בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
מכירות את הסיפור על הדודה שבאה לבקר אחרי שנולד סופסוף הנסיך? הדלת נפתחת בסערה ופנימה צועדת הדודה וצועקת "איפה הוא? איפה הוא?!" והאמא של "הוא"? נשארה מאחורי הדלת...
סיפור משעשע אולי, אבל בעצם, הרבה פעמים אנחנו מרגישות ששכחו אותנו מאחורי הדלת, ואף יותר מזה – שאנחנו שכחנו את עצמנו מאחורי הדלת. הדלת אל ההורות. בצעידה אל מעבר לסף עברה רק האמא, והאישה שהיינו נשארה מאחור.
להיות אם זו שאיפה של רבות מאיתנו, ומשהגשמנו אותה – יש נטיה להגדרה עצמית שמצטמצמת אל תוך ה"אמהות". הביטוי לכך הוא פעמים רבות חיצוני – קצת פחות הקפדה על המראה - אין זמן, ובעצם – בשביל מה? הקילוגרמים, שגם ככה קשה להילחם בהם, הופכים מאויב למנחם בצר לנו - בעיקר המכנסים צרות. ה"סכנה" היא איבוד ההגדרה העצמית הרחבה, עימה הבטחון וההערכה העצמית – ואיכות החיים הכל כך חשובה לנו.
היינו חתיכות פגזיות, נמרות במיטה, טייקוניות במשרד, מסמר הערב באירועים חברתיים, ואיפה אנחנו עכשיו? כל היום מתעסקות רק בחיתולים ופליטות.
ההריון והלידה עשויים להשפיע ולשנות הרבה. הלידה גורמת לנו לשינויים פיזיים כגון כאבים ןמחושים שונים, ובמיוחד רואים פתאום את כל עודפי המשקל שהעלינו בהריון. ההפיכה להורים יכולה לפגוע לנו בזוגיות, אולי כי יש כאבים בעת קיום יחסי מין וזה משפיע על הקשר, אבל בעיקר כי פתאום הילד הוא הראשון בסדר העדיפויות ופתאום הבעל נדחק הצידה או שמא שאנחנו הפכנו לשניות אצל הבעל?
פורום נשים אחרי לידה התפתח מפורום הרזיה לאחר לידה – שטיפל באחד האספקטים החשובים והבולטים של תקופה זו בחיינו והוא עודפי המשקל, שמשליכים על תחושת הערך העצמי מסיבות שונות ועל יחס הסביבה. אבל הדיאטה היא חלק מהקשר רחב הרבה יותר של חיינו. היא קשורה באורח החיים שלנו ובמצב הרוח, למשל - יש מי שכשהן בהריון הן "מתנחלות" במקרר וצריכות המון תמיכה הן נפשית והן תזונתית. בהדרגה הוחלט שיש מקום לפורום שיוכל לתת תמיכה רחבה יותר ואולי נוכל גם לעזור למי שסובלת מאספקטים אחרים של התקופה שלאחר הלידה שאינם קשורים במשקל דווקא – גם אם הלידה היתה לפני מספר שנים. פה המקום לדון ולקבל תמיכה בנושאי זוגיות, ערך עצמי, דכאון לאחר לידה, בעיות תעסוקה – וכל הדברים שמשתנים כל כך אחרי שהגורם המשמעותי, הטהור והממלא כל כך – התינוק – נכנס אל חיינו.
הפורום הוא לנו ובשבילנו - כאן הפוקוס הוא עלינו

הגעת ליעד, מהממת!  פה אנחנו מתמקדות בנו. על הילדים שלנו אנחנו כותבות בקומונת אמהות נולדו
חדשה בפורום? כאן המקום להתחיל בו ולהתוודע אלינו. בפורום שלנו אסור לפרסם!
המשך...
הודעה חדשה

º
איך עובר עליכן השבוע הזה?
41תגובות
24/07/14 08:04
91צפיות

(המשך...)
הכנה ללידה
25/07/14 20:46
47צפיות
מחפשת לקנות את האפינו להכנה ללידה, אם מישהי סיימה עם הלידות או סתם מוכרת אשמח לקבל הודעה בפרטי!
מחפש חומר בנושא שנלמד בקורס מבוא לפסיכולוגיה
24/07/14 10:43
385צפיות
שלום לכולם. אשמח בבקשה לקצת עזרה. האם מישהו מכיר או שמע פעם על המקרה הזה ?
המקרה המתואר הוא מלפני כ 20 שנה , ונלמד בקורס מבוא לפסיכולוגיה.
מדובר על אירוע שהתרחש בארה"ב - אישה שחבורת פושעים רדפו אחריה (יש מצב בניו יורק לא בטוח),  והיא הגיע לכניסה לבניין וצילצלה באינטרקום של כל הדירות , אך אף אחד לא פתח לה את הדלת. הפושעים הגיעו ותפסו אותה , התעללו בה ורצחו אותה. בחקירה התברר שמתוך 60 בעלי דירות , 54 היו בבית באותה עת , אך המשיכו בעיסוקיהם ולא פתחו לאותה אישה את הדלת לבניין.  
מישהו יכול לסייע לי איך למצוא את המקרה הזה או חומר על המקרה באינטרנט ? או פרטים בנושא ? תודה רבה
זה נקרא The Bystander Effect
24/07/14 10:48
305צפיות
גיגול יוביל להמון חומר בנושא
כנראה שאתה מדבר על פיזור\ביזור אחריות
24/07/14 10:49
333צפיות
זה דומה למקרה האלים שאתה מתאר:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%98%D7...
תודה
24/07/14 11:30
198צפיות
תודה רבה על העזרה
º
בול המקרה תודה
24/07/14 11:39
29צפיות
אני זוכרת שקראתי איפשהו שזה מיתוס
24/07/14 12:09
299צפיות
שהיא לא באמת צלצלה לכל הדירות או משהו כזה. נדמה לי שבספר סופר פריקונומיקס (ההמשך לפריקונומיקס) יש התייחסות לזה שזה לא קרה באמת, אני כמעט בטוחה שזה המקור לזה.
לעומת זאת, על המקרה עצמו קראתי באחד הספרים של מלקום גולדוויל (ממש לא זוכרת איזה) שם הוא הסביר את התיאוריה שאת מדברת עליה.
הסיפור שקראתי הוא אכן קצת אחר
24/07/14 12:29
278צפיות
זה מקרה מזעזע שבו אישה הותקפה על ידי רוצח בפתח בניין דירות בארה"ב. היא לא צלצלה בדירות (היא לא יכלה לגשת לפעמון. הוא התקיף אותה במקום) ולא היה עניין עם שער סגור. היא צעקה לעזרה בכניסה לבניין ונרצחה על ידי התוקף תוך 10 דקות, שבהן איש מהדיירים לא התערב למרות שיכלו לשמוע את צעקותיה.

נראה לי שהמקרה 'קושט' מאז, ונוסף לו הפרט שכאילו היא צלצלה בדירות ולא פתחו לה את השער. (אלא אם כן היה עוד מקרה, אחר, שבו זה קרה למישהי אחרת).
קראו לה קיטי ג'נובז kitty genovese
24/07/14 17:34
262צפיות
מקרה אמיתי.
כל הפרטים נמצאים בויקיפדיה ובהמון אתרים נוספים.
מלחמה ומחשבות
22/07/14 22:38
948צפיות
נראה לי שיצאתי מדעתי
כל התמונות והידעות על חילי גולני ההרוגים הלב נחמץ
גורמים לי לחשוב הצילו
אולי אנחנו טועים והם צודקים
כלומר אולי את האוכלוסיה צריך להפקיר
ואת החילים צריך לשמור ולהגן בכל מחיר
תחשבו על זה
מוות של אמהות עם תינוקות מצטלמות יותר טוב, מוות של אנשים מבוגרים...
אם ילדים רכים נהרגים האמא אולי תוכל להתנחם בפרי בטן אחר
לעומת ילדים בני 18 ועשרים שנהרגים
אחרי שטיפחו והשקיעו בהם כל כך הרבה ראו אותם הופכים לבני חיל למישהו משמעותי...כל כך צער להורים ואין אפשרות להתנחם
סתם מחשבות הזויות שרציתי להעלות בפניכן
מרוב שממש כואב לי על הבחורים האלו...


התבלבלת לחלוטין
23/07/14 07:28
575צפיות
אני מבינה שכואב לך על החיילים הצעירים אבל הם לא ילדים. הם חיילים. והם שם להגן על האזרחים זה התפקיד שלהם.
הקטע של להרוג אמהות עם תינוקות...הרגת אותי. בחיי.
אני מבינה שאת רק חולקת מחשבות זוועה אבל תתעשתי. ברצינות.
את לא רצינית, נכון?
23/07/14 10:23
547צפיות
אין בעינייך הבדל בין אנשים חזקים, מאומנים ומצויידים בנשק, ובין אנשים אחרים?
אין דרך לכמת צער, אבל גם ילד בן 4 שמת הוא צער עמוק להורים. אף ילד אחר שהם יביאו לעולם לא יחפה על הצער העמוק הזה.

(ושלא אובן לא נכון. כואב לי, עמוק מאוד, על כל חייל שנפגע ועל כל חייל שנהרג. היה כואב לי הרבה יותר לו אחד מהפיגועים הנוראיים שתוכננו היה יוצא אל הפועל)
אני מאוד מבינה מחשבות הזויות
23/07/14 10:33
419צפיות
יש לי כאלה מדי פעם (לא ספציפית את מה שכתבת)

הלב כואב, ואנחנו מפחדות, והראש מנסה להגן בכל מיני דרכים שאינן דרכים ( למשל מחשבות הזויות )

כדאי למצוא דרכים להרגיע את מה שמתרוצץ בראש, לפרוק את הכאב והפחד, כדי שנוכל לתפקד הכי טוב שאפשר כרגע
זה באמת נורא נורא נורא כואב.
23/07/14 11:38
312צפיות
אבל לא. לא עולה בדעתי המחשבה הזו שלך.
שולחת
נשמעת לי כמו תגובת מצוקה. אני חושבת שאת צריכה
23/07/14 13:44
342צפיות
עזרה.
הלב נחמץ. כשקוראים יותר ונחשפים יותר, ההרגשה קשה יותר.
מותר ולפעמים גם חיוני ונחוץ לעשות הפסקה ולסנן את המידע. לכבות את הטלויזיה, לא לקרוא עיתונים ולא לרפרש אתרי חדשות כל דקה.
לצאת להליכה ולנשום.
זה הזמן לניתוק מבורך.
23/07/14 15:28
290צפיות
כבר שלושה ימים הטלוויזיה בערב כבויה. אני לא מצליחה להתגבר על השטף הקשה לי, אז פשוט סגרתי את צינור המידע הזה.

בסיטואציות קיצוניות, גם המחשבות הולכות לקיצון. זה רק אומר בהנפש בOVERLOAD.

נסי להתנתק קצת מהסערה. מאמינה שזה רק יעשה טוב.
כואב מאד ובלתי אפשרי לכמת כאב וצער
23/07/14 15:41
472צפיות
אולי הקושי שלך הוא בגלל שכל חייל הוא ילד של אמא שלו, אולי בגלל שבמדינת ישראל חיילים זה דבר קדוש, והרצון לשמור על חיי החיילים הוא טוטאלי, כך שלפעמים מטשטשים הגבולות בין חייל לילד.
למרות הכאב הגדול על נפילתם של החיילים הצעירים שלנו - אסור להתבלבל ואסור להפוך את העניינים.
צבא ההגנה לישראל אמור להגן על האזרחים ולא להיפך...
המצב האבסורדי שבו העורף חוטף רקטות ו״שומר״ על הצבא לא יכול להתקיים. לא יכול להיות שמרוב חשש שיפגעו חיילים, מדינת ישראל תתן לאזרחים לספוג אש במקומם.
טוב שהמדינה העמידה את הדברים על דיוקם והמצב הוא כמו שצריך להיות - צבא ההגנה לישראל הוא שמגן על אזרחים, ילדים, נשים וקשישים, ולא ההיפך.

ולגבי המשפט האמצעי - כאבה של אם ששוכלת את בנה הוא עצום ובלתי נתפס, לא משנה מה גילו. בכל גיל יש את הצער הספציפי שלו- בגיל ילדות הצער על ילד רך שלא הספיק כלום, בגיל העשרה והצבא הצער על כך שהלך בגיל צעיר כל כך ובגילאים מבוגרים יותר הכאב של אב שילדיו נשארו יתומים ואשתו אלמנה.
אבל הצער הכי גדול הוא על העובדה שהאדם פשוט איננו...

נקווה לימים טובים יותר.
אני מצטרפת לחיבוק עבורך ולהמלצה לסגור קצת טלויזיה ורדיו כי זה באמת בלתי נסבל ושובר את הלב.
º
כתבת יפה.
23/07/14 19:51
29צפיות
היי תמי
23/07/14 17:37
591צפיות
אאלט את מהדרום נכון?
אז לא יצאת מדעתך אלא יש תחושת אשם כזו שמפעפעת לה בבטן
שבגללנו הם מתים אלמלא היו יורים עלינו תושבי ב"ש או עטוף עזה רקטות אז הם היו חיים
אז לא
הם יצאו למבצע הזה בגלל סיבות מובנות לכולנו ולא נכביר מילים
זה בדיוק כמו מלחמת של"ג  או לבנון ה2 שבעלי חמי אחים שלי וכל העם נקראו לדגל
והגנו על מדינת ישראל ולא רק על צפונה
לא צריך להפקיר ילדים קטנים ומותו של ילד בן שנה או 28 זה כאב גדול ב2 המקרים
לכולנו כואב אני כבר שבועיים לא ישנה (לא רק בגלל האזעקות) התחושות האלה כואבות בבטן
אבל זה תפקידו של חייל להגן ותפקידנו פה בעורף זה לא להתקפל במיוחד כשיש לנו ילדים קטנים
אם תרצי לדבר אני כאן בעומר לידך תשמרי על עצמך והכי חשוב
תסגרי את הטלויזיה ותלכי לבקר חברות עם ילדים
שולחת חיבוק גדול גדול
º
איזו תגובה יפה .
23/07/14 19:32
51צפיות
º
23/07/14 19:52
16צפיות
º
24/07/14 02:21
15צפיות
מוות של אמהות עם תינוקות מצטלמות יותר טוב?
24/07/14 09:07
374צפיות
את קוראת את עצמך???

ו...אימא לא יכולה להתנחם בפרי בטן אחר.
לי שלוש פירות בטן לא הספיקו וגם 100 לא!!!
איבדתי בן לא באסון לאומי אלא באסון פרטי של מחלה.
ופצע פתוח שלעולם לא יגליד עם כל האושר והשמחה שיש בעולם.
זה איום ונורא ונורא ונורא בכל גיל.
כמו שנורא לאבד בכל שבוע/גיל/חיים.
נורא.
הנצחיות שלא נגמרת.
ההחמצה.

אבל אל תתבלבלי.
לולא החיילים האלה. לולא אותם בחורים צעירים לא יכולנו לישון בשקט. ולתכנן לנו את החיים.
ללא הידיעה שיש כאן מגינים שמרתיעים את כל אוייבינו, לא היו לנו חיים נורמליים.
האחיזה שלנו בחיים כבר כל כך הרבה דורות
ובמה הם אוחזים? במה טרוריסטים שמחזיקים אמצעי לחימה בבית חולים במה הם נאחזים?

שלא יבלבלו אותך
ושאף תמונה לא תטעה את המציאות.
ושאף אחד לא ידע ולא יאבד חיים בגילאים שלא צריך.
הם המגן שלנו מפני האנשים שכן היו רוצחים בשמחה - חיים שלמים, משפחות טובות "כדי שיצטלם טוב" מזעזע.
התארגנות
22/07/14 14:45
561צפיות
דווקא עכשיו, שהראש מוסח בגלל האירועים, אני רוצה חשיבות גדולה להתארגנות נכונה בעבודה.
אשמח לעזרתכן, כי אני באופיי מתנהלת מתוך כיבוי שריפות.

יש לי בעבודה המון עניניים פתוחים, בכל אחד אני מחכה לתשובה או שאני צריכה לשלוח משהו או לברר טלפונית כדי להתקדם בטיפול.
תוך כדי נכנסים טלפונים, פקסים, מיילים ובקשות מהבוסית ומהמזכירה.  

בפועל, אני משאירה את הניירת על השולחן. לעיתים מאוגדת בתוך שמרדף, לעיתים כדפים בודדים בתוך הערימה הכללית.
אני גם רושמת לי חלק מהדברים במחברת.
אני מטפלת בהם בתכלס, בהתאם למי שמתקשר לנדנד בטלפון או במייל או מה שהכי דחוף באותו הרגע או בהתאם לכך שהבוסית שאלה עליהם ורוצה תשובה.
ולפעמים כי פתאום מתאים לי לטפל באחד מהם ולקדם אותו.

יש לי איזה חשש, שאם אני אשים את כל הדברים במקום/ בתיוק בתוך קלסרים, ואשאיר שולחן ריק עם רשימה של המשימות,
זה ייצור עוד יותר סירבול. לתייק (למרות שהתיקיות לא כל כך רחוקות). לחפש את הדף ולהוציא מהמקום ולהחזיר כל פעם.
השורה במחברת לעומת שמרדף עם מסמכים שאפשר מיד לעלעל בו, לא תזכיר לי בדיוק את כל פרטי האירוע (לעומת ניירת שאני רואה אותה תוך כדי שאני מחפשת משהו אחר).
תיצור תחושה של פניות ואז אני אקבל על עצמי/אייצר לעצמי עוד משימות.
(יש לי נטייה כזאת לקבל על עצמי מיליון דברים בלי קשר לכמות הדברים שאני מסוגלת מבחינת שעות לטפל, כי אני נהנית מהעניין בדבר החדש.
מההתרגשות....).

בקיצור, אשמח לתובנות...

ובנוסף, שאלה כללית.
יש לכן סדר מסוים בעבודה המשרדית?. יש דברים שחוזרים על עצמם כל יום (לדג' בודקת ביומן בתחילת יום ובסוף יום), קוראת מיילים מייד או לא?

שוב תודה



גם אצלי ים ניירת על השולחן.
22/07/14 15:18
300צפיות
מה שכן, יש לי ערימות מסודרות. מה לטיפול דחוף, מה ממתין לתשובה, למה השבתי וממתין לראות אם הסתיים טיפול או מתגלגל הלאה.

בסוף כל יום אני מסדרת מחדש את הערימות, מכינה לי בערימה שלפני את הדברים שטעונים התייחסות ביום למחרת.

דברים שלא ממש דחופים וממתינים לתגובה - מעבירה לתיקיית ת.ת. אצל המזכירה שלי.

אז יש המון ניירת, אבל יש סדר בבלאגן.
אני לא מופת ליעילות או לסדר
22/07/14 22:15
243צפיות
וגם אני נוטה לדחות את החשוב מפני הדחוף, או לרכז מאמץ לפרוייקט שבאה לי הקריזה לכיוונו באותו היום ולא להבחין בענינים חשובים בפרוייקט אחר.

דרכי עקיפין שעוזרות לי-
יש לי כזה קלסר "מחזיק מגזינים" (תיבה חתוכה בקו אלכסוני)  שבו תקועים כל הדברים לטיפול.
במקביל יש לי באאוטלוק סימון צבעים לקטגוריות שונות (לטפל; להעביר דרך התוכנה X; לטיפול מול Y; מחכה לתשובה) וככה ,למשל, כיש לי זמן או כוח לבצע דברים שצריכים לעבור באמצעות תוכנה ייעודית, אני יכולה לתקתק כמה זה אחר זה ולסגור עניין.
עוד במקביל יש לי קלסר כזה שבו מתוייקים דברים שוטפים שכבר בוצעו וככה אני יכולה לדחוף אליו כל דבר שבוצע- ישר ומהר לתיקיית היעד.ואז אם יש איזה ריקושטים בהמשך, קל למצוא.

עושה רשימה לביצוע למחר בסוף היום (כי לפעמים אני באה הפוכה בבוקר ולא זוכרת מה שמי, ואז נוח לי להתאפס על *משהו* מועיל במבט מהיר לרשימה) הרשימה כוללת גם חשובים לא דחופים, לא רק את הדחופים.
אי אפשר לטפל בשיטת כיבוי שריפות, מאוד לא יעיל
23/07/14 00:47
318צפיות
מה שאני עושה זה רשימה כל בוקר, מקדישה זמן למחשבה, מסדרת את הדברים ועושה רשימה - ואז: מה שאין תלויות ואפשר לגמור ב5 דקות - עושה
אחר כך הדברים הגדולים לפי סדר חשיבות, כל משימה חדשה נכנסת למיקום שלה, תמיד יש בלתמים אבל אי אפשר לטפל כל פעם במה שמציקים לך עליו, זה אומר שחלק תמיד יוזנח ותמיד תהיה תחושת בהילות...
רק הפרספסקטיבה שלי (רק דיסקליימר - אני לא עובדת בעבודה משרדית במובן הזה.. אבל עדיין, טונה משימות וטונה דברים לעשות לשרת את כל המחלקות בחברה..)
נשימות מרגיעות.. מה עוזר לכן להרגע ?בידיים
46תגובות
21/07/14 12:54
851צפיות
רועדות, ועיניים על סף דמעות וחזה כואב אני היום. ברור לי שזו חרדה, סטרס ותחושת ההשתתפות בצער, שחונקים את נשימתי.

רציונלית אני יודעת שאין על ראשי איום קיומי.אין לי ילד או אח בצבא. הילדים, ואני, ובן זוגי, לא בסיכון מי יודע כמה מעבר לחיים השוטפים. אבי ילדי וגיסי לעתיד נמצאים בלב האירועים, ואני דואגת....

(המשך...)
רועדות, ועיניים על סף דמעות וחזה כואב אני היום. ברור לי שזו חרדה, סטרס ותחושת ההשתתפות בצער, שחונקים את נשימתי.

רציונלית אני יודעת שאין על ראשי איום קיומי.אין לי ילד או אח בצבא. הילדים, ואני, ובן זוגי, לא בסיכון מי יודע כמה מעבר לחיים השוטפים. אבי ילדי וגיסי לעתיד נמצאים בלב האירועים, ואני דואגת. רציונלית ברור לי שכל נסיעה בכביש מסוכנת ולרוב הרציו הוא משעני ומבטחי בעיתות צרה, הוא והיכולת להתנתק מהאירועים, לא לעקוב כל רגע, להתמיד בהתרחקות -בידיעה שחדשות יגיעו כמה שלא אתחפר ולחפש אותן לא יעזור לאיש.

ועדיין אני מאד מאד מתוחה. לא מצליחה להמנע מלהכנס לאתרי חדשות (ולפייסבוק שנהיה גם כן מחולל מתח בפני עצמו)
אחד הדברים שעוזרים לי זה הפורום הזה, הדיונים,תחושה של ביחד.

אז בואו איתי לשרשור של מה מרגיע בזמנים קשים. אני צריכה את זה יותר בשביל הדיבור, הביחד.ואולי גם ניתן ונקבל כמה רעיונות.

אחרי לידה והתייעצות לגבי דימום
21/07/14 09:50
361צפיות

היי בנות,

ילדתי לפני 8 ימים בלידה טבעית ללא אפידורל. מהלך הלידה היה תקין, שליה שלמה, אחרי 48 שעות שוחררתי הביתה.
קמתי כשעתיים אחרי הלידה, פיפי ויציאות כבר בבית חולים עם טחורים קלים.

לפני כ3 ימים שמתי לב שהדימום שכבר נרגע קצת החל מחדש- דם טרי, אדום עם קרישים ולדעתי בעצמה כמו ביומיים הראשונים.
בנוסף במקביל החלו כאבים באזור האגן הקדמי, אולי בנרתיק עצמו, אני לא יודעת להגדיר בדיוק.

האם המצב הזה הוא תקין? זה קרה לעוד מישהי?
קראתי שאם אחרי 4 ימים או שבוע ההפרשות  לא משתנות לצבע חום יש לפנות לרופא, שלי עדיין אדומות וטריות ואני קצת מודאגת..

תודה!

אני הייתי מרימה טלפון לגינקולוג שלך או לכל
21/07/14 10:23
252צפיות
רופא/ת נשים שעובדים הכי קרוב אלייך , מבקשת מהמזכירה שיחזור אלייך לשאלה דחופה לגבי דימום מסיבי לאחר לידה. כשתדברי איתו תסבירי בדיוק מה המצב.
תשמעי, אחרי לידה הגוף במצב רגיש מאד. לא הייתי לוקחת סיכונים למרות שחוסר הרצון להגרר לרופא מובן לי מאד .

והעיקר- מזל טוב! וברוכה הבאה.
זה בדיוק מצב לטלפן לרופא נשים
21/07/14 11:11
182צפיות
חשוב לא להזניח ויחד עם זאת מבאס להיגרר סתם.
אני בטוחה שרופא נשים ידע להגיד לך, לפי התיאור הקצר בטלפון, מה לעשות.
חוץ מזה, מזל טוב וברוכה הבאה.
אני הייתי נוסעת למחלקה בה ילדת, כדי להיבדק
21/07/14 15:00
178צפיות
בריאות ומזל טוב!
מספר שאלות בסיסיות ברשותכן:
18/07/14 23:18
918צפיות
1.      האם סטרילייזר חיוני יותר למי שמניקה או למי שלא
2.      מה ההבדל בין אינטרקום לבין בייבי סנס
3.      כיצד נותנים חלב קולסטרום לתינוק (בהנקה או בכפית)?
4.      איך מעקרים בקבוקים

תודה מראש על כל תשובה
ברוכה הבאה והסתגלות מהירה
18/07/14 23:50
315צפיות
1. סטרליזטור חשוב לדעתי למי שמאכילה הרבה מבקבוק. יש מיניקות ששואבות ויש כאלה שלא. אישית מכיון שכמעט כל התקופה הנקתי, לא היה לי בכלל צורך בסטרליזטור. לבקבוקים של פעם ב... אפשר להשתמש במיקרו או בסיר מים רותחים. ממליצה לחכות ולראות איך עניין ההזנה של התינוק מסתדר אחרי הלידה, ואז לברר איך מעקרים לפי השיטה שנוחה לך
3. לגבי קולסטרום - לדעתי, ואני לא מומחית, בהנקה. התינוקות בני יומם מעדיפים לינוק וזה גם מזרז את היווצרות החלב הלבן שמחליף את הקולסטרום.

אולי תגענה יותר מומחיות ממני לפה.הכלל שלי היה לתת לתינוקת ישירות את ה"מקור" (ציצי) לפה מאז שהיא נולדה, ולא התעסקתי בחיטויים ועיקורים
בהצלחה!
כמה תשובות
19/07/14 08:08
217צפיות
2. אינטרקום - מכשיר משאפשר לשמוע קולות מהחדר השני

בייבי סנס - מכשיר עם לוחות שמנטרים את נשימת התינוק. המכשיר משמיע "אזעקה" אם לא מורגשת נשימה.
יכול להיות שמכשיר בייבי סנס כולל גם אינטרקום

3. מה שיוצא מהשד עדיף לתת ישירות מהשד אלא אם יש בעיות בהנקה. ואם יש בעיות כדאי להתייעץ עם יועצת הנקה (זה הגורם המוסמך ).
תשובות
20/07/14 10:53
173צפיות
סטרילייזר חשוב למי שמשתמשת בבקבוקים. אם את מניקה ולא משתשמת כמעט בבקבוק באמת אין צורך. עד גיל כמה חדשים באמת כדאי לעקר את הבקבוקים עם מים רותחים. בכל מקרה לנקות קודם היטב עם מברשת, ניקוי וסטריליזציה זה לא אותו דבר. בגיל קצת יותר מבוגר, כאשר הילד מכניס כל דבר לפה (ובוודאי כשהוא זוחל ) אפשר להסתפק בניקוי טוב. אפשר גם במדיח כלים.
כפי שענו לך, אינטרקום מאפשר לך לשמוע את התינוק ובייבי סנס מתריע על הפסקת נשימה.  
קולוסטרום נמצא בחלב האם  כמה ימים- שבועות אחרי הלידה, הכי טוב לתת בהנקה. אם לא מסתדרת עם הנקה אפשר לשאוב ולתת בבקבוק.
קולוסטרום קצת בעייתי לשאוב ולתת בבקבוק
20/07/14 15:54
210צפיות
בשל המרקם הצמיג שלו והכמות שאצל חלק מהנשים לא גדולה. הוא עלול להדבק למשאבה.
אחרי 4 ימים, כשהחלב נעשה נוזלי יותר, כבר אין בעיה לשאוב אבל אם אין סיבה ספציפית, תמיד עדיף להניק ישירות.
הכי טוב, כמו שנכתב מעלי, לתת קולוסטרום בהנקה. אם ההנקה לא מתאפשרת, חשוב מאד להוציא את הקולוסטרום. מה שנוח הוא לסחוט ידנית לתוך כפית ולהאכיל ישירות את התינוק. לימדתי לא מעט אמהות אחרי לידה לעשות זאת בהצלחה רבה וראיתי שזה עוזר מאד להמשיך הנקה מוצלחת.
º
4 ילדים, ואין לי מושג... מזל טוב!
20/07/14 14:19
79צפיות
זהו?מעכשיו אדאג לנצח?
17/07/14 22:11
1068צפיות
הי
חייבת לשפוך. כל כך חייבת שאפילו נרשמתי במיוחד לתפוז בשם אנונימי..

ילדתי לפני 7.5 חודשים. על פניו-חלום. נכנסנו להריון ברגע שרצינו, ההיריון היה קליל, הלידה נהדרת וקלה, ההנקה זורמת, והילד- משגע. מפותח מאוד, חכם, רגוע, אפילו חתיך. הכל בא לי כ"כ בטבעיות, התחברתי מאוד לאמהות ואני באמת נהנית---חוץ מצל ענק שאני לא מצליחה להתגבר עליו.

כבר כשיצאנו מבית החולים, האופוריה הגדולה התחלפה בדאון רציני בנסיעה- ישבתי ליד הדבר הפצפון הזה במושב האחורי, והסתכלתי דרך החלון על אורות ת"א. העיר נראתה לי רועשת, מלוכלכת ענקית וקרה, ופתאום הכתה בי המחשבה "לאיזה עולם הבאתי את הילד הקטן והמתוק הזה?"
-פאוזה-
הדברים האלה יושבים לי על הלב עוד הרבה לפני המצב הבטחוני כמובן. אבל זה שיש גם מלחמה בחוץ זה בטח לא עוזר...
-ממשיכה-
למרבה ההפתעה, לא הפכתי להיות אמא מגוננת מדי. גם בקרב חברותי האמהות הטריות אני נחשבת "אמא קולית" ומשחררת- הוא מטפס וזוחל וטועם, ונופל המון (התחיל לעמוד לפני חודש בערך..). אני לא היסטרית כשהוא מקבל מכה, והוא נרגע די מהר.כדאי לציין שאחרי 6 חודשים של חל"ד חזרתי לעבוד
אבל כל זה בקטנה, כי במה שחשוב באמת- קשה לי לשחרר והמחשבות מתישות אותי.
רק המחשבה שיום אחד הוא יהיה חסר אונים, רק המחשבה שהוא יבכה ולא אהיה שם בשבילו (יצאנו פעם אחת בערב, הוא היה ער עד שחזרנו...לא רואה את עצמי יוצאת שוב בקרוב), רק המחשבה שאולי יום אחד ניפרד- אני לא מסוגלת לשאת את זה. הגרון נחנק, הלב דוהר.
אני אומרת לעצמי שוב ושוב שהוא חזק, שהוא מסתדר. אני מנסה לחשוב עליו כעל מתנה נהדרת שצריך להנות ממנה כל רגע ולהפסיק לחשוב על מה שאולי יקרה, ואני לא מצליחה.
כבר כשנולד שיגעה אותי המחשבה- איך זה שלפני רגע הוא לא היה כאן, שלא הכרתי אותו בכלל, ופתאום הוא כל עולמי?ופתאום יש משהו שאני אוהבת כל כך וצריכה לידי כל כך? מצחיק, 9 חודשי היריון והמעבר הזה עדיין מרגיש לי חד..לא שלא נקשרתי בהריון, אבל זה ממש לא אותו דבר.לא אותה עוצמה.

כשהיה בן 5 חודשים בערך, שמעתי אותו בוכה במיטה וניגשתי. ראיתי אותו כשהשמיכה שכיסתה לו רק את קצה כפות הרגליים מונחת לו על הפנים. נבהלתי נורא (הוא כמובן לא ישן עם שמיכה יותר). מייד אחרי שנרגעתי באופן אינסטנקטיבי עלתה לי מחשבה שאני לא רוצה עוד ילדים. מרבה ילדים מרבה דאגה...הרי ככל שיש לך יותר ילדים אתה מגדיל את הפגיעות שלך, יש לך יותר נקודות תורפה, וסטטיסטית- יש יותר סיכוי שתיפגע. נכון, אולי יש יותר רגעי אושר, אבל מי שמעולם לא טעם משהו- זה לא חסר לו, נכון?
כשהיה בן חודש בערך, ישן על הספה אצל סבתא. אחכ הגיעו עוד אחיינים, גדולים יותר, וכמובן הזהרתי שהפיצקול על הספה, וגם שמתי שולחן שיחסום את המעבר. בשלב מסויים פתאום קלטתי את אחד האחיינים קופץ בכיף על הספה. סנטימטרים מהבן שלי. אחיינית גדולה יותר ישבה ליד, ולא אמרה כלום. התמונה הזאת חקוקה לי בראש היטב. קמתי בבהלה, ובצורה מאוד תוקפנית העפתי את הילד (הבאמת תמים!) שקפץ. לא הצלחתי להרגע, האדרנלין שצף וכעסתי. איבדתי שליטה לחלוטין. קראתי לאחיין המתוק טיפש.אני ממש מתביישת בעצמי כשאני נזכרת בזה. 3 חודשים אח"כ, אנחנו מטיילים בטבע עם הילדון על אביו במנשא קדמי. מולינו קבוצת ילדים, נראים בכיתה ב. אחד מהם רץ פתאום קדימה ולא מסתכל. צעקתי לו שיעצור, בעלי זז- ברגע האחרון ההתנגשות הוחלפה בדחיפה קלה. הילדון המשיך לישון במנשא, אני סיננתי בלי שליטה "אדיוט".
ובחיי, אני אוהבת ילדים, מאוד. מאז הלידה אפילו יותר. אני עובדת עם ילדים- וגם הם אוהבים אותי. אבל כשזה מגיע לבן שלי- אמא אווזה. בעצם, איזה אווזה- נמרה.

בנזוגי רוצה שניסע מחר לארוחת שישי אצל סבתא. ביקשתי שיבטיח לי שאם יש אזעקה הוא רץ איתי לחדר המדרגות (לא בטוח שכל האחרים ירוצו גם..). הוא ביקש שאנסה להישאר רגועה ולא אדרוס את כל שאר הילדים בדרך לבן שלי ולמרחב המוגן. הטראומה גם שלו.

המצב הבטחוני הביא את כל לבת הרגשות האלה,שגם ככה מבעבעת בי כבר 7.5 חודשים, לשיא.כשאני רואה תמונות מלחמה של אמהות וילדים- כאן או בעזה, אני פשוט מתפרקת.

אבל גם בלי קשר לזה- ככה זה מעכשיו?תמיד אדאג? אחלום חלומות רעים?אלחם בפחד?
איך?

תודה לכל מי שקראה עד כאן. אשמח לשמוע כל מחשבה שעולה לכן בראש. אפילו רק כדי להרגיש שאני לא המשוגעת היחידה...
מנצל"שת לשאלת סקר:לפני 5 דקות שוב אזעקות
17/07/14 22:15
571צפיות
אנחנו גרים בפ"ת, סבא-סבתא (החמים שלי) ברמת אביב. נסיעה על כביש 4 ואח"כ מחלף אם המושבות.
בנזוגי מתעקש לנסוע לארוחת שישי. לא נפגשנו כל המשפחה המון זמן, הסבים נורא מתגעגעים לקטן. אני גם לא יצאתי כמעט מהבית בשבוע וקצת האחרונים (רק לעבודה- 10 דקות ברגל ליד בניינים, או לסופר מתחת לבית).
אפילו לגן שעשועים אנחנו לא הולכים.

הסכמתי בהתחלה לנסוע, ועכשיו שוב מפחדת. רק המחשבה על אזעקה כשאנחנו ברכב- עד שבעלי ימצא איפה לעצור באופן בטוח (זה בכלל בטוח? חלק גדול מהדרך כבישים מהירים), לגונן על הקטן בגוף שלי (איך עושים את זה וגם אוטמים לו את האוזניים שלא תיפגענה מהדף? טכנית, לא ברור לי. אולי אתאמן איתו על השטיח- רק המחשבה גומרת אותי.
מה דעתכן? הייתן נוסעות?
אענה על זה
17/07/14 22:38
408צפיות
כי השאלה הפותחת שלך מכמירת לב וגדולה מדי בשבילי כרגע.
אנחנו גרים לא רחוק. אני אומנם ניגשת לממ"ד כשיש אזעקה (בניגוד לבעלי שרוצה לצאת החוצה לראות את היירוט), אבל לחלוטין לא חוששת. אני מאמינה שהסיכוי שמכולם ייפול דווקא עלי טיל כאן הוא די אפסי, ובטח יותר אפסי משאר הסכנות שתמיד היו כאן (כמו תאונות דרכים, תאונות אחרות ,מחלות וכד'). גם אנחנו מתכננים לנסוע לשבת, אומנם צפונה אבל גם שם היתה אזעקה, ויש גם דרך.
אז זו תשובתי לסקר... והעיקר שנחזור בע"ה כולנו בשלום

עכשיו ראית י את השורה שנקטעה לי באמצע
17/07/14 22:28
431צפיות
ושכחתי להמשיך (היתה אזעקה..)
"כדאי לציין שאחרי 6 חודשים של חל"ד חזרתי לעבוד ---" באופן חלקי. 3 בקרים בשבוע. בזמן הזה אביו איתו בבית, בשאר הזמן אני או שנינו.

יכול להיות שזה קשור? זה נהיה קל יותר כשהם נכנסים למסגרת (ייכנס לגן בספטמבר) או שהחרדה רק מתעצמת?
(אני לא אהיה מסוגלת להשאיר אותו בגן אם הוא בוכה או משהו..בטח אבא שלו ייקח אותו בהתחלה).
תראי את מתארת
17/07/14 23:02
316צפיות
מצבי חרדה בעיקר במצבים של חוסר שליטה
אני אמא בפעם שלישית
אני בן אדם מאוד לא חרדתי ורגוע מטבעי
הבן שלי לעולם לא ישן על הספא בסלון של סבא וסבתא כאשר אני לא לידו, במיוחד אם יש ילדים בסביבה
רק מחשש שמישו אפילו יכול לשבת עליו בטעות, בטח שהייתי כועסת על האחיין, אבל יותר מזה הייתי כועסת על עצמי,

את באמת מתארת מצבים מלחיצים, אבל התגובות שלך מוגזמות
הבן שלך ילך ויגדל
הפגיעות שלו מצד אחד תגדל יותר כי הוא יחסף למצבים שונים מצד שני הוא ידע להסתדר לבד ולשמור על עצמו יותר
אז מצד אחד זה מאוד מאוד מלחיץ לשחרר אותם בפעם הראשונה אצל החברים לבד, או לתת ללכת לבית הספר ולחזור לבד או להשאיר אותם לבד בבית, מצד שני העצמאות הזאת כל אך חיונית להם וחשובה
החרדה לא תפחת שהוא ילך לגן כי אולי הוא יבכה ולא נגשים אליו, או קר לו או חם והוא לא יודעה להגיד או ילד אחר נתן לו מכה או ביס או סתאם לקח לו צעצוע,
אם את מרגישה שהחרדה הזאת לשלומו פוגעת בתפקוד שלך, דפיקות לב מוגברות, קוצר נשימה, אי שקט כללי או שינה גרוע, אולי כדי לבדוק אופציה לטיפול. כדי לא לגרום לעצמך לבן שלך או זוגיות שלך נזק בלתי הפיך

ולשאלתך לגבו הנסיעה, אין לי תשובה, אני כרגע מעדיפה לא לצאת לנסיע ארוכה עם הילדים כי נראה לי קצת סרט להוציא אותם לתפוס מחסה וכו, האם יש אפשרות שתזמינו את המשפחה אליכם במקום? גם אם לא יום שיש אז אולי אחה״צ ביום שבת
אז מצד אחד כן
18/07/14 00:42
268צפיות
ומצד שני כל הענין בלגדל ילדים הוא להגיע למצב בו כשהם רחוקים ממך, את סומכת עליהם ועל שיקול דעתם - שאם צריך הם יפנו אליך או אל מי שאת סומכת עליו. שאם צריך הם יפעלו בחוכמה.

סליחה שאני אומרת מין דברים כאלה של "כשתגדלי תביני", אבל כן. ככל שהילדים גדלים, גם כשתינוקות, גם כשפעוטות, וזה ממשיך וממשיך, רואים שוב ושוב כמה שהם יודעים לשמור על עצמם ולפנות לעזרה,
ואם אני צריכה לנחש, דווקא התמהיל המפתיע של דאגה עם קוליות עושה להם טוב.
כשהגדול שלי נולד הייתי בחרדות
18/07/14 07:31
231צפיות
דמיינתי שאני מתה והוא נשאר לבד בעולם בלי מישהו שיאכיל אותו, דמיינתי אותנו בשואה, כל מיני דברים הזויים. זה עובר. במקרה שלי עבר בערך אחרי חודש. אבל כרגע יש לך תינוק קטן. הוא באמת חסר ישע. ככל שהוא יגדל זה יהיה יותר פשוט לפוגג את החרדה. וככל שהוא יהיה יותר גדול וחזק ודואג לעצמו הפחדים מהסוג הזה יעלמו. מתישהו, כנראה בגיל ההתבגרות, אולי יבואו פחדים אחרים.
מכל מקום אני מהאמהות המשחררות. כי אני לא באמת יכולה לשלוט על הכל. ואני לא באמת יכולה להגן עליהם כל הזמן. והסטטיסטיקה לטובתי. אבל אני מניחה שדאגה כלשהי תמיד קיימת. אצל כל אחד אחרת. נניח אני חרדתית מחום במחלות. לא משנה באיזה גיל כשיש להם חום הם עוברים לישון איתי שארגיש אם פתאום החום ממש עלה ושאעלה בזמן על חיידק טורף. כן...דפוק לגמרי אני יודעת. בטח אדאג כשהם יתחילו לנהוג ולשתות ובטח אדאג כשהם יהיו בצבא. כשנולדת אהבה ואחריות נולדת איתה גם דאגה
תמיד תדאגי אבל לא בעוצמה הזו ולא כל הזמן
18/07/14 10:39
165צפיות
הילדים שלי כבר גדולים, בגילאי העשרה, ובכל זאת כאשר אני שומעת שאחד מהם קיבל מכה חזקה, יש לי הרגשה של בוקס בבטן. אבל, וזה האבל הגדול, זה לא מנהל אותי בכלל.

אני חושבת שבילד הבא, ויהיה לך עוד ילד, תראי איך הקטנצ'יק הזה הופך פתאום לילד הגדול שקופץ על הספה (וגם לי יש כמה דוגמאות כאלה, שחקוקות לי בראש, אחרי הלידה הראשונה) ותביני שהכל סביר והגיוני. אני מבינה מאד שאת רואה עכשיו את כל הקשיים שעתידים להיות לילד שלך בעולם הזה, אבל כמו שכתבו לך, עוד כמה חודשים ופתאום תראי שהילד הזה הולך ונפרד ממך בתהליך טבעי שטוב לו וטוב לך. בהתחלה הוא ישמח ללכת לגן ולחברים, ואת תהיי מיותרת (למי כאן לא קרה שילד נכנס למשחק ערני והאמא הדרוכה יצאה מהגן בתחושה מרוקנת ומוזרה, אחרי שבועות של התרגלות הדרגתית לגן?).

ככל שהזמן עובר, את מגלה שמה שקושר בינך לבין הילדים זה מיתר נסתר בלב, ואת לא צריכה להיות כל הזמן סביבו כדי שזה יהיה שם, ואת לא צריכה להיות מסביב כדי לדעת שהוא בסדר. הוא יגדל, והוא יתמודד עם העולם, ואת תעמדי מהצד לפעמים מופתעת כמה הקטנצ'יק הזה יכול להיות עוד יותר טוב ממך בהתמודדות עם העולם שלו. הוא יסלח לחבר שחטף לו צעצוע, כשאת עוד תעמדי שם עצבנית, למשל

אם יש משהו שלמדתי, זה שהאהבה הענקית הזו לילדים זו מתנה שנתתי לעצמי, ושכמה שאת חושבת שהיא עכשיו ממלאה אותך, אין לך מושג עוד 10-15 שנים עד כמה תאהבי את הילד הזה. פי מיליון לפחות, כי תלמדי לאהוב את כל כולו ואת האישיות שלו, ולא את עצמך משתקפת בו. ככל שתוכלי להתמודד עם הנפרדות שלו, ככה תדאגי פחות, תסמכי יותר. לבני העשרה שלי שלא מבינים למה אני שואלת אותם מה שלומם, אני מסבירה שכשאוהבים כל כך, גם בין גבר ואישה, ובטח כשמגדלים ילד מתינוק, חושבים על מושא האהבה שלנו ורוצים שיהיה לו טוב, וכשאני שואלת אותם איך היה היום, זה בגלל שבמשך היום נעצרתי כמה וכמה פעמים ושאלתי את עצמי האם טוב להם, ונורא רוצה לדעת שכן

החיים יזמנו לך מדרגות קטנות (ללכת לישון צהריים כשהילדים ערים... לשלוח למחנה קיץ בצופים... להסיע אותם למעונות באוניברסיטה... ) וזה יהיה בסדר. עם זאת, עושה רושם שהלידה נוגעת בך במקומות שאת לא מצליחה לזהות, כי זה לא באמת קשור לתינוק, ואולי כדאי לך לשקול טיפול בשביל עצמך, כדי שלא תלכי לאיבוד כשהילד הזה ילך ויתבגר, וזה גם יקל על הקשר ביניכם, שיבוא ממקום יותר נקי. אני יודעת שזה עזר לי מאד, בקשיים שלי עם עצמי, שהיו שונים משלך. טיפול טוב נשאר איתך לכל החיים.
במכתב שכתבתי לבכורתי למסע לפולין
18/07/14 12:06
528צפיות
היתה השורה הראשונה הציטוט הבא: "ההחלטה ללדת ילד היא כבירה. זו החלטה שכל חייך, יהלך ליבך מחוץ לגופך" (אליזבת סטון).
אז כן. זו הדאגה הגדולה ביותר שקיימת בעולם.
הדאגה הזו חדשה לך וחוסר האונים של ילדך עדיין גדול כי הוא יכול לעשות למען עצמו מעט מאד והוא כמעט לא עצמאי בשום פעולה ולא יכול לכלכל את עצמו בעצמו.
הדאגה הזו תקבל לאט לאט וככל שיעבור הזמן, עידונים ודיוקים שיתאימו לשלב שאת והוא תימצאו בו באותו הזמן.
הדאגה הקיומית תישאר לכל חייך. הדאגות האחרות יתחלפו.
אבל
יחד עם הדאגה באה גם הנחמה הגדולה ביותר שקיימת בעולם. והיא נובעת מאותו יצור צעיר שגורם לך את הדאגה.
היכולת לשלב בין שתיהן ולראות אותן כשני חלקים של אותו שלם - היא יכולת נרכשת, דינאמית, לא יציבה, ומשתנה לפי הנסיבות ומשחק הכוחות ביניהן.
ברגעים שבהם הדאגה נדמית כמשתלטת עליך - בואי לפה. כולנו עושות את זה (גם אם "אחרי לידה" בשבילנו נספרת ביותר מעשרים שנה).
כמה יפה כתבת.
18/07/14 16:09
200צפיות
את המשפט הראשון קראתי הרבה מדי פעמים. ( בניגוד לילדתך, אני מניחה)
אבל כל השאר.... מדוייק לי מאוד.
º
19/07/14 19:18
7צפיות
באמת? זה משתנה עם הזמן
18/07/14 13:29
329צפיות
בשנה הראשונה לחייהם זה יותר מחודד. בטח בחודשים הראשונים
אני תמיד הרגשתי בחודשים הראשונים (9 בערך) שהעור שלי חשוף וכל דבר מטלטל אותי
גם בילד שני ושלישי
אבל...
עם הזמן זה משתנה. לא שאני לא דואגת אבל בטח שאני לא חושבת על זה כל רגע
והכי חשוב- הבנתי שאין לי שליטה על הכל אז חבל לפחד מזה... הרי ממילא הפחד לא ישנה את התוצאה רק את איכות החיים כאן ועכשיו. ואני מנסה להנות מהכאן והעכשיו ולא לחשוב קדימה יותר מדי (משהו שחילחל בי בדיוק לפני שנתיים כשחבאה יקרה נפטרה בגיל צעיר)
כן ולא
19/07/14 08:21
130צפיות
כן, לא משנה בן כמה הוא יהיה ישבר לך הלב כשהוא יפגע. אם הוא יפול עכשיו, או אם ילד בגן ינשוך אותו עוד שנתיים, או אם יהיה לו קשה בטירונות. ככה זה באהבה. זה נפלא וטעם החיים, אבל גם שובר את הלב לפעמים.
למרות זאת, אני מרגישה שזה עוצר לך את החיים. לא מאפשר לך להנות. אני אדם מאד חרדתי ורגיש ואני מאד מבינה לליבך. גם אני יכולה לבכות אם ילד אחר פוגע בילד שלי, אבל אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להראות לו משהו אחר. להראות לו שגם אם ילד אחר רע אליו, זה לא סוף העולם. כי הוא מסתכל עלי. הוא יודע שאם אני רגועה באזעקה אז הוא יהיה בסדר, הוא יודע שאם אני לא מתרגשת אם מישהו פגע בו, זה אומר שלפעמים זה קורה אבל אפשר להתגבר.
ודבר נוסף, שכמובן לא מתאים לכל אחד. יש תרופות שמאד מאד עוזרות לחרדות. אני קיבלתי טיפול נוגד דיכאון עם כדורים שגם מפחיתים חרדה. אני יכולה לספר לך שזה עולם אחר. העולם נראה הרבה יותר קל. הרבה פחות מאיים. זה מוריד אבן מאד גדולה מהלב. את יכולה לשקול את זה, יש הרבה כדורים שאין בעיה להפסיק אותם אם רוצים. את יכולה לנסות ולראות אם זה עוזר לך. גם טיפול אצל פסיכולוג יכל לעזור המון. חבל שתסבלי ככה. מגיע לך להנות מהילד שלך ומהחיים בכלל.
את לא משוגעת, ממש לא, אבל את חרדה, וזה לא קל.
אני חושבת על השאלה שלך כבר יומיים.
19/07/14 17:18
293צפיות
וכל כמה שאני לא מנסה להפוך את זה, התשובה היא חיובית.

הדאגה היא אינסופית, נצחית, להיות אחראית לשלומו של יצור קטן וחסר ישע זה נטל כבד מאוד. אבל נטל ששווה לשאת אותו, כי הוא מומתק בכל כך הרבה רגעים יפים, מאושרים, גאים. כל התקדמות, קטנה כגדולה, כל חיוך, כל חיבוק. כל דבר קטן שהוא עשה בשביל עצמו, בשביל אחרים, בשבילך, ממלא אותך התפעלות וגאווה.

יש לי ילד בן כמעט 12 שעומד להתחיל חטיבת ביניים. בשבילך הוא יראה ענק, בהשוואה לתינוק שלך. בשבילי הוא תינוק, ואני חולמת בלילה על ביה״ס החדש שלו ודואגת כל הזמן מה יהיה ואיך יסתדר שם.
אני מניחה שזה תמיד יהיה ככה, וגם כשהוא ילך לאוניברסיטה וגם כשיוולדו לו ילדים משלו, אני עדיין אדאג לו ואחרוד לשלומו.

אבל הדאגה הזו היא חלק בלתי נפרד מהאושר שלי ממנו. אפשר אפילו לומר שהיא הצד האפל של האור שהוא מביא איתו לחיי. אם הוא לא היה יקר לי כל כך, לא הייתי דואגת לו כל כך.   
כן ולא. לדאוג- כן. תוקפנות - לא.
19/07/14 21:51
200צפיות
את בעצמך יודעת וכותבת שהתגובות שלך בזמן האחרון חורגות מהסביר (להעיף את האחיין, לקלל ילדים, לוותר לחלוטין על שמיכה) ואני בטוחה שאת מקדישה מחשבה ומאמץ להרגיע את התגובות שלך.
וכן, לדאוג זה מאוד מאוד טבעי להורים. אני לא מכירה הורים שלא דואגים - יותר או פחות. ובטח בימים הקשים האלו.
לדעתי יש בזה גם אלמנט תלוי אופי ורקע
20/07/14 01:55
204צפיות
אצל רוב זוגות ההורים יש בד"כ יש בן זוג אחד שהוא משמעותי יותר חרג מהשני/ה (הסטיריאוטיפ זה שזו האמא בזוגות הטרו' - אבל מנסיון זה לא בהכרח נכון)

הרבה פעמים בן הזוג החרד יותר גם גדל בבית יותר עמוס חרדות, דור שני-שלישי לשואה וכאלה - בקיצור, זה משהו שלפעמים צרוב לבן הזוג החרד בהארד דיסק עוד מבית הוריו.

אין לי פתרונות פלא. אני דווקא מהצד השאנן (או ה"לא אחראי" אם תשאלי את האב המסור בביתנו), ואני רואה לעתים קרובות כמה קשה להביא את ההורה החרד להרגיע קצת, גם אם משתמשים בטיעונים שנראים להורה השאנן רציונליים לגמרי.

כמו שכתבו לך - אחד הדברים שעוזרים זה שזה טיפה משתפר כשהילדים גדלים קצת - אבל זה נשאר .
º
חרג = חרד
20/07/14 01:56
6צפיות
כל כך מזדהה איתך. לרגע חשבתי שזו אני שכתבה
20/07/14 08:37
115צפיות
את הפוסט לפני כמה שנים... הרגשתי בדיוק בדיוק כמוך עת נולד ילדי הראשון, כולל הקטע של ה"אמא המשחררת". פשוט העברתי ימים שלמים בחרדות קיומיות. בפחד שאולי זה הרגע האחרון. כל שיר עצוב ברדיו הרגיש לי כמו הספד בטרם עת. ממש הרגשתי שאני משתגעת.
גם לי עברה המחשבה על לא ללדת ילדים נוספים כי חששתי שלא אעמוד בזה. בעול הדאגות הלא נגמרות. אני גם אכתוב פה משהו שלא סיפרתי לאף אחד- עברה בי המחשבה שאם יקרה לילדי משהו, החיים שלי יגמרו. ובמצב כזה טוב מותי מחיי. ואם כך- אני לא מוכנה שיהיה לי ילד נוסף בבית כדי שלא אצטרך להתלבט. כן, עד כדי כך...
בשלב מסוים הרגשתי שהתחושות האלה מונעות ממני את החיים. בשום רגע לא הייתי ממש ברגע עצמו ולא הצלחתי להנות מהאמהות. פסיכיאטר איתו נפגשתי בזמנו אמר לי שזו תופעה מוכרת סביב מה שהוא הגדיר כ"אירועים משני חיים". הציע לי טיפול תרופתי והמליץ בחום על טיפול פסיכולוגי. באותו הזמן נכנסתי שוב להריון ולכן העדפתי את הטיפול הפסיכולוגי ואני יכולה לספר לך שאחרי שנה וחצי של טיפול אני במקום אחר לגמרי. לא יכולה לומר שאני לא חרדה יותר (אתמול בלילה הסתכלתי על קטני ישן בעיניים דומעות מהידיעה שאני לא בהכרח יכולה להגן עליהם מהמלחמה בחוץ), אבל אני בהחלט חושבת שהחרדות שלי סבירות ותואמות מציאות (כי בתקופה הזו, מי לא חרד??).
היו שלבים בדרך שחשבתי להיעזר בטיפול תרופתי ואני עדיין לא פוסלת זאת אם ארגיש שוב שאני "נופלת" למקומות האלה, אבל כרגע אני מרגישה שאני לא צריכה ומצליחה להתמודד לבד.
ממליצה לך בחום לנסות לטפל בעצמך בדרך כלשהי. זה ישפר את איכות חייך בצורה משמעותית מאד. וגם רציתי להגיד שאת לא משוגעת, ובטח לא היחידה! שולחת חיבוק גדול ואני פה במסרים אם תרצי לדבר
דאגה היא חלק מעסקת האמהות. חרדות -
20/07/14 09:34
96צפיות
רק אם את חרדתית...

הדאגה היא עננה קבועה שמתרגלים לחיות איתה. בכל מקרה שיש קשר, אהבה ואכפתיות - יש דאגה, זה חלק מהעסק... כשהדאגה - הטבעית - הופכת לדאגנות, לחרדות, למחשבות אובססיביות - היא הופכת לצל כבד שמעיב על היכולת ליהנות מהחיים, ובמקרה שלך - ליהנות מהאמהות.

בחרדות אפשר וצריך לטפל - בשיחות או בתרופות (לתקופה זמנית) או גם וגם. אני רק רוצה להסב את תשומת לבך שהחרדות שלך מטריפות אותך מבפנים אבל הן לא "משפריצות" החוצה על הילד - עובדה שאת יודעת ומצליחה לשחרר אותו ושאת גם נחשבת לאמא קולית. לכן הגיהנום הוא בתוכך בלבד, במחשבות.

מציעה לך לפנות לעזרה מקצועית. אפשר להקל וגם להיפטר מהסבל הזה...

כן ולא
20/07/14 10:32
76צפיות
כן לדאגה, לא לחרדות.
כמו שאמרו לפני, ממשיכים לדאוג, אבל העוצמה משתנה, הסיבות משתנות, ויש גם הרבה רגשות אחרים מסביב.
לעומת זאת, החרדה היא משהו שכדאי לטפל בו. ממש לא חייבים לחיות בחרדה מתמדת ועכשיו והלאה, אפשר לדאוג בלי להיות חרדים.

לשאלה, האם באמת דואגים לנצח, אני תמיד מספרת שלפני כמה שנים אבא שלי שאל את סבתא שלי, שבשנות ה-90 שלה אם אי פעם מפסיקים לדאוג, והיא ענתה שלא. היות והאשה הזאת לא נחשדת בפולניות חלילה, זה כנראה באמת ככה. ממשיכים לדאוג, ומקווים שיהיה להם בעיקר טוב.
אני לא מצליחה לענות לך מרוב שזה אכן משנה חיים
20/07/14 10:42
187צפיות
כמו שרשמו לפני בתגובות נוגעות ומרגשות - כן, דואגות. עדיף לא - חרדות.
אני עדיין דואגת גם לבכורי בן ה- 13 מכל דרך חדשה, התנסות חברתית לא מוכרת וכד' וגם לשאר ילדי, ועדיין, עם כל הדאגות (וגם החרדות שהפציעו מדי פעם), יש לי 4 ילדים. הדאגות נמסכות בכל כך הרבה רגעים מרגשים, אהובים, מדמיעים משמחה.
תעזרי באחרים - בחברות, במשפחה, בטיפול.
בהצלחה!
המעבר לאמהות
20/07/14 10:57
211צפיות
גורם לנו לגדל חיישנים במקומות שכלל לא תיארנו לעצמם שיכולים להיות. אני חושבת שזה אפילו משהו חייתי-איסטנקטיבי. למשל התגובות שאת מתארת כאשר ילדים גדולים עלולים לפגוע בגור שלך.. זה חייתי לגמרי (במובן החיובי של המילה).
אז קודם כל תשמחי שכן יש לך את זה, ותביני שאת נמצאת בתהליך של השתנות.
אני חושבת גם שחלק מזה באמת הורמונאלי וזה גם יכול להסביר את השאננות היחסית של בן הזוג שלך. הוא לא עובר את מה שאת עוברת.
עם זאת אם את מרגיש היותר מידי חרדה וקפיצית, אז כדאי לחשוב איך לווסת את עצמך. אני תמיד ממליצה על מדיטציה ושיטות דומות . פעילות גופנית, יוגה. כל דבר שיכול לעזור לך לווסת את המערכות אצלך ולהרגיש יותר טוב.
והדאגה- כן כפי שכתבו לך, היא תשאר. אבל במינונים סבירים יותר ולצד הרבה רגעים של אושר ושמחה.
אז.. איך היה השבוע שלכן?
46תגובות
17/07/14 15:29
673צפיות
שבוע פיצוץ לא?
איך הוא עבר עליכן?

(המשך...)
שבוע פיצוץ לא?
איך הוא עבר עליכן?
דילמת נסיעה לצפון
59תגובות
15/07/14 21:38
1580צפיות
הנתונים:
אישה (אחותי) ושלושה בני נוער (15-17) - שתי בנותי ובנה.
אמורים לנסוע מירושלים לכינרת, לארבעה ימים (ביום ראשון הבא).
המצב בארץ - ידוע...

אני אומרת לבטל את הנסיעה. נכון שלא צריך להסביר?
אבל אחותי טוענת שאין סיבה: בכינרת שקט, ובדרך - אם יש אזעקה מקסימום עוצרים בצד.
אני ידועה...

(המשך...)
הנתונים:
אישה (אחותי) ושלושה בני נוער (15-17) - שתי בנותי ובנה.
אמורים לנסוע מירושלים לכינרת, לארבעה ימים (ביום ראשון הבא).
המצב בארץ - ידוע...

אני אומרת לבטל את הנסיעה. נכון שלא צריך להסביר?
אבל אחותי טוענת שאין סיבה: בכינרת שקט, ובדרך - אם יש אזעקה מקסימום עוצרים בצד.
אני ידועה כחרדתית, היא בדיוק ההפך ממני - רגועה, בטוחה, שלווה.

דעתכן?

ואל תשכחו לקחת בחשבון שאלה לא ילדים קטנים. הם אגב רוצים לנסוע, לא פוחדים (אולי בגלל שפה, בירושלים, המצב ממש לא כמו בשאר הארץ )
עשרה ימים לאחר לידה- מדוכאת
16/07/14 08:35
803צפיות
היי
קשה לי לכתוב את זה. ילדתי לפני 10 ימים בניתוח קיסרי
מאז אני לא מצליחה להיות רגועה, כל הזמן בחרדות והמלחמה לא עוזרת
העניין הוא שאין לי תיאבון, אני לא שמחה ואני לא מרגישה שאני מתחברת לתינוק. בא לי קצת הפסקה מזה.
זה ממש מלחיץ אותי ואני מפחדת שזה יהיה ככה כל הזמן
מה עושים? אני מרגישה נורא...
16/07/14 08:59
256צפיות
ברוכה הבאה וברכות על הלידה.
לידה היא תהליך קשה - לגוף ולנפש - וצריך להתאושש ממנו. לידה קיסרית היא זעזוע של ממש לגוף. סיומו של הריון מחייב את הגוף להתמודד עם רצף שינויים. טיפול בתינוק בן יומו הוא המשימה המפרכת ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי .
צרפי את כל אלו ביחד - ומה קיבלת?
קיבלת שההרגשה שלך טבעית לגמרי ומשותפת להרבה מאוד נשים.

מה עושים?
נזכרים שזה עובר. לומדים מנסיונן של אחרות לפיו משבוע לשבוע הגוף מחלים, התינוק גדל והמערכת 'נרגעת'. את עדיין בתקופה של משכב לידה, ולמעשה מחלימה. אל תצפי מעצמך לתפקד ולהרגיש כרגיל. התקופה הזו היא הכל מלבד 'רגיל'.
מקבלים את כל העזרה שמציעים לך, ומבקשים עוד כשצריך. וצריך.
כותבים כאן. מקבלים תמיכה מזרות שעברו את מה שאת עברת. אני יכולה לספר לך שכשהייתי במצב שלך, לא האמנתי שאני מסוגלת להיות אמא של התינוקת, ובעיקר קיוויתי שתבוא איזו אמא מלאת ביטחון ותטפל בה. ובי. זה לא קרה, אבל משבוע לשבוע היו שיפורים קטנים. עד שהתאהבתי כולי בתינוקת, וגם התחלתי להרגיש שאני האמא המתאימה והטובה לה.
תודה
16/07/14 09:23
196צפיות
אני באמת שומעת על הרבה נשים שהרגישו ככה.
פשוט כשאני בתוך זה קשה לי לראות איך יוצאים מזה
הרגשות מובנים לגמרי
16/07/14 09:48
260צפיות
עברתי את זה בעצמי, חזרתי הביתה עם הבן הבכור ושאלתי את עצמי - אוקי, מה עכשיו? מתי אני מקבלת את החיים שלי בחזרה? זה לתמיד?????
אבל - הייתי מאד מוכנה לזה, ידעתי שלא בטוח שאתחבר מיד, שחופשת הלידה היא לא פיקניק... ושאני לא היחידה. וזה מה שחשוב לזכור, הרבה נשים עוברות את זה. אל תכעסי על הרגשות האלה, אל תצפי שיהיה מושלם ושתחליקי לתפקיד בקלות כאילו נולדת לזה, זה יבוא לאט לאט לאט. מה שעזר לי היה לקחת כל יום בפני עצמו. אפילו לא יום, חצי יום. אפילו שעה. לא מעבר לזה קדימה. וככל שהימים חלפו זה השתפר.
כרגע בטח שקשה לך לראות את זה, כי עוד אין לך שום פרספקטיבה של זמן שעבר. תנסי לנוח כמה שאפשר, לאכול בכל זאת (חשוב מאד גם למצברוח), לקבל כל עזרה שמציעים לך, להבין שזו תקופת השרדות שמשתפרת ככל שחולפים הימים ואת לומדת להסתגל למצב הזה. והכי חשוב-  לא לחשוב על הנצח עכשיו, לא לשפוט את עצמך, לפרגן לעצמך שאת עכשיו לומדת תפקיד חדש ומאד מאתגר וצריך זמן בשביל להבין אותו עד הסוף. ואם אפשר בכל זאת גם לצאת לטיולים קצרים מסביב לבניין במרחק בטוח - זה יכול לעזור קצת להפיג מתח.
איזה משפט חזק! "לפרגן לעצמך שאת עכשיו
16/07/14 12:16
244צפיות
לומדת תפקיד חדש ומאד מאתגר וצריך זמן בשביל להבין אותו עד הסוף"...

חבל שאף אחד לא אמר לי את זה כשבנותי היו קטנות והרגשתי אבודה (ואשמה), שקשה לי להיות אמא...
º
16/07/14 17:35
7צפיות
קודם כל והכי חשוב- תקבלי, בלי שיפוטיות
16/07/14 09:54
182צפיות
ובלי ביקורת עצמית את המצב הזה. כן, קשה לך, כן, את לא מתחברת לתינוק. הקבלה והחמלה כלפי עצמך חשובים כדי שלא תוסיפי על הסבל גם רגשות אשמה...

מה עושים? הרבה עזרה, בתשלום ולא בתשלום. לשתף כל מי שקרוב אלייך - שקשה לך. לא להיות לבד! לעטוף את עצמך בכל הטוב שאת יכולה - כי מגיע לך. כי קשה לך, כי את סובלת. כי לידה זו רעידת אדמה, ומלחמה גם היא רעידת אדמה... אז פלא שאת במצוקה?

אם את רואה שהמצב לא משתפר, שאין הקלה תוך כמה ימים, תפני ללא דיחוי לאיש מקצוע - רופא/ת משפחה או פסיכולוגית - ספרי להם הכל, שתפי, אל תסתירי דבר. אל תזניחי את המצב. שיחות או תרופות או שילוב של השניים יקל עלייך מאוד. חוץ מזה תחפשי פה הודעות דומות - יש המון הודעות על קושי אחרי לידה וחיזוקים ועצות.

אני מבטיחה שלא תמיד תרגישי כך
16/07/14 11:32
294צפיות
רובנו היינו במצב הזה, גם מי מאיתנו שזכתה להתחלה יותר קלה..לך היתה התחלה קשה, לידה בניתוח קיסרי בזמן מתוח מאד, אזעקות וטילים.

השינוי שאנחנו עוברות בזמן הלידה - הוא עצום. שינוי באותו גודל ועוצמה כמו להפוך מילדה למבוגרת. הגוף והנפש עברו שינוי, המטלות והציפיות שלך מעצמך ושל הסביבה ממך השתנו ..רק שזה קרה בבת אחת, לא בהדרגה במהלך עשר שנים.. צריך זמן להתרגל לזה .זה לא קורה ביום אחד, אבל לאט לאט הדברים יפלו למקום.

ובמקביל את אחרי ניתוח קיסרי שזה טראומה גופנית ונפשית , כמו פציעה. ובמקום שתוכלי לשכב בשקט ושיטפלו בך, את צריכה לטפל בתינוק זעיר .
שזו העבודה הכי קשה בעולם. כמו טירונות חי"ר בלי שש שעות שינה ובלי חברות שעוברות את זה איתך ומנחמות אותך ברגעים קשים, ועם גוף שכואב ומרגיש מוזר.

פלא שבא לך הפסקה? אם לא היה בא לך הפסקה הייתי דואגת יותר

אבל הדברים מתאזנים, לאט לאט. אני מבטיחהבהן צדק שלא יהיה כך תמיד. את תתרגלי לתינוק , הוא יגדל קצת ויהיה יותר קל איתו ומתישהו בהמשך למרות שקשה לדמיין את זה עכשו- יהיה לך נעים להיות איתו...(וגם אז תרצי מנוחה, כמו כל אמא שפויה!)  
הגוף שלך יחזור להיות הגוף שהכרת ויפסיק לכאוב כל רגע ובכל מקום. התיאבון יחזור. לאט לאט את תרגישי יותר בטחון עם התינוק. יהיה לך יותר קל גם איתו ובעיקר עם עצמך. יש לך שנים רבות מאד להיות אמו, ואחרי שתנוחי קצת מהלידה, אני בטוחה שאת תהיי אמא נהדרת.    


ובינתיים.. איזה תמיכה יש לך? האם את מקבלת קצת עזרה ותמיכה רגשית מבן זוג? הורים? חמים? חברות?
אולי יש חברה שיכולה לבוא להיות איתך חלק מהיום שלא תהיי לבד עם התינוק?
מאד מקובל להזמין נערה שתבוא להיות איתך ועם התינוק כמה שעות ביום, עד שתתאוששי. יש המון ילדות בחופשה עכשו. זה מאד עוזר ומרגיע שיש עוד מישהו בבית שאפשר להגיד, תחזיק/י אותו רגע אני הולכת לשירותים. נכון אחרי לידה הכל נראה יקר ובלתי אפשרי, אבל תזכרי שזה לא לתמיד, רק לחודש חודשיים .
ילדה בת  14 ואפילו בת עשר,יכולה להיות עזרה עצומה ונוכחותה לא מעיקה כמו שעשוי לקרות עם אמא/חמות/אחות/גיסה....
מחזקת את דברייך: נערות צעירות יכולות להיות
16/07/14 12:13
344צפיות
פתרון מצוין כדי להפיג את הבדידות. כי זו לדעתי ה-בעיה בתקופה הראשונה: תחושת הבדידות, אני לבד והתינוק, שעות על גבי שעות ביום, ללא עוד מבוגרים בשטח...

ולפותחת השרשור: כשבנותי היו קטנות השתמשתי בזה המון - נערות צעירות שהספיק לי שהיו מחזיקות את אחת מהן כשהיתה בוכה. על הדרך הן גם הרגיעו את הלב הבוכה שלי... כשהן גדלו הן גם שיחקו איתן ויצאו איתן לגני שעשועים - לפעמים איתי, לפעמים בלעדי.
תודה לכולכן
16/07/14 14:26
428צפיות
האמת היא שחשבתי לקחת נערה עוד לפני הלידה. ידעתי שיהיה לי קשה כי אמא שלי נפטרה מסרטן לפני כמה שנים ואמא שלי בעלי שאני מאוד אוהבת אותה, חלתה גם היא בסרטן במהלך ההריון שלי והיא במצב לא טוב
בקיצור- יש מחסור חמור בסבתות. והלידה רק מעירה את כל עניין הגעגועים לאמא
חברה באה אליי לעזור ואחיות שלי בעיקר בטלפון כי הן עם ילדים קטנים ובאזעקות וכל זה

אין ספק שהמלחמה רק מגבירה לי את החרדות.

זה עושה לי טוב לדעת שאני לא היחידה בזה. פשוט לא ידעתי כמה שזה קשה

על אמא וחמותך...
16/07/14 14:36
246צפיות
אז בטח ובטח שאת במצב רגיש ושביר, הרבה יותר מיולדת "רגילה"...
לא פשוט ורפואה שלמה לחמותך
16/07/14 16:58
165צפיות
וודאי וודאי שהלידה מעירה געגועים לאמא. לא פשוט בכלל.
את בהחלט לא היחידה. וזה לא מצב רגיל. את נדרשת to mother yourself וגם את התינוק, בלי שיש לך שום נסיון בלהיות אמא.
אז אני שולחת לך כמה משפטים מחזקים.

מה שאת עושה איתו זה בסדר גמור.
את תראי שכל זה יעבור, הוא יגדל והכל יסתדר.
את תהיי אמא נהדרת.
לא נורא, אז ערב אחד לא הלך כמו שהתכוונת ורצית..מה זה ערב אחד, יש לך שבעים שנים להיות אמו.
חבקי אותו ובכי אם את עצובה, זה בסדר, בכי כמה שצריך.
ואז מחי את הדמעות והמשיכי בחיים כי החיים יפים ושמחים ובקרוב יהיה קל יותר.
גדול
16/07/14 23:32
107צפיות
לידה תמיד מעלה מחדש "דיון פנימי" ביחסים עם אמא וזה מורכב שבעתיים כשהיא כבר מתה .

למטב ידיעתי יש קבוצות תמיכה ל"אמהות ללא אמהות" ומצאתי גם את הפורום הזה: http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?f...

מני לעצמך זמן ומקום לעבד את הרגשות, ואמצי את העצות הטובות האחרות שנתנו לך כאן.

ואחרי כל זה: ברוכה הבאה ומזל טוב ללידה הטובה!
º
מאיפה את?
16/07/14 14:41
56צפיות
º
יבנה
17/07/14 16:07
36צפיות
תתקשרי לאמאלה אמאלה
17/07/14 17:58
230צפיות
מילי 0547398390  ענת 0544527584
imaleimale@gmail.com
או לרכזת אם לאם בראשון לציון: דפנה לבנת 054-6728029
אנחנו ממש קרובות
18/07/14 06:21
166צפיות
אשמח לבקר אותך. שלחתי לך מסר
יש ארגוני תמיכה בין אמהות
16/07/14 17:36
214צפיות
מישהי יכולה לבוא אליך בהתנדבות ו"לעשות לך חברה" קצת. זה עוזר. (אולי מישהי פה זוכרת איך קוראים לזה? אמאלה אמאלה, אם לאם, החסידה - תלוי באיזור המגורים שלך. תגגלי)
בודאי שאפשר גם עזרה בתשלום.
אם לאם. לפחות זה מה שאני מכירה בירושלים
17/07/14 08:47
158צפיות
יוזמה נהדרת - גם מעגל אימהות וגם אמא מלווה.
נעזרתי בשתי האפשרויות והיה לי מאוד טוב.
אני חושבת שרוב היולדות מרגישות ככה
16/07/14 20:27
236צפיות
10 ימים אחרי את עדיין שטופת הורמונים שמשפיעים על מצב הרוח שלך ועל היכולת לשים דברים בפרופורציה. מעבר לזה, אין כל כך דרך לשים בפרופורציה את זה שהחיים השתנו לך לתמיד...
גם לי לא היה תאבון ובעלי ישב איתי, חתך לי את האוכל והאכיל אותי פשוט עם מזלג לפה כדי שאני אוכל קצת. זאת היתה תקופה סיוטית אבל זה עובר ואני מבטיחה לך שעוד שבוע לדוגמה הכל יראה הרבה יותר טוב. יהיו קשיים, יהיה חוסר שינה שישפיע על הכל לרעה, יהיו פחדים, אבל הכל יצבע בצבעים אחרים ויהיה יותר קל.
|תו| פורומים חדשים בתפוז |תו|
17/07/14 11:27
28צפיות
|קדימה| אנו שמחים לבשר על חידוש פתיחתו של פורום אוונסנס ואיימי לי|!|  בימים אלה איימי לי עובדת על מוזיקה חדשה.
בואו להתעדכן בכל מה שחדש אצל הלהקה הגוטית - רוקטיסטית>>

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/forumpage.aspx?f...


|קדימה| לפני יומיים היא צייצה בטוויטר ציוץ שהצליח לעצבן רבים, אבל עדיין אנחנו אוהבים לשמוע את המוזיקה שלה בבית, בנסיעות באוטו ובמסיבות
היכנסו עכשיו לפורום ריאהנה |!|

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/forumpage.aspx?f...


|קדימה| מכוכבת ילדים לילדה פרועה, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה בשנה האחרונה בכל ערוץ אפשרי. ולכן פתחנו לכם את פורום מיילי סיירוס
בפורום תמצאו את כל החדשות והעדכונים החמים על מיילי ומי יודע אולי נצליח להביא אותה להופעה בארץ.

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/forumpage.aspx?f...

|קדימה| אנחנו מזמינים אתכם להיכנס כבר עכשיו לפורום של הראפרית המובילה ניקי מינאז'. ניקי עובדת בימים אלה על אלבום חדש ומשתפת פעולה כמעט עם כל אמן אפשרי!
בואו להתעדכן בכל הלהיטים שלה עכשיו בפורום>>

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/forumpage.aspx?f...
  

|קדימה| היא התחילה את דרכה בסרט "קאמפ רוק" והיום היא אחת הכוכבות הגדולות בארה"ב. עם אלבום חדש והשתתפות בסדרה המצליחה "גלי" האם היא בדרך אלינו?
בואו לדבר על זה בפורום של זמרת הפופ והשחקנית דמי לובאטו.

היכנסו לפורום כבר עכשיו >>
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/forumpage.aspx?f...
ד"ר יצחק ברוורמן יצחק
14/07/14 12:21
561צפיות
מה דעתכם על ניתוח לשקד שלישי לבן שלי אצלו ? מישהו עבר את זה כבר ? אשמח להמלצות
תודה
º
נחשב כרופא מעולה
15/07/14 22:07
26צפיות
רופא נהדר ואדם מקסים. ניתח את בני הצעיר.
17/07/14 11:09
150צפיות
מומלץ בחום !
בעלי עבר אצלו
17/07/14 16:26
175צפיות
מעולה.
עזרה במחקר - זקוקה לעזרתכןןן
16/07/14 21:36
244צפיות
שלום רב,

במסגרת לימודי לתואר מעוניינת לבחון את התפתחות הקריירה בקרב אימהות.
אני זקוקה לאימהות המעוניינות לענות על שאלון.
השאלון הינו אנונימי והמידע שייאסף ישמש לצורך המחקר בלבד!

ההשתתפות במחקר כרוכה במילוי השאלון המצורף בלינק הבא:
https://docs.google.com/forms/d/1MvkBhGPeUTtv_kMA_...


תודה מראש על שיתוף הפעולה,
שיר.

ליצירת קשר: careerdevelopmentmothers@gmail.com
º
הלינק ששמת לא נפתח.
16/07/14 23:30
17צפיות
הוספתי מחדש את הלינק... זה עובד לך?
17/07/14 10:33
117צפיות
º
כן
17/07/14 16:22
7צפיות
היי, האם השאלון מיועד רק לשכירות?
21/07/14 01:34
34צפיות
התחלתי לענות אבל מכיוון שאני עצמאית הרבה שאלות נראו לי לא רלוונטיות או שהתשובות שלי יהיו לא עקביות.

עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה