ואני ככל הנראה זקוקה לעוד זמן בעיבוד החוויה.
אני טיפוס שנמנע מפסיכולוגים וטיפולים מסוג זה. ולכן, אני נעזרת בכתיבה ובשיתוף בפורום הזה. בתקווה שזה יסייע.
היי יקרה,
30/08/14 10:52
29צפיות
יש המון סוגי טיפולים אחרים מלבד פסיכולוגים שיכולים לתת תמיכה.
אני בטוחה שתתדעי מה נכון ומתאים לך.
ובינתיים , אנלחנו פה בשבילך.
חיבוק
משתתפת בצערך על האובדן היקר-
29/08/14 17:29
77צפיות
ואני דווקא בוחרת לא בשתיקה. זו אני. אני לא אשמה ש-7 ההפלות שהיו לי. ולא- אני לא רוצה לענות ששלומי טוב ושהכל בסדר. לא בא לי. שוב- הכל תלוי סיטואציה. אני לא הולכת וצועקת באירועים וברחוב על מה שקרה לי. אבל רוב האנשים שסביבי (כולל המורה של ביתי והגננת של בני) יודעים. זו לא בושה.
 
כמובן שאין לי ברירה לעיתים לשים את המסיכה המעצבנת והנוראית הזו. מחר למשל יש לנו אירוע משפחתי ורוב האנשים שם לא יודעים דבר וחצי דבר מכל מה שקרה לי בשנים האחרונות. אני בהריון עשירי (שבוע 15) ורואים בטן, אבל הילדים שלי לא יודעים כלום על ההריון או על ההריונות הקודמים, ואני מתה מפחד שמישהו מהקרובים יגיד לי משהו לגבי הבטן. כבר הכנתי תשובה מראש: "זה מאוד מאוד מורכב. עברתי הרבה הפלות, לא ידוע לאף אחד מה יהיה הסוף במקרה הזה,  ואני מבקשת לא לדבר על כך, כי הילדים לא יודעים כלום".
אבל אם אף אחד לא ישאל אותי כלום- לא אגיד כלום. זו התקווה שלי.
 
מציעה לך למצוא דרך כלשהי לביטוי התחושות הקשות, מעבר לכתיבה פה. לא תמיד חייבים לומר ששלומנו טוב ולעטות את המסיכה הזו.
ותרגישי בנוח- גם אני (ורובנו פה, אם לא כולנו), מתקשה ביותר לפרגן לקרובות משפחה או לחברות שהן בהריון. וזה באנדר-סטייטמנט. הקנאה והכעס הם אולי רגשות לא נעימים, אבל אנושיים מאוד והן חלק בלתי נפרד ממי שעוברת אובדני הריון. ככה זה. אל תרגישי יסורי מצפון על כך ואל תשפטי עצמך לחומרה.
זה מורכב...
30/08/14 01:15
62צפיות
יש בך המון עוצמה וחוזק ראויים להערכה.
כמו שכתבת, זה מורכב... אני לא מפסיקה לחשוב על ההיריון הבא ואיך אסתדר עם השאלות שמסביב. לפני כל אירוע, כל מפגש גדול או קטן עם אנשים אני מכינה את עצמי נפשית לשאלות על היריון, ילדים וכל מה שקשור בזה...
אף פעם ההיערכות המוקדמת שלי לא באמת עוזרת ואני יוצאת כל פעם מתוסכלת מחדש.
לגבי קנאה וכעס, אלו רגשות שהיה להם מקום מאוד קטן בחיים שלי... והיום הם תופסים מקום מכובד. כמו עם מסכות ולבחור בשתיקה החוויה הזאת הוציאה ממני צדדים שלא הכרתי והתנהגות שלא בחרתי בה מעולם. כרגע מנסה לברר עם עצמי מה עומד מאחורי כל תחושה כדי ללמוד להתמודד איתה. וזה בהחלט מורכב. אני עדיין מחפשת את הדרך המתאימה לי להתמודד... (בנתיים נעזרת בכתיבה ושיתוף במרחב המרוחק הזה...)
 
 
נכון, זה מאוד מורכב-
30/08/14 10:21
40צפיות
תאמיני לי שהרגשות של כעס וקנאה גם אצלי תפסו מקום מאוד מאוד קטן בחיים. המשבר המרכזי הראשון קרה לי רק לאחר ההפלה הרביעית ברצף. כי אז כבר אבדה לי התקווה, ולכן הרגשות הללו של הכעס והקנאה כבר פרצו במלוא עוצמתם, וכן הצורך להתנתק כמה שיותר מהמסכות.
דרכנו ארוכה וקשה, ומלווה בהרבה מחשבות, בירורים עצמיים ועבודה עצמית- רגשית וקוגניטיבית.
מאחלת לך שבסוף הדרך תראי גם את האור המיוחל.
02/09/14 12:26
כאב לי כ"כ לקרוא את מה שכתבת, ועם חלקים גדולים הזדהיתי. עברתי הפסקת הריון ולידה שקטה לפני קצת יותר מחודשיים. עכשיו אף אחד כבר לא שואל ולא באמת מתעניין, כי לא רוצה לדעת את התשובה. וגם כששואלים לשלומי אני עונה שהכל טוב, כי את מי זה מעניין שלא? וכולם מסביב בוחרים שלא לשאול ולא להעמיק בנושא, ואני רואה שהוקל להם שלא צריך להיכנס לזה. גם התאריך המשוער שלי מתקרב בצעדי ענק והלב מדחיק. 
אל תשתקי! דברי על זה, תוציאי החוצה. תבכי, תצעקי. אל תבלעי את הכאב. תמצאי לך את הפורום (ולא בהכרח וירטואלי) שבו תוכלי להגיד את האמת. שהלב שלך שבור ואת הריקנות. 
שולחת לך חיבוק ענק. כואב לשמוע שיש רבות כ"כ. 
טיפול באימוגלובולינים IVIG
30/08/14 16:20
100צפיות
שלום
אני בת 40+ ואני עוברת טיפולי פוריות כבר שנתיים וחצי. עברתי 8 טיפולי IVF ומתוכם 3 הפלות בשלבים ראשונים יחסית.
מומחה להפלות הציע שאעבור טיפול באימוגלובולינים שזה אומר קבלת שתי מנות דם המורכבות מנוגדנים של המון אנשים.
הרופא המופל שלי אמר שהוא לא מאמין הזה.
האם מישהי כאן עברה את זה? שמעה על זה? או כל מידע שיש שיכול אולי לעזור לי.
הטיפול עולה המון כסף (מעל 20 אלף) כי הקופה מאשרת רק אחרי 5 הפלות, מה שיכול להביא למצב שאם אני לא נקלטת אז זה אומרת זרקית כסף לפח...
 
אשמח לכל אינפורציה.
 
בתודה מראש
פזית
ivig
30/08/14 16:43
59צפיות
היי,
 
אני עברתי טיפול באיי ווי איי ג'י. אם בא לך תכתבי לי בפרטי את המס' שלך ואני אתקשר אליך. בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה. 
היי פזית,
30/08/14 20:46
53צפיות
אני בת 40 וחצי, יש לי שני ילדים, ועברתי 7 הפלות, 6 מהן ברצף...
לאחר ההפלה האחרונה עשיתי בירורים מאוד מקיפים לגבי העירוי הזה. הרופא היחיד (כמעט) שממליץ על זה הוא פרופ' כארפ, עימו דיברתי באופן אישי ומאוד לא התרשמתי. כתבתי בפורום זה שאלה לגבי העניין, ומלא בנות כתבו לי בפרטי שעברו זאת. חוץ מאחת- כולן ללא תוצאות רצויות.
קראתי גם אחורנית בפורום בנושא וגם שם לא התרשמתי כלל.
התאוריה הזו שנויה מאוד במחלוקת, ואין כמעט אף רופא שמאמין בה, כולל שני הרופאים שלי (ד"ר עופר גונן וד"ר דורית רביד).
בעלי הוא בעל תואר שני בביולוגיה, ואף הוא ערך מחקר אינטרנטי בנושא ולא התרשם. החלטנו לא לעשות עם זה כלום, מה גם שהפרופ' ירום הודו שמאמין בזה נשמע לי מאוד לא אמין בטלפון ולא שמעתי על מקרי הצלחה (שוב- חוץ ממישהי אחת שכתבה לי במסר, וגם היא בכלל לא בטוחה שהצליח לה בגלל העירוי או בגלל סתם מזל).
 
יחד עם זאת, יש לי שני ילדים, ולא יודעת מה הייתי עושה אם לא היו לי ילדים. אולי הייתי מנסה את העירוי. לא יודעת. הבעיה המרכזית איתו, זה שהוא משנה את מערכת הנוגדנים שלך בגוף, ואז חס וחלילה אם יש צורך יום אחד בהשתלת איברים (טפו טפו טפו שלא נדע), יש עם זה בעיה גדולה.
 
את כותבת שהיו לך שלוש הפלות בשלבים מוקדמים יחסית. רוב ההפלות בשלבים מוקדמים נובעים פשוט כתוצאה מעוברים לא תקינים...ובטח ובטח בגילאים המתקדמים שלנו.
 
צר לי שאין לי פה איזו בשורה גדולה עבורך. מקווה שיימצא לך המזור ותצליחי להגשים משאלתך.
 
 
 
º
תודה רבה
01/09/14 16:20
2צפיות
היי יקרה,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 09:02
29צפיות
לפי הטיפול, אני יודעת אצל איזה מומחה היית.
הדעות חלוקות לגבי הטיפול בIVIG. היתה תקופה שאפילו לא נתנו אותו בגלל שהיה קיים סיכון, אחת מהן אפילו חלתה בחיידק הטורף בגלל סיבוך .
יש כאלו שמקבלות אותו בגלל סיבה אחרת ומוצדקת ושם יש הוכחות ליעילות ..
אני מכירה הרבה נשים שהלכו לאותו מומחה והפכו עולמות למען אישור מקופות החולים.
בהתחלה הוא היה ממליץ על פעם אחת והיום הוא כבר ממליץ פעמיים.
לצערי הרב, ואני כבר 7 שנים בתחום הזה ומלווה הרבה נשים באותו המצב כמוך, עוד לא שמעתי על הצלחות .
אני מניחה שיש הצלחות כי אחרת הוא לא היה ממשיך להמליץ. אבל מבחינה סטטיסטית ,פה בפורום לא היו הצלחות.
הלוואי וזה כן יתן לך את התשובה והפיתרון המיוחל. אבל חשוב שתקראי טוב טוב על כל ההשלחות וההצלחות ואז תחליטי האם כדאי לך להשקיע מרץ ומלחמה עבור העירוי.
המון הצלחה .

 
 
 
º
תודה
01/09/14 16:21
הי,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
31/08/14 10:41
34צפיות
חברה שלי בעבודה, הרתה פעמיים עם הטיפול הזה.
היא טופלה בהדסה ע"י פרופ' לאופר.
אם תרמי פרטים נוספים, תוכלי לפנות אלי בפרטי.
בהצלחה
º
אני שמחה לקרוא שיש הצלחות.
31/08/14 15:33
11צפיות
º
כתבתי לך בפרטי
01/09/14 16:24
3צפיות
מחזיקה לכן אצבעות לבשורות טובות
30/08/14 14:09
104צפיות
עצוב לי לשמוע...
מקווה שמעכשיו תדעו רק בשורות טובות!
מצטרפת בצער...
28/08/14 09:00
299צפיות
אתמול, שבוע 11, גילינו שהדופק פסק, והעובר מתאים לשבוע 8 וקצת. 
יש ילדה אחת בריאה ומדהימה בבית. 
אני חייבת לציין שהיתה לי אתמול הרגשה רעה מהבוקר, לא יכולה להסביר מה בדיוק, אבל כשנכנסנו לרופא והוא אמר יאללה עושים שקיפות, אני עניתי שאני מקווה. הוא שאל למה ואמרתי שיש לי תחושה לא טובה. צדקתי. לצערי.
אני בת 36. כבר לא כל כך צעירה ותמימה. ידעתי שזה יכול לקרות. רק כשזה שלך, זה כל כך כלכך כואב. 
בעצת הרופא, היום בערב אקח 4 כדורי ציטוטק. לצערי, רפרפתי בלילה כאן בפורום, וקצת נבהלתי מחלק מהסיפורים. מקווה לטוב. מקווה שיגמר מהר. מקווה לחזור בקרוב לצחוק ולשמוח, אבל זה נראה לי רחוק. כל כך רחוק. 
לא הצלחתי להרדם בלילה, כל פעם שעצמתי עיניים ראיתי את המוניטור. ואת הרופא בזוית העין מנסה שוב ושוב למצוא משהו. ולא מצליח. ואת הפנים של בעלי. ואותי. שוכבת שם ויודעת שמה שפחדתי ממנו התגשם. ואיך יוצאים מזה? חייבים לצאת מזה, ולהתקדם. אבל איך...זה עוד לא ברור לי. 
כמה עצב. עצוב לי.
 
28/08/14 09:44
45צפיות
נראה לי שהזמן יעשה את שלו. אצלי ההפלה התחילה מכאבים ודימום בשבוע 11, כאשר את העובר ראיתי שבוע לפניכן חי וזז. גם לי הייתה הרגשה רעה במשך יומיים, ניסיתי לא להאמין. 
עכשיו, כמעט שבועיים אחרי - זה בא והולך: מדי פעם שוטף אותי הצער, נורא עצוב. בכל מקרה אני רואה שיפור עם הזמן, התחלתי לחשוב על העתיד וכמובן נזכרתי שיש לי כבר ילד בבית. 
מה שהכי עוזר (לדעתי) זה לעצור ולחשוב, להתאבל לבד או יחד עם האנשים הכי קרובים. אני דאגתי שהבן הגדול לא יהיה איתי, כדי שלא אצטרך להסתיר את הרגשות. במקרה היה לנו טיול לפראג שתוכנן מראש - אז נסעתי שלושה ימים אחרי הגרידה וזה עזר להתנתק. בקיצור - צריך לקחת את הזמן - חופש מחלה או חופשה מהעבודה ולעכל.
 
משתתפת בצערך ומבינה לליבך
28/08/14 14:31
46צפיות
אני עברתי לפני שלושה שבועות הפסקת הריון בשבוע 21 היו דימומים שהובילו בסוף לירידת מים ובלית ברירה המליצו על הפסקת הריון.
יש לי 2 ילדים מקסימים בבית וזה בעצם הדבר העיקרי שמנחם אך עדיין האבל קשה ועצוב.
למרות שהרופאים אומרים "פעם הבאה יהיה יותר טוב" בשלב הזה זה עדיין לא מנחם. אולי בעתיד זה ינחם...קיימת הרגשה
ששום דר לא מעודד, במיוחד מאנשים שלא באמת מבינים, אנשים שלא עברו את זה על בשרם, כולל אפילו בן הזוג.
צריך באמת לנסות ולהתרומם ולחזור לשגרה ולקוות שבאמת תהיה פעם הבאה והיא באמת תהיה טובה יותר עם סוף טוב!
הרבה הצלחה!
משתתפת בצערך על האובדן-
28/08/14 15:55
49צפיות
תיארת ממש באופן מדוייק את מה שאני חוויתי כבר 7 פעמים. נורא עצוב.
כדי לעודד אותך מעט, אספר לך שלאחר ההפלה הראשונה שהיתה לי, היה הריון תקין, שהביא לי את בני השני, ולכן גם ההפלה ההיא לא השאירה צלקת כה נוראית כמו שאר ההפלות שהתרחשו ברצף, עדיין ללא סוף טוב ועם סימן שאלה גדול לגבי האם בכלל יהיה סוף טוב.
אז קודם כל תגמרי עם העניין הפיזי. לאחר מכן תתאבלי, תבכי כמה שאת צריכה, תשתפי את מי שיבין אותך, תחבקי חזק חזק את ביתך, ובין בכי לבכי תמשיכי הלאה לנסיון הבא, בתקווה ובאופטימיות לטוב, כי הפלה אחת, עם כל הכאב העצום שהיא מביאה עימה, עדיין נחשבת משהו תקין ונורמטיבי. היה לך הריון אחד תקין עם ביתך, ותסתכלי קדימה בתקווה להריון תקין נוסף.
מקווה עבורך שהפן הפיזי ייגמר במהירה, ואז תתפני לאבל הנפשי, ואחריו ויחד איתו תרימי ראש ותמשיכי הלאה.
תעדכני במצבך ואנחנו נהיה פה בשביל לתמוך ולחזק.
 
 
 
היי יקרה,
( לעמוד שלי בתפוז עסקים )
28/08/14 16:17
37צפיות
צר לי מאוד על הפסקת הדופק.התמונה הזו במוניטור אכן נשארת חקוקה הרבה זמן במוח ובלב.
מקווה מאוד שסבב אחד של ציטוטק יסיים הכל ובטוב.
אפשרי לעצמך להיות במנוחה ובתוך התהליך.
קחי את הזמן להתאבל ,להיות עצובה ולהיפרד מההריון האהוב.
שולחת אהבה וחיבוק 
משתתפת בצערך
29/08/14 06:10
33צפיות
כל כך כואב לי עם כל אחת שמצטרפת, שקשה לי למצוא מילים לנחם.
מצטרפת לכל מה שאמרו לך כאן.
תני לעצמך זמן לכאוב...
מעדכנת
02/09/14 16:56
4צפיות
חמישי בערב הציטוטק רק עשה לי כאבי גב ואגן. בשישי בבוקר הרופא ביקש שאקח עוד 4. כל יום שישי שלשלתי, אבל חוץ מזה, כלום. בראשון , אצל הרופא, הוא הציע לקחת עוד 4 כדורים ובכל מקרה נתן הפניה ליום שני למיון, לגרידה. 
לקחתי את הכדורים בראשון בערב, והתחיל לילה נוראי, של התכווצויות קשות, כאבי תופת ושלשולים מ9 בערב ועד 5 בבוקר, כשהכל נרגע קצת. ישנתי שעה, ובעלי לקח אותי למיון. שעתיים אחרי זה הרופאה ריחמה עליי והכניסה אותי לגרידה דחופה. הגעתי מיובשת ועם כאבים וכל החוויה נוראית גם בלי זה.
הגעתי למצב שכל מה שרציתי היה שזה יגמר כבר. אפילו שמחתי כל כך להיות אחרי זה. שמחתי לחזור הביתה ולנוח אחרי שמחמישי שעבר בעצם סבלתי מכאבים קשים. ועכשיו, אחרי הגרידה, אני בסדר. כמעט ואין דימום, מדי פעם התכווצות קטנה ועייפות. 
ואולי העצב המר ההוא משבוע שעבר, נעלם ופינה מקומו להקלה, כי נגמר. ואולי העצב עוד יחזור, אבל עכשיו אני פה, בריאה (יחסית), אמא לילדה מדהימה ונשואה לגבר שאיתי תמיד ומוכן להפוך עולמות בשבילי, ושהכי כואב לו היה שכמה שכאבלי הוא לא הצליח לעזור לי ולקחת ממני את הכאב. אז אני פה, ומקווה לטוב. והכי בעולם רוצה שאף אחת לא תסבול כמו שהבנות הנפלאות שפה סבלו וסובלות. חבל שזה לא אפשרי...

עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה