לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
הסתרת שרשור מעל 
פורום נשים לאחר לידה - תמיכה
מכירות את הסיפור על הדודה שבאה לבקר אחרי שנולד סופסוף הנסיך? הדלת נפתחת בסערה ופנימה צועדת הדודה וצועקת "איפה הוא? איפה הוא?!" והאמא של "הוא"? נשארה מאחורי הדלת...סיפור משעשע אולי, אבל בעצם, הרבה פעמים אנחנו מרגישות ששכחו אותנו מאחורי הדלת, ואף יותר מזה – שאנחנו שכחנו את עצמנו מאחורי הדלת. הדלת אל ההורות. בצעידה אל מעבר לסף עברה רק האמא, והאישה שהיינו נשארה מאחור.להיות אם זו שאיפה של רבות מאיתנו, ומשהגשמנו אותה – יש נטיה להגדרה עצמית שמצטמצמת אל תוך ה"אמהות". הביטוי לכך הוא פעמים רבות חיצוני – קצת פחות הקפדה על המראה - אין זמן, ובעצם – בשביל מה? הקילוגרמים, שגם ככה קשה להילחם בהם, הופכים מאויב למנחם בצר לנו - בעיקר המכנסים צרות. ה"סכנה" היא איבוד ההגדרה העצמית הרחבה, עימה הבטחון וההערכה העצמית – ואיכות החיים הכל כך חשובה לנו.היינו חתיכות פגזיות, נמרות במיטה, טייקוניות במשרד, מסמר הערב באירועים חברתיים, ואיפה אנחנו עכשיו? כל היום מתעסקות רק בחיתולים ופליטות. ההריון והלידה עשויים להשפיע ולשנות הרבה. הלידה גורמת לנו לשינויים פיזיים כגון כאבים ןמחושים שונים, ובמיוחד רואים פתאום את כל עודפי המשקל שהעלינו בהריון. ההפיכה להורים יכולה לפגוע לנו בזוגיות, אולי כי יש כאבים בעת קיום יחסי מין וזה משפיע על הקשר, אבל בעיקר כי פתאום הילד הוא הראשון בסדר העדיפויות ופתאום הבעל נדחק הצידה או שמא שאנחנו הפכנו לשניות אצל הבעל? פורום נשים אחרי לידה התפתח מפורום הרזיה לאחר לידה – שטיפל באחד האספקטים החשובים והבולטים של תקופה זו בחיינו והוא עודפי המשקל, שמשליכים על תחושת הערך העצמי מסיבות שונות ועל יחס הסביבה. אבל הדיאטה היא חלק מהקשר רחב הרבה יותר של חיינו. היא קשורה באורח החיים שלנו ובמצב הרוח, למשל - יש מי שכשהן בהריון הן "מתנחלות" במקרר וצריכות המון תמיכה הן נפשית והן תזונתית. בהדרגה הוחלט שיש מקום לפורום שיוכל לתת תמיכה רחבה יותר ואולי נוכל גם לעזור למי שסובלת מאספקטים אחרים של התקופה שלאחר הלידה שאינם קשורים במשקל דווקא – גם אם הלידה היתה לפני מספר שנים. פה המקום לדון ולקבל תמיכה בנושאי זוגיות, ערך עצמי, דכאון לאחר לידה, בעיות תעסוקה – וכל הדברים שמשתנים כל כך אחרי שהגורם המשמעותי, הטהור והממלא כל כך – התינוק – נכנס אל חיינו.הפורום הוא לנו ובשבילנו - כאן הפוקוס הוא עלינו

הנהלת הפורום:

אודות הפורום נשים לאחר לידה - תמיכה

מכירות את הסיפור על הדודה שבאה לבקר אחרי שנולד סופסוף הנסיך? הדלת נפתחת בסערה ופנימה צועדת הדודה וצועקת "איפה הוא? איפה הוא?!" והאמא של "הוא"? נשארה מאחורי הדלת...סיפור משעשע אולי, אבל בעצם, הרבה פעמים אנחנו מרגישות ששכחו אותנו מאחורי הדלת, ואף יותר מזה – שאנחנו שכחנו את עצמנו מאחורי הדלת. הדלת אל ההורות. בצעידה אל מעבר לסף עברה רק האמא, והאישה שהיינו נשארה מאחור.להיות אם זו שאיפה של רבות מאיתנו, ומשהגשמנו אותה – יש נטיה להגדרה עצמית שמצטמצמת אל תוך ה"אמהות". הביטוי לכך הוא פעמים רבות חיצוני – קצת פחות הקפדה על המראה - אין זמן, ובעצם – בשביל מה? הקילוגרמים, שגם ככה קשה להילחם בהם, הופכים מאויב למנחם בצר לנו - בעיקר המכנסים צרות. ה"סכנה" היא איבוד ההגדרה העצמית הרחבה, עימה הבטחון וההערכה העצמית – ואיכות החיים הכל כך חשובה לנו.היינו חתיכות פגזיות, נמרות במיטה, טייקוניות במשרד, מסמר הערב באירועים חברתיים, ואיפה אנחנו עכשיו? כל היום מתעסקות רק בחיתולים ופליטות. ההריון והלידה עשויים להשפיע ולשנות הרבה. הלידה גורמת לנו לשינויים פיזיים כגון כאבים ןמחושים שונים, ובמיוחד רואים פתאום את כל עודפי המשקל שהעלינו בהריון. ההפיכה להורים יכולה לפגוע לנו בזוגיות, אולי כי יש כאבים בעת קיום יחסי מין וזה משפיע על הקשר, אבל בעיקר כי פתאום הילד הוא הראשון בסדר העדיפויות ופתאום הבעל נדחק הצידה או שמא שאנחנו הפכנו לשניות אצל הבעל? פורום נשים אחרי לידה התפתח מפורום הרזיה לאחר לידה – שטיפל באחד האספקטים החשובים והבולטים של תקופה זו בחיינו והוא עודפי המשקל, שמשליכים על תחושת הערך העצמי מסיבות שונות ועל יחס הסביבה. אבל הדיאטה היא חלק מהקשר רחב הרבה יותר של חיינו. היא קשורה באורח החיים שלנו ובמצב הרוח, למשל - יש מי שכשהן בהריון הן "מתנחלות" במקרר וצריכות המון תמיכה הן נפשית והן תזונתית. בהדרגה הוחלט שיש מקום לפורום שיוכל לתת תמיכה רחבה יותר ואולי נוכל גם לעזור למי שסובלת מאספקטים אחרים של התקופה שלאחר הלידה שאינם קשורים במשקל דווקא – גם אם הלידה היתה לפני מספר שנים. פה המקום לדון ולקבל תמיכה בנושאי זוגיות, ערך עצמי, דכאון לאחר לידה, בעיות תעסוקה – וכל הדברים שמשתנים כל כך אחרי שהגורם המשמעותי, הטהור והממלא כל כך – התינוק – נכנס אל חיינו.הפורום הוא לנו ובשבילנו - כאן הפוקוס הוא עלינו
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
הגעת ליעד, מהממת!  פה אנחנו מתמקדות בנו. על הילדים שלנו אנחנו כותבות בקומונת אמהות נולדו
חדשה בפורום? כאן המקום להתחיל בו ולהתוודע אלינו. בפורום שלנו אסור לפרסם!
 
 
 
הקומונה לזכר
המשך >>

שיחת בנות
26/08/2015 | 10:37
8
267
לאחר ערב בנות, רציתי לשאול איך אצלכן, על מה מדברות כשנפגשות רק בנות?
על הילדים והמשפחה? רכילות? דברים ברומו של עולם?
...צר עולמי כעולם נמלה
 
תלוי עם איזה בנות
26/08/2015 | 17:32
171
יש כאלה שאין מה לדבר אתן על דברים ברומו של עולם, אבל כיף לדבר על ילדים.
יש כאלה שתענוג לדבר אתן על דברים ברומו של עולם, אבל לא ארצה לשתף אותן בענייני ילדים.
רכילות -  זה טוב עם כולן. אבל גם - כמה כבר אפשר?
אין לי כאלה פגישות
26/08/2015 | 22:31
2
158
יש לי לפעמים פגישה או ארוחת צהריים עם חברה אחת כמובן. אבל לא עם קבוצה של בנות. פשוט לא קיים. 
 
והאמת היא שיוצא לנו לארח לפעמים מקרים שהם טיפה כפויים - נגיד הורים של חברות של הילדים, או בת/בן זוג של חבר לעבודה - והם לעתים קרובות מתגלים כמשעממים.
 
באחת-על-אחת אני מוצאת הרבה עניין בתחומי ההתמחות של חברות. למשל, אחת היא סוכנת נדל"ן ותמיד שופעת סיפורים מעניינים על כל מיני בתים ושאר נכסים ועל מה קורה/חדש בשוק.  אחרת היא "ציידת ראשים" ויש לה סיפורים מעניינים על כל מיני עבודות ואיך מתאימים להן מועמדים (זה לא רלוונטי אלי - אבל זה מעניין)
כנ"ל. אני אישה של אחת על אחת (או אחת על אחד)
27/08/2015 | 08:31
1
104
וזה באמת תלוי באישיות של אותה אחת או אחד ומה הנושאים המשותפים שמעניינים אותנו. ומה זה, בעצם? אני מנסזה לחשוב: יש לי חברה טובה שגרה קרוב אלי ונושאי השיחה הם לגמרי החיים שלה ושלי והשקפות עולמנו. יש לי חגם ברה מימי תל אביב (לפני 10-15 שנה), שגיליתי לפני שנה שגם היא עברה לגור ביישוב שאני גרה בו, ולאחרונה חידשנו את הקשר. השיחות איתה הן על המון דברים, החל מהעלילות (שלא לומר הרפתקאות ותהפוכות) של כל אחת מאיתנו בשנים האחרונות (יש הרבה מידע להשלים), דרך ענייני פוליטיקה מקומית וארצית, וכמו אז - יש גם הרבה פלסף אינטלקטושמאלצי, כי שתינו נוטות לזה. כנ"ל לגבי בן הזוג הראשון שלי, מהצבא, שחידשנו קשר פייסבוקי ידידותי בשנה האחרונה ואנחנו מתכתבים די הרבה, וזה פחות או יותר על אותם נושאים כמו אז, לפני 25 שנה, רק בלי הרומנטיקה. יש ביני לבינו שיחות אישיות-פסיכולוגיות, יש המון דיבור על מוזיקה והחלפת קליפים וניתוחים אינטלקטושמאלציים שלהם, וגם ענייני חברה ופוליטיקה ותיאוריות קונספירציה (הוא משוכנע שהאמריקאים לא נחתו על הירח, למשל, ומגבה את זה בשלל קליפים וצילומים). זורמים עם מה שמצליח לעורר מספיק עניין אצל שני הצדדים.
 
אגב, השאלה על שיחות במפגש של קבוצה נופלת לי בדיוק במקום, כי בדיוק במשך כל הקיץ הייתה לי משימה מהעיתון למצוא כל שבוע "פרלמנט מקומי" (כלומר, קבוצה של לפחות 3 אנשים מקומיים שיושבים בבית קפה, בפתח העסק של אחד מהם או בכל מקום, ומדברים שם דרך קבע) ולשאול אותם על מה הם מדברים באופן כללי, על מה דיברו השבוע וכו'. ראיינתי באקראי פרלמנטים של גברים, פרלמנטים של נשים ופרלמנט מעורב. כל מי שמסכים לשתף פעולה ולספר ולהצטלם. הפרלמנט האחרון, השבוע, היה כולו על טהרת הגברים, ומה שהם דיברו עליו הכי הרבה השבוע - בהתלהבות והתרגשות אמיתיות - היה החזרה ללימודים של הילדים שלהם בשבוע הבא, וכל ההכנות ואווירת ה"התחלות חדשות" (ביטוי שלהם) לקראת זה.
"אינטלקטושמאלצי"
28/08/2015 | 03:05
30
מונח מעולה. אימצתי בחום.
"מפגשי בנות" אצלי מתקיימים בארוחת הצהרים בעבודה
27/08/2015 | 10:19
107
נושאי השיחה מגוונים:
דת ומדינה (נגרר לויכוחים)
ילדים, משפחה, חמות (בדר"כ סיפורי
מה בשלתי ומה אבשל לשבת
סיפורים על עבודה
מזג האוויר
דיונים על כתבות בעיתון היומי 
סיפורים על איך היה ברוסיה
רכילות כמעט ואין כי הפורום רחב
ולצערי יש גם הרבה הקשבה לשיחות טלפון של אחרים 
 
בד"כ התעדכנות
27/08/2015 | 12:15
98
איפה כל אחת היתה בטיול/נופש/אירועי תרבות
מה חדש בעבודה
מה חדש עם הילדים/בן הזוג
מה חדש בתחום התחביבים 
לעיתים שיחות על היום יום/עצות (מוצר זה או אחר). 
 
לעיתים מתוך ההתעדכנות עולות שיחות עומק על הנושא שדיברו עליו/על העולם בכלל. 
הכל מהכל
27/08/2015 | 21:26
50
יש לי שתי קבוצות התייחסות נשיות: אחת אחיותי (אנחנו ארבע במספר), והשנייה קבוצת חברות שנשארנו בקשר  מהתואר השני (כבר 7 שנים), דרגות שונות של קרבה בין כל אחת מחברות הקבוצה וכחבורה - חברותא נעימה ואינטילגנטית.
 
עם אחיותי - הרבה שיחות הורות, ושיחות על ההורים, ועל זוגיות, והרבה צחוקים, שזה נעים ועוטף מאד ובעיקר חסר כל מאמץ. יוצא לנו מדי פעם דייט בנות להתאווררות וזה כיף נורא (לעתים עם אמא שלנו ולעתים בלעדיה). עכשיו אנחנו עובדות על פרוייקט משפחתי משותף ונפגשות קצת יותר, זה מוציא מאיתנו הרבה בידור וזכרונות ילדות.
 
עם החברות - זו קבוצה של נשים די קרייריסטיות, כל אחת ספצית בתחומה, אז השיחות נוטות להיות על נשיות ועבודה, סיפורי אתגרים מקצועיים, קצת הורות למתבגרים (חלקם אפילו כבר סטודנטים) והורות להורים מזדקנים, קצת פוליטיקה - אבל יותר על הציר האישי-פוליטי (וזה עולה, כי אנחנו קבוצה מעורבת של חברות יהודיות ערביות, כך שאם נרצה או לא - הפוליטיקה נוכחת). נוטת קצת לשתות ביחד, ולעתים גם להשתטות. שיחות נשיות מאד עמוקות, על ההתבגרות שלנו (בצעירה ביותר כבר עברה את ה-40 והמבוגרת בת 50) וענייני בריאות (מי אמרה סרטן השד ולא קיבלה?) והרבה על זוגיות - יש גרושה טריה ומתלבטת נצחית באשר לעתיד נישואיה. זה לא נדיר שזה ייגמר בדמעות - של עצב או מרוב צחוק. ובחיבוקים תמיד. תמיכה נשית במיטבה. נפגשים גם בפורמט משפחתי (טיולים, פיקניקים, הילדים מתערבבים) ואז הנושאים נוטים להתחלף מהר יותר ולהיות קז'ואליים יותר.
 
 
משני הפורומים האלה אני נהנית לעתים רחוקות מדי, תמיד בגלל שזה נדחק תחת עוּלם של החיים עצמם. וזה חבל, כי אני תמיד שואבת השראה ושמחה מהמפגשים הללו וזוכרת להיות שמחה מאד במה שיש לי גם משפחתית וגם חברית. באמת, זכיתי .
במפגשים גדולים
28/08/2015 | 10:25
32
אני הולכת לאיבוד אז מתתדלת להמנע.
וכשכן יוצא - מתחרטת שהלכתי...
 
במעגלים קטנים של חברות טובות-
באמת  הכל מהכל.
כל אחת מעלה מה שעל ליבה באותו זמן.
זה יכול להיות, הולדת אחיין, ארועים בארץ או בעולם ומה להכין לארוח חברים.
ממש הכל
שרשור שאלה קטנה
24/08/2015 | 14:55
9
26
תיבת מייל נוחה חוץ מג'ימייל?
24/08/2015 | 15:01
8
172
תמליצו לי בבקשה על תיבת מייל נוחה חוץ מג'ימייל. אני זקוקה לה בתור תיבה משנית.
מה זה נוחה? א. כשיש הודעות חדשות, הן יופיעו בתיבה בלי צורך לרענן את הדף. ב. אפשרות להתראה כשנכנסת הודעה חדשה.
עד היום ג'ימייל היו התיבה העיקרית שלי, וואלה המשנית, והכל היה סבבה.
עכשיו וואלה החליטו להשיק מחדש את התיבה שלהם, עם שני ה"שדרוגים לרעה": ההודעות לא צצות בתיבה אלא אם מרעננים אותה, ואין יותר התראה כשנכנסת הודעה חדשה. יצרתי קשר עם התמיכה, ואכן זה המצב בתיבה החדשה. בקיצור, הם מחוקים מבחינתי.
תודה!
למה לא לעשות חשבון ג'ימייל נוסף?
24/08/2015 | 17:11
2
25
כיוון שיש אתר מסוים שאני צריכה לקבל ממנו התראות
24/08/2015 | 17:28
182
(ענייני עבודה), שמשום מה הודעות שהוא שולח לג'ימייל נעלמות (לא נמצאות בכלל, לא בספאם, לא באשפה), ובאותו אתר לא הצליחו לפתור לי את זה. כך שאני חייבת תיבה נוספת שהיא לא ג'ימייל.
אני באופן אישי מנסה להימנע בימים אלה
24/08/2015 | 17:30
229
מגוגל ומוצריו - לרבות ג'ימייל, בהתחשב בעובדה שגוגל קוראים לך את המיילים בג'ימייל כל הזמן (מתאימים את הפרסומות שהם שולחים לך בהתאם לתכנים שלי מיילים, וגם - לכי תדעי למי הם מוכרים את האינפורמציה שהם אוספים בכסף)
 
מאותה הסיבה עברתי למנועי חיפוש אחרים כי הגוגל מחובר כל הזמן לחשבון הג'ימייל הפתוח (ממליצה על startpage  או duckduckgo.com) ואני גם מנסה למעט את השימוש בדפדפן של גוגל כרום.  לי אישית זה לא שווה את הפגיעה העצומה בפרטיות.
אולי הוטמייל או יאהו?
24/08/2015 | 22:00
2
133
ועוד נקודה - אני לא 100% סגורה על זה אבל נדמה לי שיש תיבות שאפשר לעבוד איתן דרך האאוטלוק שלך. כלומר - לדלג על המימשק שלהן ולקבל מימשק אאוטלוקי שלך במקום. חכי למומחיות - אבל נדמה לי שזה מה שאחי המחונן-דיגיטלית הרבה יותר ממני עושה
לגבי הוטמייל ויאהו- את כותבת מידיעה שיש להן את התכונות האלה?
25/08/2015 | 09:13
1
31
לא מידיעה אישית - רק ב"נדמה לי"
25/08/2015 | 18:04
85
אולי אחת מ-8200 העוקבים/בות אחרי הפורום (על פי ראש העמוד) ידעו יותר ממני...
נסי את הוטמייל
25/08/2015 | 16:21
1
79
אני מקבלת התראות כל פעם כשמקבלת הודעה, ללא צורך ברענון.
היא מקושרת לי לטלפון והנוחות זהה לשימוש בתיבת המייל של ג'מייל.
ניסיתי את הוטמייל, אני מופנית לאווטלוק, אני מבינה שהם נטמעו
25/08/2015 | 17:29
84
לתוך אווטלוק?
ובאווטלוק הודעות חדשות לא מופיעות אוטומטית.
מתי אתן מספיקות לדאוג לעצמכן?
21/08/2015 | 09:10
23
446
הייתי אתמול בחוף הים וסביבי הסתובבו נשים מטופחות - צבע בשיער, ציפורניים וכד' בגדי ים אופנתיים וכד'.
וזה הביא אותי למחשבה : מתי הן מספיקות לדאוג ככה לעצמן? מה הן לא עובדות?
 
אני, במשרה מלאה + ועם שלושה ילדים פשוט לא מספיקה לעשות דברים לעצמי. בקושי מגיעה לרופא, וגם בדר"כ זה על חשבון שעות עבודה. אני או בעבודה או עם הילדים.
 
(אני כן עושה התעמלות, אבל זה בשעה מאוחרת אחרי שהחנויות נסגרות.....)
 
אשמח לשמוע תובנות.
אני בלי ילדים אבל עם משרה מלאה וטיפולי פוריות-לא מגיעה לזה..
21/08/2015 | 14:03
371
מודה שזה פחות חשוב ומשמעותי לי. כלומר אני שומרת על היגינייה וכו' אבל פחות היסטרי לי אם הציפורניים עם לק (גם ככה זה ייהרס בשנייה בגן) או לא וכן לפעמים הולכת חודשיים בלי לסדר גבות- אני פחות שמה לב לזה...
 
אני חושבת שהנשים האלה פשוט חשוב להן כל הנושא הזה ולכן הן מקדישות זמן, הבנזוג עם הילדים או שלוקחות ביייביסטר או שעושות את זה בלילה כשהילדים ישנים על חשבון זמן השינה שלהן.
 
וכן, חלק לא עובדות ופנויות לזה...
באף נקודה בחיי עד כה לא הייתי כל כך מוזנחת
21/08/2015 | 16:33
381
סה"כ עם תינוק קטנה בבית. אוקיי, אני אתקן, "סה"כ" עם תינוקת קטנה בבית, בלי מסגרת, בעלי ואני במשמרות יום / לילה מטפלים בה בעצמינו (לדוגמא אני איתה ביום הוא מגיע מהעבודה ואני הולכת לעבוד עד חצות או ההיפך, ככה יום יום בימים שאני בכלל עובדת לאחרונה) בלי עזרה בכלל, אף לא זוג ידיים אחד.
פשוט לא הולך לי. אין לי את השעה הזו לשבת עם הסילקאפיל, ואחר כך עם הפינצטה של הגבות, והמראה... פשוט לא הולך לי. ואחר כך אני מגיעה למצב שאני צריכה ללכת שיעשו לי וחחח! איך זה יקרה בדיוק? ואני גם לא יכולה להרשות לעצמי את ה"השתוללות" הכלכלית זהו...
פעילות גופנית עשיתי פעם אחרונה לפני ההריון, אז אנחנו מדברים על כמעט שנתיים. תספורת כנ"ל.
אני (הייתי?) בחורה אתלטית למופת, ששערה לא ראתה את פני עורה, על פנים ושיער מטופחים.
כן, הגיינה ברור. אבל זה ככ לא מספיק לי. פוגם בתחושת הנשיות שלי ביותר. ובתחושה של: זהו, אז זה מה שיש עכשיו?
מצטערת, בדיוק התבאסתי על זה מאוד היום ביני לבין עצמי....
את מתעמלת? אני תופסת ממך.
יש את "הכל עניין של סדר עדיפויות" ואולי יש בזה משהו, אבל זה לא תמיד תואם מציאות. בערב אני סחוטה סופית וממש לא בא לי להכאיב לעצמי ולטרטר עם המכשיר וממש לא בא לי לטפל בפנים.
אולי זה "סדר עדיפויות" משולב יחד עם "יכולת כלכלית". מאמינה שלנשים הללו יש רווחה כלכית  מסויימת עד גדולה.
 
רק על קצה המזלג, אני קצת קצרה בזמן...
21/08/2015 | 22:01
323
בגדים - קונה כמעט אך ורק אונליין.
צבע בשיער - צובעת לעצמי פעם בחמישה שבועות בערך, בסופ"ש.
ציפורניים - בחיים לא עשיתי. לגזור ציפורניים לוקח שתי דקות, אז זאת לא בעיה....
 
קצת תובנות והצעות
22/08/2015 | 08:02
287
אחרי הלידה הבנתי שאם לא אקח את עצמי בידיים ואחזור לרמת ההגיינה והטיפוח שהייתי רגילה אליה, אני סתם ארגיש עוד יותר מגעיל עם עצמי וזה כמו מעגל שקשה לצאת ממנו...
 
הדברים שאני סיגלתי לעצמי:
- לטפח את עצמי בבית/ קוסמטיקאית ביום שישי בבוקר כשהקטנים במסגרות
- או ערב אחד בשבוע שבו את מקדישה לדברים האלה (מנסיון, אם אני פעם בשבוע עוברת עם הסילק אפיל, זה לא דורש יותר מדי זמן וגם הפעולה פחות כואבת...). לק אפשר לעשות מול הטלוויזיה בערב אחר, או במוצ"ש אחרי שכולם הלכו לישון
- בגדים אפשר להזמין אונליין, או ללכת בימי שישי בבוקר לשופינג, או יום אחד בחודש להזמין בייביסיטר ולדאוג קצת לעצמך.
- עוד הצעה זה ערב אחד שהחצי ידאג להשכבה ואוכל וכל השאר, ואת תתאווררי
זה מסוג הדברים שאם לא תקחי, אף אחד לא יתן לך אותם.
22/08/2015 | 17:41
277
או שאת מחליטה שאת מפנה לזה זמן (והילדים יהיו עם בעלך, או עם עזרה בתשלום, או סבא וסבתא, או כל סידור אחר), או שאת פשוט לא עושה את זה, ומתרצת את זה בXYZ.
לפחות ככה זה אצלי.
לא מספיק מספיקות... ובכל זאת
23/08/2015 | 04:40
1
278
קודם כל, יכול להיות שלנשים שראית אין שלושה ילדים או אין ילדים בכלל. ואולי הן בחופש אמיתי (שלא כמו הניק שלך )
 
חוץ מזה, יש מאיתנו שלא הגיעו לרמת הטיפוח שאת מתארת גם כשהיו רווקות עליזות , ואז לא מרגישות שזה משהו שלא מספיקות. למשל, בציפורניים לי באופן אישי מספיק שהן באותו האורך וצורת שיוף ונקיות מלמטה- זה נראה בהחלט "מסודר". את זה אפשר לעשות במיטה לפני השינה/טלויזיה, ואפשר אפילו להגדיל עשות ולהוסיף לק שקוף/מחזק (שבו לא רואים אם קצת מפשלים).
 
מספרה - לי יש ספרית אהובה שהלכתי אליה תקופה ארוכה ועברה לעבוד מהבית (עם כיור מקצועי והכל), והיא גרה בשכונה שלי. אז היא מקבלת אותי בשמחה ב-7 בבוקר או מאוחר או בשבת - זה רק דורש לכתוב לה טקסט ולתאם.  
 
להוריד שיערות מהרגליים אפשר לבד עם אפיליידי למיניו.  לגבי שערות בפנים (לא שחלילה יש לי זה תיאורטי) יש לי שוס היסטרי לחלוק. זה נראה ככה:
 
 
זה מין קפיץ כזה וזה כמו להוריד עם חוט (כלומר לא מכסח את העור). את מחזיקה אחד כזה באוטו, וברמזורים/פקקים את ממקסמת את הזמן.... (זה לא דורש מראה  או משהו כזה - "מרגישים" את זה במקום להסתכל. אבל מומלץ מדי פעם להגניב מבט במראה של האוטו כדי להתרשם מאיך את מתקדמת במשימך). 
 
בגדים אני שונאת לקנות - אז שמחה שיש לי תירוץ. אני קונה פעמיים בשנה, כשאמא שלי באה לבקר אותו וגוררת אותי לחנויות (בד"כ אחרי שהיא עורכת "סיור מקדים" בכולן כדי למקסם את מה שנצליח לקנות. כי אחרי שעתיים גג של קניית בגדים אני בד"כ לא עומדת בזה יותר). אה וכשהיא באה אני בד"ר לוקחת חצאי ימי חופש בשביל זה.
 
וגם - לנסות למצוא עזרה עם הילדים כדי שתהיה גם לך שניה לנשום. למרות שזה מאוד קשה כשהם מאוד קטנים.
 
אם יש נסיעות עבודה - אפשר לפעמים להספיק חלק מזה בנסיעות עבודה (סידור ציפורניים או זוג נעליים. אבל חלק לא למספרות לא מוכרות אני לא נכנסת. קל וחומר שלא במדינה שאינני דוברת את שפתה ושבה לכל הנשים יש שיער חלק - נגיד כמו באסיה)
 
ורק כדי שלא תרגישי לבד ... גם אני בקושי נושמת. 
אה - ורציתי לציין לשבח שאם הצלחת ללכת לים ביום חול
23/08/2015 | 04:41
235
אז זה כבר הישג פנאי של ממש!!!
סידרי עדיפויות
23/08/2015 | 13:17
3
304
יש לי חברה שקמה שעה לפני הילדים כדי להספיק לעשות לעצמה פן ולהתאפר לפני שהילדים קמים, היא נראת כאילו יצאה מסלון כל בוקר. בחיי.
 
דווקא הדברים הקטנים אצלי הם בשיגרה,
ציפורניים אני עושה לעצמי כל סופש וגם פילינג ומסכה. זה הפינוק שלי וזה לא משהו שאי אפשר לעשות כשהילדים בסביבה.
מצד שני, אני כבר לא משקיעה באיפור כל בוקר כמו לפני שנתיים, למה? אולי כי אין לי סיבה מספק טובה.
 
תוהה - מה היה שונה אצלך לפני שנתיי?
24/08/2015 | 04:55
2
196
ששינה את הסיבה? אאל"ט ההבדל הוא לא לפני/אחרי ילדים
עבדתי במשרד ממשלתי
24/08/2015 | 09:05
1
251
והיו לי הרבה פגישות 'חשובות'
אז הייתי תמיד מתוקתקת.
 
כשעברתי לעבוד בטלויזיה גיליתי שלפעמים מאחורי הקלעים אנשים פחות משקיעים...
 
ועכשיו בכלל פה בדנמרק,
אין לי סיבה להתאפר כל יום.
אולי כשאתחיל לצאת מהבית באופן קבוע זה יראה אחרת.
הבנתי - תודה
24/08/2015 | 17:41
138
מעניין - אני תמיד מדמיינת את עולם הטלוויזיה כזוהר - מקום שבו כולם מתוקתקים
דאגה לעצמי
24/08/2015 | 06:42
197
אתחיל במה שאני עושה לעצמי, והדברים שכתבת למעלה פחות אהובים עלי ולכן בהם אני פחות משקיעה.
קמה מוקדם ומתחילה לעבוד מוקדם מאוד ולכן אני מגיעה הביתה לפני שהילדים מסיימים מסגרות ויש לי זמן לסידורים. אם יש לי סידורים שלא מתאימים לשעות צהריים כמו רופא לדוגמא אני אצא באמצע עבודה או אסנג'ר את האיש שיגיע בזמן אבל זה באמת קורה אחת ל... ואז אין לו ברירה אלא להגיע מוקדם באותו יום.
מודה שאני לא מספיק משקיעה בעצמי אבל כזו אני. זה לא חסר לי אבל דברים שחייבים וגם כאלה שלא הנה הם-
צובעת בבית, ככה גם אוהבת זה גמיש מתי שבא לי. לא אוהבת מספרות. 
גבות הולכת אחת לחודש למישהי בצהריים. 
קניית בגדים שונאת אחת ל... הולכת וקונה ואז זה בדרך כלל בשישי או במוצ"ש שהאיש בבית.
לקח לי זמן למצוא את הדרך והזמן לעצמי וזה היה תהליך ארוך. עם ילדים קטנים בבית זה באמת לא פשוט ולא קל בכלל.
חברה שלי אחת לשבוע קבוע בעלה חוזר הביתה מוקדם ואז יש לה זמן לכל הסידורים זה גם פתרון טוב מאוד.
אני זה לא חוכמה
24/08/2015 | 11:03
232
אומנם עם שלושה ילדים, אבל לא כאלה קטנים.
פרילנסית שעובדת מהבית, לעיתים רחוקות "במשרה מלאה", אבל רוב הזמן חלקית לחלוטין.
חוץ מזה שאני משק קוסמטי כמעט אוטרקי לגמרי. עושה הכל בעצמי ובשעות הנוחות לי.
וחוץ מהחוץ מזה אני גם לא כזאת מתוקתקת אבל כן אוהבת בגדים ורוכשת בעיקר באינטרנט.
טיפ
24/08/2015 | 21:24
3
278
אני לא מספיקה ולא מטופחת אבל בכל זאת, מהמעט שכן קורה-
1. מסתפרת פעמיים בשנה. אין לי זמן לשבת ולקרוא לאישה ולכן מצאתי ספר שמודיע לי באיזו שעה להגיע ומקבל אותי על הדקה.
2 קונה מוצרי קוסמטיקה מעולים ( פילינג ומסכה)ועושה בבית.  ליד הילדים. הם מתרגלים ״ אמא שוב מפלצת....״
3 ציפורניים גזורות ונקיות יפות יותר מלק שפג זמנו. ולכן - בדר״כ אין לק ותמיד יש מגבוני אצטון בתיק.  התקלף? ברמזור הבא כבר אין בכלל.
4. איפור עיניים זה דוקטורט בשבילי.  למדתי להתאפר סופר בסיסי ונקי.יום שדורש יותר - מסקרה.
5. בגדים - לא קונה ברשת.  זה לרזות.  מחכה למספיק sms מהחברות שאני קונה בהן על מבצעים והנחות - קובעת יעד, פולשת ל3 חנויות וקונה קנייה חצי שנתית.  לעולם לא משהו שאמור להשתלב עם משהו תיאורטי, רק פרקטי כאן ועכשיו.  
6. איפור שוב - יש לי 3 שפתונים בתיק.  גם אם כלום לא הצליח הבוקר - שפתון בעבודה ואת נראית שחשבת על עצמך....
נקודת כשל מטורפת אצלי זה השיער.  חופפת כל יום ולכן לא ניתן לעצב אחת לכמה ימים.  אולי אם הייתי חובשת כיפה זה היה מקל עלי.  מאידך - התאמת התרבוש לביגוד היתה גומרת אותי בוודאות
איך נהניתי לקרוא!
25/08/2015 | 09:50
1
176
אתן משהו משהו!

אני חושבת אצלי זה יותר בהרגשה, כי אני נראית מטופחת, לבושה יפה, שיער מסודר, ציפורניים יפות.
הציפורניים ממש יפות באופן טבעי  אבל אני מתגעגעת ללק, ויש לי והכל אבל ל א י ו צ א לי!
אבל אף אחד לא יודע שיש לי בית שחי של היפית (טוב אני אוהבת להגזים) ומפשעה לא מטופחת.
הקטע של ההסרת שיער ה כ י מפריע לי. מעולם זה לא קרה לי. 
קיבלתי קצת השראה מכן :)
 
יאללה קמה לשטוף את הרצפה עבור הזוחלת הקטנה שלי. 
בשנתיים האחרונות התמזל מזלי במקרה
25/08/2015 | 16:37
166
עברתי לגור ממש בבניין ליד מכון קוסמטיקה. אני עוברת ליד הפתח שלהם ממילא, מציצה פנימה, "אפשר לקפוץ לשעווה?" וככה זה עובד. לכן עניין הסרת השיער יותר מוקפד אצלי מאז שעברתי לכאן, יחסית לעצמי, וזה לא מצריך ממני התארגנות או טרטור משמעותיים. (זה רק מצריך קצת כסף, נכון. בחורף אני ממעיטה יותר להוריד וחוסכת יותר יחסית).
 
לגמרי נהניתי לקרוא.
25/08/2015 | 10:15
40
זה לגמרי סדרי עדיפויות
25/08/2015 | 09:47
163
אני במשרה מלאה + ארבעה ילדים.
אני לא מתאפרת. בכלל. אני אוהבת את עצמי טבעית.
אין אודם, איפור, מסקרה, לק, שום כלום.
אני דואגת לגזוז ציפורניים פעם בשבוע-שבועיים.
אני הולכת עם כיסוי ראש, כך שכל עניין התספורת/עיצוב שיער הוא פחות עקרוני
ב"ה אני בריאה למדי, ולא הולכת יותר מידי לרופאים. וכשכן צריך - אז על חשבון שעות עבודה...
בניגוד אלייך אפילו התעמלות אני לא עושה. (היתה תקופה שעשיתי התעמלות אינטנסיבית בבית, 20 דקות ביום, בבוקר לפני שהילדים התעוררו).
אני לא עובדת בשישי, אז זו הזדמנות לקניות וסידורים, אבל אני לא בדיוק קניינית גדולה, אני מעדיפה להפנות את ימי השישי שלי לדייט עם בן זוגי.
אני אוהבת לתפור לעצמי את הבגדים (לרוב יש לי זמן לזה בעיקר אחרי שהילדים נכנסים לישון, והילדים שלי לא כל כך קטנים, אז גם בשעות אחה"צ כשהם מעסיקים את עצמם אני לפעמים מוצאת קצת זמן) יוצא שרוב הקניות שלי מתמקדות בקניית בדים וסידקית.
 
אני רואה רצף בין המתוקתקות תמיד לבין השלוכיות
25/08/2015 | 15:03
194
אני חושבת, שמי שמתוקתקת תמיד, לא תצא מהבית, אפילו לא לזבל, בלי להראות כמו שצריך. זה לא קשור אם יש ילדים/אין ילדים. יש זמן/אין זמן. זה כמו מבחן למעבר בדלת. לא נראית טוב - לא יוצאת. 
מי ששלוכית, יכולה לצאת להוריד זבל/ לצאת עם הילדים לגינה, ולזרוק על עצמה משהו, העיקר לא לצאת ערומה מחוץ לדלת. 
אני חושבת, שלא משנה איפה כל אחת היתה נמצאת על הרצף בין המתוקתקת לשלוכית, כאשר יש ילדים ועומס מטלות, יותר קשה לה להיות במקום שהיא היתה רגילה אליו קודם על הרצף. 
בגלל עייפות, חוסר כוח, חוסר זמן. 
לכן, לא משנה איך כל אחת נראית באופן אובייקטיבי, היא תרגיש שהיא (יחסית לעצמה) יותר מוזנחת. או שקשה לה יותר להגיע להישגים הרגילים שלה בתחום. 

אני חושבת גם שזה מאד תלוי ב-1. כמות הכסף/ היכולת לקבל עזרה ו-2. הרצון לקבל עזרה.
מי שיש לה יכולה להביא ספרית או קוסמטיקאית הביתה/ לקפוץ למספרה ולקחת בינתיים בייביסיטר. מי שאין לה כסף לזה, לא תעלה את זה בכלל על הדעת.

מי שמתקשה לקבל עזרה (בלי קשר לשאלה אם זה עזרה בכסף או בלי כסף וליכולת האובייקטיבית לקבל עזרה) לא תקח בייביסיטר בשביל ללכת למספרה/לעשות ציפורניים. 

 
נהניתי לקרוא מה שכתבו פה. באמת עניין של סדר עדיפויות
25/08/2015 | 22:15
141
זה באמת כנראה לא כזה חשוב לי...
עובדה שהצלחתי החודש לסיים ספר של 500 עמודים אבל לא לגשת להסתפר (כבר למעלה משנה...).
אז אני איתך - לא מספיקה, אבל בהחלט גם לוקחת על זה אחריות.
תודה על התשובות!
26/08/2015 | 22:45
2
113
לפחות עכשיו אני יודעת שאני לא לבד
מעניין שבאף אחת מהתשובות לא מצאתי "לוקחת את הילדים איתי למסעות הקניות"
פעם, כשהילדים היו צעירים (בגיל שבו יושבים בעגלה) זה היה הפתרון שלי  (אבל הוא כבר לא רלוונטי).
ניסיתי לקחת את הילדים לשופינג
26/08/2015 | 22:58
131
קטנתי בת הכמעט 10 דווקא היתה מרוצה אבל בכורי בן ה13 השתעמם מיד מעצם היותו בחנות בגדים יותר מדקה ומחה בתוקף.
28/08/2015 | 10:28
24
אין סיכוי!
כל-כך לא אוהבת להסתובב עם הבנות בחנויות שגם כשהן צריכות דברים אני שולחת את אבא שלהן איתן...
כדורי פרוברה
23/08/2015 | 17:59
1
162
היי אני כבר כמעט חצי שנה לא קיבלתי מחזור 
הרופא נתתת לי את הפרוברה 5 MG 
מה המינון 2 כדורים חמישה ימים ככה אני זוכרת 
תבררי שוב עם הרופאה שלך
23/08/2015 | 21:13
124
מה המינון שנרשם לך. זה לא פורום רפואי ולא מומלץ להתייעץ באינטרנט לגבי תרופות ומינונים שלהן, המינון שנרשם לאחרת עלול לא להתאים לך ואף להזיק לך!

למנהלת הפורום היקרה
23/08/2015 | 14:02
277
שמי איריס, ואני סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות. אני עושה את עבודת הסמינריון הפסיכולוגי בנושא של חלומות בהריון. שלחתי לך במסרים בקשה לפרסום מודעה כאן בפורום שמאוד תעזור לי. אולי מישהי ממשתתפות הפורום תוכל ותרצה לשתף איתי פעולה. אשמח מאוד לעזרתך.
תודה ויום נפלא!

כורסת טלוויזיה לאשה מבוגרת (או: הצילו )
17/08/2015 | 14:27
10
334
אני צריכה לקנות כורסת טלוויזיה מתכווננת לקרובה שלי בת 90, עם בעיות גב.
 
ניסיתי להגיע להחלטה לבד, אבל קיבלתי סחרחורת: יש 3 חברות מובילות (אמריקן קומפורט, ד"ר גב והולנדיה) ומבחר בלתי אפשרי של דגמים, שבעין בלתי מזוינת לא הצלחתי לראות שום הבדל ביניהם...
 
כדי לסבך אותי עוד יותר, מסתבר שיש גם כורסאות עיסוי... אשכרה קללת השפע...
 
טיפים? המלצות? 
 
(מנהלת, שרשרי כרצונך את ההודעה...)
לא הייתי קונה לה כורסת עיסוי כי זה בד"כ מציק למבוגרים מאוד
17/08/2015 | 14:56
203
לדעתי, חשוב משהו שיהיה קל לתפעול אם רוצים להרים כלפי מעלה את החלק התחתון של הרגליים וכמובן גם שחלק ההורדה יהיה קל ולא תצטרך להפעיל כוחו.
 
אין לי המלצה ספציפית, לפחות לא כזו שקונים בארץ
לנו יש כורסת טלויזיה של crate &barrel שאנחנו מתים עליה
אידיאלי היה אילו האישה היתה יכולה לבדוק בעצמה.
17/08/2015 | 20:08
139
מנסיוני ,לפני שקניתי כורסא כזאת , בדקתי הרבה סוגים. הם שונים אחד מהשני . בסוף קצת התפשרתי בגלל המחיר הגבוה  והיום אני סובלת מכאבי גב כאשר אני יושבת ישיבה ממושכת בכורסא. לכן ממליצה לבדוק היטב.
 
האם בלתי אפשרי לקחת אותה ״למדוד״ את הכורסא?
17/08/2015 | 20:45
2
164
יש כורסאות לגדולים, ארוכים, נמוכים, רחבים... הכי טוב שתנסה ותראה מה נוח לה.. בעיקר אם יש לה בעיות גב,
ואם בלתי אפשרי לכי על הכי שכיח והכי ותיק - אמריקן קומפורט (לנו יש כבר 13 שנים אמריקן קומפורט ומרוצים ממנה). אנחנו קנינו כורסה קטנה יחסית כי אנחנו קטנים
מכיוון שהיא בת 90 הייתי שוקלת לקנות כורסא שיש לה אופציה של הרמת היושב למצב של כמעט עמידה - אם תזדקק לכך זה מאד מועיל כאשר האדם מתקשה לקום מהכורסה בעצמו עקב גיל או מצב רפואי.
אין סיכוי להוציא אותה מהבית. במצב מתקדם של דמנציה...
18/08/2015 | 15:27
1
59
אז לאמוד את גודלה- קטן, בינוני, גדול... ולהזמין לפי הגודל
18/08/2015 | 18:47
137
ואני חוזרת על המלצתי לכורסה שמסייעת בקימה.
לחמותי יש....
19/08/2015 | 09:40
1
259
כורסאת טלוויזיה חשמלית של דר' גב שמתרוממת למצב עמידה.
מעולה למי שסובלת מבעיות רגליים ועוזרת לה לקום ולשבת. בנוסף היא נשכבת למצב שכיבה בלחיצת כפתור.
 
 
 
לזה התכוונתי
19/08/2015 | 13:52
40
בלת"ק: קחו את הדגם שנעמד
20/08/2015 | 07:34
162
לא הייתי לוקחת עיסוי בגיל הזה. מה שיהיה הכי פונקציונלי זו הכורסא שיכולה להעביר למצב עמידה.
מניסיון רב מאוד
20/08/2015 | 11:16
213
קודם כל - שתהיה חשמלית כל המכניות דורשות כוח שלא בטוח שיש לה
שנית מאוד חשוב אפשרות ממש להרים רגליים. לא מאוזן אלא יותר, וכמה שיותר - טוב יותר....
מה שלנו הצעירים אולי מאוד לא נוח מאוד חשוב להם כשיש בעיות לחצי דם. נורא מוזר לראות אותם מקופלים עם רגליים למעלה אבל זה מה שמציל את אמא שלי, למשל.
אם אפשר ממש להביא למצב שכיבה יהיה טוב אם היא דמנטית ולפעמים פשוט תשאר לישון בכורסא
חשוב שמשענות הידיים יהיו מרופדות ורצוי שאפשר להוריד לכביסה או להוסיף מעל כיסוי נוסף, אבל שיההי רך, בגילה יהיה לה נוח יותר ממשענת מעץ = קשה
חשוב שתהיה כרית מובנית שאפשר להעביר אחורה כשלא בא לה, כי כרית שמוסיפים נוטה ליפול ולא להיות נוחה.... אבל לפעמים תעדיף בלי, ככה שכרית שמחוברת אבל גמישה להעביר מעבר לגב מוסיפה הרבה איכות חיים
 
דרך אגב - יש בשוק עוד. לאבי עשינו כורסא בהתאמה אישית, לא היה זול, אבל התאים לו בכל הפרמטרים - מכמות מנועים ועד רוחב. באו הביתה, מדדו, הביאו בינתיים כורסא חלופית וכשהיה מוכן הביאו לו את שלו. אם תרצי אוכל לחפש את הפרטים (אני רק העברתי כסף....)
תודה לכל המגיבות. מה שנבחר בסוף, בהתייעצות עם פיזיותרפיסטית-
27/08/2015 | 13:50
27
אמריקן קומפורט, ייעודית פרומושן.
למה? לדברי הפיזיותרפיסטית:
בגלל מנגנוני הפעלה נפרדים לרגליים ולגב, ובגלל שזה לא מתרומם לעמידה לגמרי, כי לדבריה זה מסוכן.
הכורסה הקטנה יותר בסדרה הזאת נפסלה למרות ממדיה הנוחים, בגלל שהיה רק מנגנון אחד.
 
לידיעת הקונות הפוטנציאליות בעתיד...
התייעצות בריאותית קטנה
16/08/2015 | 12:49
8
378
בוקר טוב,
שאלה לי אליכן נשים חכמות. הבן שלי בן 6 רגיש לגלוטן. עלינו על זה לפני כמה חודשים ועברנו לתזונה נטולת גלוטן. חלק מהתסמינים עברן וחלק עדיין לא. אבל יש תסמין אחד מוזר שאני לא יודעת אם קשור לצליאק או לא ואשמח לשמוע את דעתכן- בכל פעם שנוגעים בו, גם מגע עדין וסטנדרטי כגון דחיפה קלה בכתף או הרמה על כסא, הוא מגיב בכאב. יש לו רגישות גבוהה לכאב ביחס לאחיו הקטנים. אני רואה את זה למשל כשאני בודקת כינים לשלושתם: הם מגיבים באי נוחות ומנסים להתחמק אך הוא פשוט צועק מכאב. אני שואלת אותו- זה ממש כואב? הוא עונה שכן.
חשבתי על ויסות  חושי אך זה לא בא לידי ביטוי בשום תחום נוסף- הוא לא מתלונן על תויות מפריעות או מרקמים לא נוחים. לא בררן גדול באוכל, אוהב להתלכלך וכו'
מה דעתכן? יש רעיונות?

שאלת את הרופאה שלכם? אני חושבת
16/08/2015 | 17:33
164
שזאת צריכה להיות התחנה הראשונה לבירור הנושא.
רגישות לצליאק יכולה להתבטא בסימפטומים נוירולוגיים
16/08/2015 | 19:02
262
עם זאת, יכול להיות גם צליאק וגם רגישות יתר למגע.
לבירור מול רופא הילדים שלכם.
התייעצות תחבורתית קטנה
19/08/2015 | 21:21
5
215
אני מגיעה לעבודה במשרד בת"א אחת לשבועיים בערך.
דרום תל אביב, על בגין בואכה התחנה המרכזית הישנה.
עד כה - הייתי יורדת מהרכבת בתחנת השלום ותופסת מונית שירות.
אני מבינה שהתח"צ תמשיך על ציר בגין, אבל בנתיב אחד ובאין גשר מעריב - נראה לי שתתבשל שם קטסטרופה תחבורתית לא קטנה.
יכולה לרדת ב"הגנה" ולצעוד - אבל זה כעשרים דקות (דרך נווה שאנן) ובימים חמים או גשומים זה קצת מוגזם כשאני בדרך כלל בלחץ זמן לכל כיוון.
יש עוד חלופות?
תכלס קטסטרופה
19/08/2015 | 22:10
3
213
המשרד שלי היה בצומת מעריב ועבר דירה לרמת החייל (אבל בינתיים גם ככה עברתי לגור בדנמרק...)
חברה שעדיין עובדת בסביבה עברה לאופניים מהרכבת למשרד.
לא יודעת אם רלוונטי לך..
20/08/2015 | 07:06
2
161
אני רוכבת מדופלמת, אבל נורא חוששת מהתנועה העירונית.
אם כי, יתכן שציר בגין עומד להיות Dead Zone איך שלא יהיה, כך שהמדרכות יהיו פנויות מהולכי רגל ויהיה קל יותר לרכוב בלי חשש לפגוע בצועדים.
רעיון טוב, שווה ניסוי.
 
איך עובדת ההשכרה של התל אופן בת"א ללא-תושבים? כרטיס אשראי פשוט?
 
 
אל תשכחי לחזור לספר איך היה
20/08/2015 | 07:56
129
עם כל הגינגלים ברדיו, זה מסקרן
האמת שאין לי מושג
20/08/2015 | 11:21
125
כיוון שהתחילה כבר אכיפה משמעותית של נתיבי התח"צ
20/08/2015 | 23:51
121
יש סיכוי טוב, שהתנועה של התח"צ תזרום היטב באזור. אולי אפילו טוב יותר מאשר קודם. 
התקן תוך רחמי
14/08/2015 | 01:38
5
255
מקווה שאני לא מציקה....
עשיתי התקן תוך רחמי מסוג מירנה לפני כמה שבועות.
בהתחלה היו כאבי מחזור חזקים עכשיו הכאבים פחתו אבל עדין קימים. בנוסף, יש לי דימומים כל הזמן ואני בתחושה כל הזמן כאלו אני במחזור....
זה נורמלי? משהי התנסתה בהתקן?
כדאי להוציא?
מצד אחד אני בתחושת נמחזור תמידית ומצד שני יש לי שקט לחמש שנים מהריון לא רצוי. לא מתאים לי גלולות ומאוד לא מתאים לי הריון נוסף כרגע... (ילדתי לפני חצי שנה)
יש לכן עצות?
תודה

לפי הרופאה שלי התופעות שאת מתארת
14/08/2015 | 10:54
4
254
נורמליות ויכולות להמשך עד חצי שנה.
אצלי הן נמשכו כחמישה חודשים.
התחלתי לתלות כביסה בבית
14/08/2015 | 14:14
1
292
על מתקן ייבוש.
המייבש נח.
אם מוסיפים מרכך אז הבונוס הוא גם ריח נפלא
זה כמובן לא קשור לפה בשום דרך
14/08/2015 | 14:15
70
וחצי שנה היו לך דימומים?
14/08/2015 | 21:06
1
145
איך אפשר ככה?
אחרי 5 חודשים זה עבר?
לי יש גם כאבי מחזור....
באו והלכו.
14/08/2015 | 21:22
156
באמת לא נעים. אחרי 5 חודשים זה עבר.
הוצאתי אותו בסוף, בגלל שעליתי מידה וחצי בבגדים. אני יודעת שאת רוב הנשים ההתקן לא מנפח. מבחינתי זאת היתה תופעת לוואי יותר מטרידה מהדימומים.
איך "מלחלחים" את הבית? או: התייבשתי!
13/08/2015 | 15:36
2
307
המזגן מייבש לי את הצורה. בעיקר בלילות-כשאין-ברירה וחייבים אותו, כי החום הפסיק להתרגש מכך שחושך והוא מתעקש לא לפנות את המקום לרוח קרירה ונעימה! (הבונוס הנפלא למי שבחר להיות ירושלמי).

אז אני מתעוררת מיובשת...

יש לכן רעיון איך מכניסים לחות לבית?
מכשיר אדים יפתור את הבעיה
13/08/2015 | 17:14
131
אנחנו משתמשים בו בקביעות בחורף עם החימום. אבל אם את מרגישה שיש יובש עכשיו - מכשיר אדים זה הפתרון.
אני הייתי פשוט תולה משהו רטוב על ההסקות
13/08/2015 | 20:54
181
כמו שעושים בחורף רק בקיץ. וגם תולה כביסה רטובה בתוך הבית על מתלה מתכת כזה במקום בחוץ או במייבש כביסה
 
אפרופו יובש - השבוע למדתי שוס. מכיון שאני מרבה לטוס טיסות ארוכות זה דבר שמאוד מייבש את האף וגורם לתחושת יובש לא נעימה בו. אבל אף פעם לא היה לי פתרון לזה - קרם גוף יש לו ריח והוא לא מרגיש נכון לאף. ולוזלין יש ריח כימי חזק.
 
ובכן - מסתבר שיש נוזל לחלוח לאף. זה על בסיס מים - כמו ky jelly נגיד - אבל מיועד לאף
 
הרופא שסיפר לי על זה אמר שזה נקרא aerogel. כזה לא מצאתי אבל מצאתי כזה: http://www.walgreens.com/store/c/ayr-saline-nasal-gel/ID=prod4998-product
 
 
 
 
 
אחת מכן וכו'. סממנים ראשונים של דיכאון?
11/08/2015 | 20:23
12
432
לא חשבתי שאי פעם אעלה שאלה כזו, אבל הנה - האם אני מזהה סממנים ראשונים של דיכאון אצלי? ואם כן, מה עושים?
 
אני אפאתית, שלא לאמר משותקת מכל רצון לעשות משהו, גם הדבר הכי קטן,  כבר כמה ימים.
דווקא יש לי הרבה מאוד דברים אובייקטיביים לשמוח עליהם - יש לי ילד מדהים שלא מפסיק לספר לי שאני האמא הטובה בעולם. שיודע להעסיק את עצמו כשצריך.
יש לי בן זוג אוהב, מכיל, מבין, ששם בשבילי.
יש לי הורים נפלאים שאוהבים אותי ועושים המון בשבילנו. (יותר מדי, אבל זה נושא לפוסט אחר).
עברנו לפני קצת זמן לדירה משלנו - לראשונה בחיינו.
אפילו יש לי חברות - עניין שלמדתי להעריך, כי לא תמיד זה היה המצב.

אז למה לכל הרוחות והשדים אני לא מסוגלת להרים את עצמי מהכיסא?
הקריירה שלי כרגע בקנטים, אבל אני יודעת (בתיאוריה) שאפשר לשנות את זה. 
לא מוצאת את הכוחות. ואם כבר, לא מוצאת כוחות לשום דבר אחר. אפילו לא לאפות עוגיות עם הקטן.
 
מה אני עושה?!
מעולם לא הייתי בדיכאון אמיתי, ועברתי דבר או שניים שאני לא מאחלת לאף משפחה. לא מפרטת כי לא רוצה שיזהו אותי.
תמיד הייתי חזקה, זו שאפשר להישען עליה, זו שמחזיקה מעמד.

למה עכשיו, כשלכאורה הכל כל כך טוב?
ומה עושים?
 
 
<שלח>
קבעתי ללכת לחדר כוש עם חברה הערב.
קבעתי מפגש עם עוד חברה וילדיה מחר בערב.
 
אבל מה *באמת* עושים? איך יוצאים מזה?
חוסר אנרגיה בפני עצמו אינו אבחנתי לדיכאון
11/08/2015 | 22:02
8
339
צריך מספר סימפטומים יחד כדי לאבחן דיכאון וכמובן שחשוב גם לשלול בעיה גופנית.
לדיכאון צריך מספר סימפטומים מתוך הנ״ל, שיתקיימו לפחות שבועיים אחרונים ברציפות :
- חוסר אנרגיה
- מצב רוח ירוד
- רגשות אשמה
- מחשבות על מוות או מחשבות אובדניות
- חוסר תיאבון או אכילה מרובה
- הפרעות בשינה או שינה מרובה
- חוסר הנאה מדברים שנהנית מהם בעבר

פעילות גופנית ופעילות עם חברה זה מצוין.
אבל אם את רואה שנמשך יותר זמן או מחמיר פני קודם על לרופא המשפחה לבדיקה , לשלול בעיות גופניות (בדיקות דם וכו׳) ולשקול אם אכן מדובר בדיכאון .
תודה על התגובה המושקעת
11/08/2015 | 22:51
7
261
- חוסר אנרגיה: צ'ק
- מצב רוח ירוד: כנ"ל
- רגשות אשמה: הו, כמה רגשות אשמה! בעיקר כי אני לא מצליחה לעבוד, ובקושי מתייחסת לקטן
- מחשבות על מוות או מחשבות אובדניות: לא בדיוק, אבל אני כן תוהה האם שווה לי לחיות בכלל, כי לא יצא ממני כלום לעולם. ופתאם אני מוצאת שלל עדויות להיותי כישלון מקצועי ובכלל.

- חוסר הנאה מדברים שנהנית מהם בעבר: קצת. אני מקווה שאני עוד לא שם.

אוכל ושינה דווקא בסדר. אז יש תקווה
 
בעניין פניה לרופא - אני קצת חוששת שבציוץ ראשון ירשמו לי תרופות. אני גרה בחו"ל, באיזור בו היד מאוד קלה על ההדק. כר קרה בעבר שציינתי בפני רופאת נשים שהמחזור שלי מביא איתו מצבי רוח, והיא מיהרה להציע, כמעט לדחוף לי מרשם לאנטי-דפרסנטס.
אני חוששת שאתפתה לנסות, אתמכר ולא אוכל להפסיק. זה בכלל פחד מבוסס? כלומר לא הפחד שיציעו, אלא הפחד להתמכר?


ככה או אחרת, עצם לכתוב את זה מוריד קצת מהמתח.
תודה!
אני לא מבינה בזה כלום
12/08/2015 | 05:27
3
248
רק מציינת שנדמה לי שכתבו פה פעם שלאחד מסוגי התרופות לדכאון יש תופעת לוואי נפוצה/ידועה של פגיעה בליבידו <אמנם זה לא מה ששאלת. אבל מנדבת את טיפת המידע הפיצית שברשותי>
שמעתי גם, בעיקר מחברות שלקחו
12/08/2015 | 05:51
2
220
רק זה חסר לי...
תודה!
 
בנתיים נראה שעצם לשפוך את התחושות שחור על גבי הפורום עוזר להפיג חלק מהמתח. מקווה שמכאן כבר אשתקם לבד, מקסימום עם קצת עזרה מחברות ובן זוג.
נקווה זו אפיזודה חולפת.
 
 
תודה שוב.
 
 
מבינה אותך. מכירה מישהי שהיתה בטיפול נפשי
12/08/2015 | 21:24
1
169
במשך יותר משנתיים, עד שהסתבר שכל הסימפטומים נובעים ממחסור בB12.
הייתי הולכת לרופאה, ולא מתלוננת על דיכאון אלא על עייפות, ומבקשת בדיקות דם כלליות.
מקווה שהמצב ישתפר במהירות.
תודה. באמת הגיע הזמן שאעשה בדיקת מערכות כוללת
13/08/2015 | 06:05
111
אולי האפיזודה הזו הייתה בעצם wake-up call שאתחיל סוף סוף לקחת את הבריאות שלי ברצינות.
אני דווקא הייתי מנסה כמה דברים אחרים
12/08/2015 | 17:19
2
254
ולא אנטי דפרסנטס, למרות שאני בהחלט לא נגדם אם מחליטים שזאת כן הדרך שבה כדאי לפעול.
אני חושבת שכדאי לבדוק שאין מחסור בויטימינים מסוימים, שעלולים לגרום לחוסר אנרגיה (אולי ויטמין די? אני תמיד שוכחת). לפעמים יש מחסורים בויטמינים בגוף והגוף מתרגם את זה לחוסר אנרגיה ועייפות כללית.
בנוסף, אני לא יודעת באיזה חו"ל את גרה, אבל אם מזג האוויר אצלכם טוב עכשיו אני מציעה לנסות לצאת החוצה לשמש כמה שאפשר, בתקווה שיש שמש. אפילו רבע שעה בהפסקת הצהריים.
ועוד עצה - ספורט. אני התחלתי השנה לרוץ לראשונה בחיי, ובימים שאני הולכת לחדר הכושר יש לי המון אנרגיה וכוח ומצב רוח מעולה, בניגוד למה שציפיתי שאני אהיה הרוגה מעייפות באותו יום.
 
אבל אם צריך - תרופות לדכאון. כמו שכשיש דלקת גרון צריך אנטיביוטיקה, אז כשהאיזון במוח לא מסודר טוב צריך תרופה גם לזה.
את בסדר את
13/08/2015 | 06:11
1
174
בנתיים אימון עם חברה הביא לשיפור מורגש.
הולכת שוב מחר, ומקווה להתמיד.
 
תודה
שמחה לשמוע, ואת בהחלט משלבת
13/08/2015 | 17:10
100
כמה דברים שיכולים לעזור כשאת עושה את זה - ספורט, חשיפה לשמש, להיות עם חברות, זה כמו תרופת פלא משולבת מה שבחרת לעשות. מקווה שזה ימשיך לעזור.
היי מחפשת שמחה
12/08/2015 | 21:37
173
קשה כל כך לתפקד ביום יום, להיות אמא, בלי אנרגיות והתלהבות...
נשמע כאילו את תמהה איך את, החזקה, שכבר עברה משברים, פתאום עכשיו בלי "סיבה" מאבדת שליטה ומדרדרת לדכאון...
ממה שאת מספרת נדמה כאילו לא רק האפתיה מרשה אלא גם הבושה והבדידות. זה שאי אפשר לשתף את בן הזוג, את ההורים, החברות, ואפילו את הרופא, כל עך מכביד...
 
אני מתנדבת באתר סהר' שמציע תמיכה נפשית בהתנדבות, ורציתי להזמין אותך להציץ בו. יש לנו באתר צ'אט תמיכה מדי ערב בין 21:00-24:00 (שעון ישראל), ואת מוזמנת לפרוק ולשתף. אולי יחד תוך כדי שיחה נצליח לחשוב על דרך התמודדות אפקטיבית, או להפיג מעט מהבדידות.
קודם כל דבר שני: אחד הסימפטומים הבולטים של דיכאון -
13/08/2015 | 16:05
1
271
חוסר יכולת מוחלט ליהנות, ולא משנה ממה. סימפטום אחר: קושי עצום בתפקוד בסיסי. בכל מקרה תוכלי להיעזר בשאלון לאבחון עצמי של דיכאון
 
אבל גם אם קוראים לזה דיכאון וגם אם לא, ברור שאת סובלת. וחוץ מזה שיש נסיבות אובייקטיביות שקשות לך: "הקריירה שלי כרגע בקנטים", ו"עברתי דבר או שניים שאני לא מאחלת לאף משפחה".
 
כרגע נשמע שאת מרוקנת לגמרי ולכן את צריכה עזרה מקצועית. יכול להיות שגם טיפול תרופתי יכול להוציא אותך מזה, אבל מנסיוני חשוב לשלב עם שיחות. והכי חשוב: את ממש לא לבד, זה מוכר עד כאב: אם הכל כל כך טוב, למה  כל כך רע לי? גם אני הייתי שם, אבל אפשר לצאת מזה...  
את ממש לא לבד
21/08/2015 | 16:41
44
חיבוק!

אני גאה בך שאת מודעת ונמנעת מתרופות בשלב זה. אני עברתי לפחות שני דיכאונות בארבע שנים האחרונות ויצאתי מזה לבד. לטעמי, ההתמכרות ותופעות הלוואי היו חמורות מהמצב שלי עצמו.

מבין השורות אני קוראת שאולי לא טיפלת בחוויות הקשות שעברת. יכולה להעיד על עצמי, שעברתי משבר אחרי משבר, קמתי לבד וטיטאתי מתחת לשטיח. כל זה יושב לי כמו משקולת על החיים ומעיב כמו ענן על שמחת החיים שלי ועל שמחת היום יום שלי ועל מצבי הרוח שלי.
מצד אחד כואב לי ומצד שני מנחם אותי לדעת שאני לא היחידה ש, כמו שמתמודדת כתבה, אם הכל כל כך טוב, למה  כל כך רע לי? 
 
מציעה לך בחום לחפש טיפול טוב ולשלב את כל מה שאמרת יחד עם טיפול. המתכון שלי: טיפול! - לא לוותר על טיפול.  להוריד סוכר לבן ולעשות בדיקות דם מקיפות. התנדבות עבור אחר עושה פלאות עבור דכאון. חברות, ספורט אפילו הכי מתון שיש בעולם, שמש, כיף עם המשפחה, הסחות דעת (הומור, סרטים). אולי לעשות משהו שתמיד רצית ולא עשית.
 
תרגישי טוב :)
תודה רבה למגיבות
13/08/2015 | 10:01
275
אני לא מניחה שאתעמת איתה, אני יכולה לדמיין שזה קשה פתאום לשנות את כל ההתנהלות עם ילד גדול יחסית (ויש עוד 2 קטנים בבית). לא הכרתי את נושא הצליאק לפני כן אבלמה שאני מבינה ממנה זו הרבה התעסקות.
אני אפילו יכולה ברמה מסוימת להבין את הכעס/אכזבה שלה.
מצד שני אני לא חושבת שאני יכולתי למנוע את זה וגם לא חושבת שזו הייתה האחריות שלי.
אנחנו חברות טובות והיא חשובה לי כך שאני מצידי "מבליגה" ולא מצפה להתנצלות (למרות שדוגרי, נעלבתי. אני לא חושבת שבאף יום הולדת דאגו ככה לילד. איכשהו יצא שמאז הגילוי עוד לא היו כ"כ הרבה מסיבות)
אבל נראה שהיא עצמה לא מצליחה להעביר הלאה וקשה לי כרגע להבין איך זה ישפיע על היחסים בינינו (זה כמובן מדאיג אותי גם ברמה של הילדים כי הם חברים טובים ובאמת שחבל לי)
שרשור הא ודא חדש
09/08/2015 | 22:37
31
255
ראיתן סרט שווה? קראתן ספר טוב? ביקרתן באתר שווה?  (או לחילופין - ביזבזתן את זמנכן וכספכן על אחד מאלה ובא לכם להזהיר אחרים)
 
שתפו, פרטו, ונמקו.  <עוד 3 שבועות לחופש הגדול יא מנאייק...>
הסרט The Widowmaker - על טיפול בהתקפי לב
09/08/2015 | 22:42
5
252
אמש ראיתי את הסרט הנ"ל. זה על הפוליטיקה ותעשיית הכסף שמאחורי טיפולי לב בעזרת סטנטים. 50,000 דולר לטיפול.  ואיך הכסף הזה הצליח, במשך 23 שנה (1990-201) לגרום לכך שבדיקת סקר מאוד מדויקת (calcium cardio scan) לא אושרה על ידי חברות הביטוח. 
 
זה סרט דוקומנטרי מרתק - אני ממליצה (וגם גרם לי לרצות לעבור את הסריקה הזו...)
 
 
 
האם הקישור שגויי?
09/08/2015 | 23:09
4
88
בכל אופן רק ממה שכתבת, איך אפשר להשוות בין השתלת סטנט שהוא טיפול לבין
 calcium cardio scan
שהוא בדיקה?
אופס - מנסה שוב
10/08/2015 | 02:44
3
94
 
או כתבי את שם הסרט באתר המופלא של IMDB - זה סרט משנת 2015
 
זה בדיוק הקטע. הסרט מסביר שהסתיידות עורקים בלב (בטח קראתי לזה בשם לא נכון - נו, את יודעת, כשהעורקים המובילים ללב נסתמים) היא מחלה מאוד שקטה. חלק ניכר מהלוקים בה אינם מראים שום סימנים קודמים לפני שהם חוטפים התקף לב חמור ורבים מהם מתים ממנו.  חלק ניכר מהם בכושר טוב, בלי עודף משקל, לא עישנו מעולם וכו'
 
בשנת 1990 פיתחו בדיקה שמגלה מי בסיכון גבוה לכזה דבר. אבל אנשים העסקים/רופאים שעשו כסף על סטנטים דיכאו את ההכרה בה בהצלחה מסחררת עד שנת 2013. כי על הבדיקה לא מרוויחים הרבה ועל הסטנט כן
 
אז המערכת (בארה"ב) העדיפה לחכות שאנשים יחטפו התקף לב ואז - או ימותו על המקום או יקבלו סטנט (== הרבה כסף למבצע ולאיש העסקים שהשקיע בזה). ומסתבר גם, לפי הסרט, שטיפול תרופתי ושינוי אורח חיים (= לא סטנט) משיג תוצאות טובות באותה המידה כמו סטנט בהקשר של כמה חיים אחר כך.  מסבירים שם גם שסטנט לא מאפשר לבצע ניתוח מעקפים אם צריך אחר כך
 
מימון בדיקה מונעת לא רווחי לחברת הביטוח כי אנשים עוברים ביטוח רפואי כל כמה שנים - אז זה עשוי להיות שאתה בעצם מממן את חברות הביטוח המתחרות שלך
 
מסבירים שם גם שלרפואה שם אין אינטרס שאנשים ימותו, אבל בהחלט יש אינטרס שיהיו חולים כי זה ביזנס  (זה החזיר לי פלאשבק מביקור הזוי אצל רופאי הילדים שלנו פעם - ביקור שנתי חובה למילוי טפסים לבית הספר ואיזה חיסון או שניים) שבו גערו בי:  למה אתם לא באים לעתים יותר קרובות??  (מה אניעשה - הילדות היו בריאות - חמסה חמסה.  אבל זה מנוגד למודל העסקי שלהם)
 
 
לא ראיתי את הסרט אך
11/08/2015 | 23:57
2
64
צינטור וירטואלי הוא בסל בישראל כבר  כמה שנים  ,אומנם בהתוויה מסויימת אבל אפשר לעשות בפרטי וזה עולה אלפי שקלים בודדים והביטוח המשלים בטח מחזיר.
ויש את החסרונות שזה קרינה וחומר ניגוד.
בוודאי שיש בסיפור עניין של כסף והרבה וגם פוליטיקה , כמו בעוד הרבה תרופות בדיקות וטיפולים רפואיים אחרים. אך בסוף  הם נכנסים לסל. לפעמים לאט וגם המחיר שלהם יורד עם הזמן.
יש כל הזמן חידושים. פעם עבדתי בתחום לפני עשור כשעזבתי את התחום, הצינטור הוירטואלי היה בחיתולים . היום זה היסטוריה.
 
מעניין. מהו צינטור וירטואלי?
12/08/2015 | 05:23
1
46
זו בדיקת אבחון, או משהו שפותח סתימות (כמו צינטור לא-וירטואלי). 
 
הסריקת קלציום הזו לא נשמעה כמו משהו שייקרא בעברית צינטור - אבל האמת היא שאין לי מושג. אני רחוקה מהתחום.
זה סוג של CT
12/08/2015 | 18:29
53
כמו הבדיקה שכתבת עליה
בזבזתי את זמני על ספר
09/08/2015 | 23:42
7
448
בעקבות הסידרה החביבה לטעמי "כתום הוא השחור החדש" קראתי (שמעתי)  את הספר.
בזבוז זמן אדיר. חלק גדול מדי מהספר הטרחני הזה הוא תלונות הסופרת על חוסר היעילות של מערכת בתי הסוהר האמריקאית, כמה זה לא בסדר ששלחו אותה לכלא וכמה היא הייתה נחמדה ועזרה לאסירות האחרות.
 
על מה שלחו אותה לכלא?
10/08/2015 | 02:35
6
185

 
על מעורבות בהברחת סמים
10/08/2015 | 06:23
5
230
אחרי שנתיים של מעורבות בהלבנת כסף עבור רשת להברחת סמים היא הבינה שעלולים לתפוס אותה ועזבה והיא כועסת ששנה אחרי העזיבה תפסו אותה ושולחים אותה לכלא על עבירה שהיא כבר הפסיקה לעשות.
 
אפרופו מתקני כליאה
10/08/2015 | 07:45
3
268
הסרט הדוקומנטרי הזה
קשה מאוד לצפיה, אבל נותן הצצה נדירה לעולם שהוא הסיוט הכי נורא שלך
 
הוא לא מורשה לצפייה מחו"ל
10/08/2015 | 16:38
2
205
אז כל מה שזכיתי לראות זה רק את הפרסומת לתמונות הכבשה של קדישמן בהתחלה. בעעעעעעע
 
את יכולה לכתוב עליו כמה שורות? איך קוראים לסרט?
זה סרט דוקומנטרי של יוצרים שוודים
11/08/2015 | 07:53
1
201
על תכנית מגורים ג'סטיס טרנזישנס, שבלשון העם נקראת "פארק הסוטים".
זו תוכנית לעברייני מין מורשעים שיוסדה ב-1996 על ידי אם לעבריין מין מורשע. בנה התקשה למצוא מקום מגורים, כי על פי חוק אסור היה לו לגור במרחק 300 מטר ממקומות שבהם מבקרים ילדים. זה כולל כנסיות, בתי ספר, מגרשי משחקים ותחנות אוטובוס.
הסיפור הוא על 120 דיירי התכנית הזו. מראיינים אותם, מצלמים את המפגשים החברתיים והטיפוליים שלהם. 
קשה ומגעיל. הם מודעים לזה שהם מראה "קשה ומגעיל". הסרט הוא סוג של מראה שמשתקפת בעוד מראה. הרבה זוויות. הרבה פחד. הרבה רגשות אנושיים וכן - הצצה לתוך אנשים שעשו את זה. את הדבר הכי נורא.
ראיתי חלק, ממש ממש ממש קשה לצפייה.
11/08/2015 | 13:46
168
שמעתי כבר אינספור סיפורים, ועדיין כל סיפור הוא קשה ומזעזע .
ממש "אכלו לי - שתו לי"
12/08/2015 | 05:24
161
גם לי קשה לרחם עליה....
לראשונה בחיי
11/08/2015 | 14:58
5
364
התרציתי וקראתי, בעקבות המון המלצות, מד"ב הרדקור, צד שמאל של החושך של אורסולה לה-גווין. והפלא ופלא אהבתי! ואפילו לקחתי עוד אחד שלה מהספרייה.
עוד בקטגוריית הלא בזבוז זמן: לא חדש אבל משובח, ארץ קשוחה של האחים כהן.
ובקטגוריית הבזבוז זמן וגם כסף: תערוכת טריק ארט בגני התערוכה, לא יודעת איך השתכנעתי לחשוב שעשוי להיות שם משהו בעל משמעות...
כן נהנינו במוזיאון א"י בתערוכת+סדנת ריקוד המכונה.
הו האחים כהן אהוביי....
12/08/2015 | 05:29
3
158
והם אפילו אוהבי ישראל (טוב נו - גם אני הייתי לו הייתי מקבלת פרס של מיליון דולר מקרן ישראלית)
 
על כל פנים - איך נקרא הסרט באנגלית? כי לא ידוע לי שיש להם סרט חדש.
 
בחיפוש בעברית עלה לי שזה אולי הסרט הזה - http://www.miramax.com/movie/no-country-for-old-me...
 
אבל זה ממש מוזר כי זה סרט משנת 2007 - אז מדוע שיופיע בישראל דווקא עכשיו?
 
 
אותי ראיתי. והוא היה מעולה אם כי מפחיד עד אימה (עד עכשיו זכורים לי קטעים קשים ממנו)
 
תודה תודה 
זה בדיוק זה
12/08/2015 | 11:58
2
102
מבוסס על ספר של קורמאק מקארתי.
והוא הופיע בישראל ממש מזמן, רק אצלנו הוא הופיע שלשום (האמוטיקונים כל-כך מוזרים. כאילו חצי מחוקים כאלה)
אה וואלה - כתבת במקור "לא חדש" |אני בחרם על האייקונים החדשים
12/08/2015 | 22:11
1
167
איזה סרט מצמרר זה. הסצינה שבה הוא מדבר באיטיות עם המוכר המבוגר בחנות דרכים המשפחתית שהם ירשו מאבא של אשתו, כשברור שהמוכר לא מבין את הסיטואציה ונדמה לי שהוא לוקה בשכלו בכלל - עד עכשיו עולה בי צמרמורת כשאני חושבת עליו
האייקונים הישנים חזרו, ברובם לפחות
12/08/2015 | 22:19
29
אוי אני גם אהבתי את הספר הזה כל כך
12/08/2015 | 21:11
93
ברוכה הבאה לעולם המדע בדיוני הנפלא (לטעמי)
שווה שווה - בירושלים
12/08/2015 | 21:15
4
241
נסענו ליומיים של חופשה בירושלים (עם הילדים).
לנו במלון חדש ומצוין, ממש על המדרחוב - מה שאיפשר לטייל עם העגלה אל תוך הלילה וגם השכם בבוקר (וגם - לתפוס שנ"צ באמצע היום!).
היה הומה, גם ב22 ביום חול.
אכלנו טעים וכיפי בכל הארוחות
נסענו ברכבת הקלה (תחנה אחת ) להנאתה של הבכורה, שוטטנו והרגשנו כתיירים בארצנו.
כמה נעים שם, וכמה קריר אפילו באוגוסט.
מומלץ ביותר
 
איזה כיף בירושלים
13/08/2015 | 17:45
121
באמת מרגיש שם כמו במדינה אחרת.
נשמע כיף איזה מלון?
13/08/2015 | 17:53
2
38
מלון ארתור
16/08/2015 | 11:31
1
93
נמצא ממש על המדרחוב, אין לו חנייה או הגעה ברכב.
חנייה יש במלון שכן של אותה הרשת במרחק כמה דקות הליכה משם.
ממליצה.
תודה!
16/08/2015 | 19:03
12
אחלקרח בחיפה
15/08/2015 | 20:50
93
באופן זמני, הלאימו את אולם הכדורסל לטובת החלקה על הקרח.
זה כיף! (אם כי קצת מסוכן). פעם היו לי סקטים ומעולם לא החלקתי על הקרח, אבל ההרגשה דומה כי הקרח היה טחון היום
בנוסף, יש קצת צפיפות על המשטח, אבל מסתגלים (או לבוא בשעות שפל).
 
מאוד מבאס שבאף פרסום הם לא נותנים את המידע המלא על המחירים והאפשרויות. <והאבסורד : מי שקונה באתר האינטרנט משלם 3 ש"ח יותר על כל כרטיס ללא אפשרות זיכוי באולם!>
ומבאס שהם לא נותנים אפשרות לכרטיסיה.
ולמרות כל הבאסה והמחירים, כנראה נגיע לשם גם בפעם השלישית החודש......
 
 
תנועת הבונים (בארה"ב)
17/08/2015 | 08:31
86
סתם חולקת שיצא לי לגלות השבוע שיש בעצם תנועת נוער בארה"ב שהיא המקבילה של הנוער העובד והלומד.  והיא נקראת הבונים-דרור 
היא מפעילה מחנות קיץ דומים מאוד למחנות של תנועות נוער בארץ. אולי ההבדל העיקרי הוא שהמטבח הוא כשר (עם כלים נפרדים וכו').
 
יש לה 7 מחנות בצפון אמריקה - 5 בארה"ב ושניים בקנדה (אי ליד וונקובר ומונטריאול)
 
היה מעניין לשמוע על ההיסטוריה שלה. בוגרים שלה הקימו את מושב הבונים
 
 
השחקנית רמה מסינגר הלכה לעולמה בטרם עת
18/08/2015 | 17:31
3
89
ממחלה קשה. לפי טמקא היא היתה בת 46.
 
עצוב מאוד. ראיתי אותה בכמה הצגות והיא היתה מעולה. 
 
יהי זכרה ברוך.
 
 
אוי כמה עצוב
18/08/2015 | 19:11
74
מאז שאני אמא (אפרופו "נשים לאחר לידה") כל פטירה של מישהו צעיר כזה,
הורה לילדים,
עוד יותר צובט לי את הלב.
היתה שחקנית נהדרת . אבדה גדולה.
18/08/2015 | 19:39
21
אכן שחקנית נהדרת
28/08/2015 | 10:31
1
עצוב
חברים מהכיתה ואלרגיות
12/08/2015 | 13:12
6
448
היי. צריכה עזרה סוג של "ריאליטי צ'ק".
יש לי חברה טובה שהכרנו דרך הגן של הילדים,  כעת הילדים בכיתה ג' ולבן שלה גילו לפני כחצי שנה צליאק. בגלל שהוא מתארח אצלנו הרבה, היא העבירה לי לשמחתי "קורס  מזורז" כך שאני יודעת בצורה די טובה מה מותר ומה אסור והוא מתארח אצלנו לא מעט ולא נתקלנו עד עכשיו בבעיות. כשהוא מתארח לארוחת ערב או צהריים אנחנו משתדלים שרוב האוכל (אם לא כולו) יתאים לו אבל יש לפעמים אוכל עם גלוטן על השולחן ואני תמיד מראה לו מה.
לפני שבועיים חגגנו לבן שלי מסיבת יום הולדת בבית, הזמנתי את כל הבנים מהכיתה והזמנו פיצה. דאגתי להזמין לילד פיצה בלי גלוטן ממקום שהאמא סיפרה לי. הזמנתי בשבילו 3 חתיכות ודאגתי להראות לו איפה זה יהיה (שמתי במטבח במקום נפרד כדי שאף אחד לא יקח לו בטעות)
ברגע האמת מסתבר שהוא כנראה אכל סלייס אחד של פיצה רגילה. אני לא יודעת איך זה קרה כי הייתי מאד ברורה בנושא איתו והוא ידע בדיוק איפה הפיצה שלו ובכל זאת הלך ולקח צלחת מהשולחן הכללי. אני מניחה שזה יכול לקרות. אני לא השגחתי עליו בזמן אמת בכל הבלגן. אבל כמו שאמרתי דאגתי מראש להכל.
 
גילינו את זה די במקרה (הוא אמר שאכל 3 פיצות או 2 לא בטוח. ובמטבח גיליתי שרק סלייס אחד חסר. הוא בטוח שאכל יותר מאחד)
למרבה המזל הוא לא הגיב עם כאבים או משהו כזה.
הטריד אותי מאד מה שקרה אבל אני חושבת שהשתדלתי ככל יכולתי באירוע.
עכשיו גיליתי שהחברה מאוכזבת ממני. חושבת שאני לא בסדר ושהייתי צריכה להשגיח באותו הרגע. מאד כועסת אפילו.
זה רק אני או שהיא מגזימה בכעס עלי?
אני מבינה למה היא מודאגת אבל מדובר בילד שחצי שנה מאז הגילוי נמצא אצלי המון ואני תמיד דואגת לו. והיא ידעה בדיוק כמה ילדים יהיו אצלי בבית וגם ידענו מראש על הפיצה והיא הכינה אותו לכך ואני הראתי לו ושמתי בנפרד.
הייתי אמורה לעמוד ולהשגיח על ילד בן 9 אחרי כל ההכנות האלה?
 
 
תראי, אנחנו נוטים יותר להקפיד וגם יותר לכעוס
12/08/2015 | 14:02
3
376
על בעיות שצצות במקרים כשמישהו אחר משגיח על הילדים שלנו. לדעתי, מקרה כזה יכול היה לקרות גם לאמא של הילד. לפעמים דואגים להכל מראש ומנסים לסגור את כל הפינות, אבל בסוף משהו כזה מתפקשש. אם באמת הקפדת על כל אמצעי הזהירות מראש ולא היו למקרה הזה השלכות רפואיות, הייתי מניחה לזה. אבל בלב שלם. עשית מה שיכלת לעשות וקרה משהו לא נעים. לא הייתי כועסת על ה"אמא הכועסת" || ולא הייתי יוזמת שיחה בנושא. ממשיכה להתנהל כרגיל, בלב שלם ומצפון נקי. אם השיחה הזו צקרה בכל זאת, בשם ניהול הסיכונים הייתי אולי מציעה לאמא הזו שבפעם הבאה תשאר גם היא במסיבת יום הולדת. שתעזור במסיבה, תקצ'קץ' איתך וגם תשגיח מקרוב על הילד שלה. 
אגב - בגיל 9 הילד כבר חייב לשים לב מה הוא מכניס לפה. יש לו כבר מספיק תבונה ויכולת מנטלית להבין את החשיבות ואת ההשלכות הבריאותיות של זה. זה רק עניין של תחושת אחריות עצמית, שבגיל הזה (בעיני) כבר לגמרי צריכה להיות מפותחת.

קבלי ריאליטי צ׳ק מאמא לילד אלרגי
12/08/2015 | 14:46
2
443
אני חושבת שילד בגיל 9 עם מגבלת מזון רפואית לגמרי אמור להיות מסוגל להשגיח בעצמו על מה הוא אוכל. הילד שלי עדיין לא בן 7, ואני סומכת עליו שלא יאכל משהו שהוא לא יודע בוודאות שמותר לו.
אז אם דיברת עם הילד, והבהרת לו היכן הפיצה המותרת לו, נשמע לי ממש מוזר שהוא אכל מהפיצה הרגילה. יכול להיות שכל עניין הצליאק עדיין חדש לו (חצי שנה זה לא המון זמן), והוא עדיין לא הפנים שהוא חייב לבדוק כל דבר שהוא אוכל? לחלופין, יכול להיות שהוא מתמרד נגד המגבלות ועושה דווקא?
 
אני, בתור אמא לילד אלרגי, הייתי מאוד מתרגשת מכך שהזמנת פיצה מיוחדת עבורו. זה לגמרי לא מובן מאליו, וזו מחווה מקסימה המעידה על אכפתיות ותשומת לב. לא הייתי מצפה ממך בארוע יום הולדת להיות אחראית מה הוא מכניס לפה.
 
כל עוד לא יכולתי לסמוך על הילד שלי שישגיח מה הוא אוכל, הייתי נשארת איתו בארועים מסוג זה. אבל מאז גיל 6 (בערך), אני יודעת שאני כבר יכולה לסמוך עליו, ואני עוברת איתו בתחילת הארוע ליד שולחן הכיבוד, בודקת יחד איתו מה מותר ומה אסור, מוודאת שהוא הבין, ומשאירה אותו לבד. אבל האחריות היא שלי או שלו, לא של המארחים.
 
יכול להיות שדווקא מכיוון שאת חברה קרובה, ודווקא מכיוון שאת כבר רגילה ויודעת מה לתת לו, האמא שחררה יותר ממה שהיתה משחררת בארוע כזה אצל אנשים אחרים, ואולי מכאן האכזבה/כעס שלה.
 
אם רמת הכעס שלה היא כזו שנראה לך שתעיב על המשך היחסים איתה, הייתי פותחת את העניין לשיחה איתה. אבל לא מתוך כעס, אלא מתוך נסיון כן לתאם ציפיות, איך היא רוצה שתתנהגי עם הבן שלה בעתיד. ובמהלך השיחה, גם הייתי מציינת את ההבדל בין ארוחה רגילה אצלכם בבית, שבה משתתפים רק הילדים שלך והילד הזה, לבין מסיבה, שבה יש לך גם ככה המון בלאגן על הראש, ואת לא יכולה להיות אחראית למה שהוא מכניס לפה.
 
תשובה ממש יפה
12/08/2015 | 16:27
285
אין אצלנו ציליאק ולא מכירה ילדים (או מבוגרים) עם ציליאק, אבל ממש אהבתי את איך שניסחת את התגובה ואני חושבת שהיא נכונה גם להרבה מצבים אחרים.
על כל מילה
12/08/2015 | 22:06
220
מצליאקיסטית בעצמה (אם כי לא אמא לצליאקיסט/ית).  כולל כל הכבוד שהזמנת לו פיצה מיוחדת.
 
וכל האמור לעיל עוד מוכפל כשדובר בכך שאירחת אירוע גדול (יום הולדת)
 
תראי - יכול להיות שהאכזבה/כעס/צער מזה שהילד שלה אכל משהו שמזיק לו ו/או עצם זה שהוא ממש פישל (גיל 9 זה לא תינוק) איכשהו עברה לה אליך במקום להוציא את זה עליו.
 
נדמה לי שהייתי מצפה להתנצלות ממנה אחרי שיעבור לה הכעס. אבל גם אם לא - אם לא בא לך לריב איתה - הייתי פשוט שוכחת מזה.  מה שכן - ליום ההולדת בשנה הבאה הייתי מזכירה לה את האירוע ונותנת לה אופציה של להצטרף לעזור לשמור על מה הוא מכניס לפה או לא לשלוח אותו ליום הולדת <ובכך בעצם מבהירה שזו לא אחריות שלך>
היית בסדר גמור
16/08/2015 | 13:05
89
הבן שלי עכשיו נהיה בן 6 צליאקי כחצי שנה, בשום אופן לא היה מכניס לפה משהו שהוא לא בטוח לגביו.
עשית מעל ומעבר ואני הייתי מתרגשת ממחווה כזו. לא רק שקנית במיוחד גם הנחת בצד והראת לו. אני מבינה את האמא, זו הרגשה לא נעימה שכשהילד יוצא מחזקתך קורה משהו כזה, אבל בבקשה שתחפש לה אשם אחר.
מצטרפת למקהלה: את לגמרי בסדר.
17/08/2015 | 20:52
85
כאמא לילדה אלרגית, גם אני הייתי מתרגשת מהמחווה ומהנכונות. ילד בכיתה ג' לגמרי אמור לדעת לשמור על עצמו בהקשר הזה, ואם הוא לא יודע - אמא שלו צריכה לבדוק את עצמה טוב טוב איך היא יכולה ללמד אותו ולחלופין לשמור עליו עד שילמד. החברה הגזימה, בענק.
אגב, מה קורה בשבועיים האלה? הוא הפסיק לבוא אליכם?
רק לי יש סחרחורת מהעיצוב החדש של הפורומים?
09/08/2015 | 15:37
18
304
והאייקונים החמודים - איזה צונאמי עבר עליהם... בקיצור - החלטה תמוהה ביותר, להפוך את העיצוב  הנקי והשקט לרועש ומבולגן.
גם לי, מאוד מציק
09/08/2015 | 17:02
1
90
והאמוטיקונים... אללייי, הדבר הכי יפה בפורום נעלם. פויה תפוז
09/08/2015 | 17:03
85
גם לי...תפוז-תפוז ...יש לכם מושג על קהל היעד שלכם?
09/08/2015 | 17:48
79
עיצוב הפורומים החדש נוראי
09/08/2015 | 21:33
4
286
לא מבינה מה עבר להם בראש...
רוצה את האייקונים הוותיקים והטובים בחזרה!!!
חוץ מזה הפורום נורא איטי וכל פתיחת הודעה לקריאתה לוקחת שעה. לא ברור לי מה בדיוק משודרג כאן.
יוחזר אייקון |חיבוק| ולאלתר!!!
09/08/2015 | 21:41
2
54
אייקון ״חיבוק״ ו״נחמה״
09/08/2015 | 21:42
1
74
עכשיו היפלת לי את התובנה מה הם שינו...
10/08/2015 | 04:38
255
הם ביטלו את האמוטיקונים האמפתיים....
 
עכשיו גם ראיתי שבאורח פלא האייקון של הרצל נשאר. לא ברור איך זה מכולם רק הוא שרד.
מ,זתומאת מה משודרג? הפרסומות משודרגות
10/08/2015 | 08:54
167
אוי לי
לא רק לך...
09/08/2015 | 21:50
162
עגום ומבאס. אני מניחה שחשבו שזה ישפר את הפופולריות - רק שלא ברור לי למה....
בדיוק תהיתי לי מה הם הוסיפו פה
09/08/2015 | 22:48
219
הוסיפו הרבה רעש (שמקשה עלי באופן אישי להתמצא, אבל אני כבר זקנה). האם יש תכונות חדשות ו"שוות" שבשבילן כל השינוי הזה נערך? או שסתם מצאו דרך לבזבז כסף ולהבריח עוד 90% מה-5% שנשארו פה?
מזעזע
10/08/2015 | 08:20
158
והכי נוראים אלו האייקונים
 
 
התצוגה הזו מזעזעת.
10/08/2015 | 20:26
163
אשכרה כואבות לי העיניים מהבהירות הזו והריצוד ומזה שאין ניגודיות. זה פשוט זוועה.
למה הם לא נותנים לבחור להישאר עם התצוגה הרגילה, כפי שהם עשו בפעם הקודמת ש"שידרגו"?
אוף :(
מילא העיצוב, אבל אובדן האייקונים הוא אסון בעיני
12/08/2015 | 15:01
4
179
זה היה חצי מהייחוד של תפוז, כל השפה התפוזית. לא מצליחה להבין איך שם בהנהלה לא מבינים את זה.
 
והאופציה הלא סבירה של שיתוף בפייסבוק. הזוי מסוכן וביי.
12/08/2015 | 17:34
1
51
השיתוף בפייסבוק היה קיים גם בגירסא הקודמת
12/08/2015 | 22:43
148
אבל היה כנראה פחות ברור.
כל מילה
12/08/2015 | 21:07
34
חזרו האייקונים
12/08/2015 | 22:41
164
אני חושבת שההנהלה הבינה ...
אני אישית מתקשה ביותר פשוט *להתחבר* עם היוזר שלי
16/08/2015 | 11:32
71
מה שכמובן מצמצם את התגובות שלי.
אוף
אחת משלכן, צריכה עצה
10/08/2015 | 15:12
6
619
אני ובעלי ביחד כבר 10 שנים, מתוכן בשנה האחרונה חובקים בת מהממת.
עד אתמול החיים באמת היו מושלמים. אני מאוהבת בבעלי בכל יום מחדש, פרי אהבתנו היא ילדה מושלמת, בעלי הוא אבא מעורב ובכלל אב השנה. לכאורה פשוט מושלם וכייף.
 
היום קמתי בבוקר וחשכו עיניי. בעלי שכח לסגור דף אינטרנט של מייל עם שם פיקטיבי.
מסתבר שכבר 7 שנים הוא מנהל זהות בדויה באמצעותה הוא מבצע שיחות סקס ומערכות יחסים עם נשים שונות מחו"ל.
ככל שירדתי יותר בהיסטוריה כך יותר חשכו עיניי..... עם השם הפיקטיבי הוא ניהל פרופיל פייסבוק, פרופיל בכל מיני אתרי היכרויות/ סקס, סקייפ..... קיבל תמונות עירום מנשים...
אני בשוק טוטאלי! בחיים לא חשבתי שבעלי כזה...
תמיד כששמע על אחרים שבוגדים הוא לא הבין איך הם עושים את זה. נגעל מהסיטואציה... בכלל בעלי הוא חנון רציני.
מה עושים? מרגישה שעולמי חרב עלי. שכל ה-10 השנים איתו היו בדיחה גרועה....
 
הוא עדיין לא יודע שאני יודעת.. יחזור מהעבודה רק בערב.. ואז מה?!
מה אני עושה? איך אני אוכלת את הדבר הזה??? איך אני פותחת את העניין?
אין לי את מי לשתף.. לא רוצה לערב חברות או את אחותי/ אמא שלי. זה כואב מדי, טרי מדי ומביך מדי.......
לא מצליחה לתפקד מהבוקר.
 
אולי לחלקכן זה לא יישמע כבגידה, כי כביכול אין מגע מיני, אבל אני רואה את העניין כבגידה לכל דבר.
 
<שלח>
לא יודעת
10/08/2015 | 16:43
1
416
בתור התחלה הייתי אומרת שלא לשתף אנשים אחרים שמכירים אותכם באמת זה נכון - לא רק כי זה מביך *לך* מדי אלא גם כי זה נוגע לפרטיות שלו.
 
העצה השניה שלי תהיה לחכות כמה ימים ו"להתקרר" כדי שתהיי רגועה ושקולה בשיחה איתו ולא בסערת רגשות (בקיצור - לא הלילה כשהוא חוזר מהעבודה), וגם כדי שזה יהיה אחרי שתחשבי עם עצמך היטב מה ואיך להגיד.
 
ולבסוף - בלי לסווג את זה כבגידה או לא-בגידה - הייתי אומרת שיש בגידות הרבה יותר גרועות מזה....
לא הייתי מתיימרת לקבוע מה גרוע יותר או פחות
17/08/2015 | 15:04
76
לצערי, הייתי בסיטואציה מאוד דומה. גיליתי מייל פיקטיבי וסיפור בגידה תוך כדי קפה של בוקר שישי כשבעלי במקלחת. לא הייתי במצב של לחשוב ולתכנן. פשוט הראתי לו את הדף הפתוח.
לא ממליצה לך מה לעשות. מבינה אותך מאוד. חיבוק ענק והרבה כוחות.
אני יכולה להבין למה זה מרגיש כמו בגידה
10/08/2015 | 16:46
419
בגידה היא לא רק משהו פיזי
בגידה היא גם כאשר חולקים משהו שהוא אישי עם אנשים אחרים בלי לקבל רשות
 
העצה שלי היא לא לעשות שום דבר נמהר
 
10 השנים שלכם ביחד אינם בדיחה גרועה
נשמע שאתם (כן, בזמן הווה) זוג שטוב לו ביחד, אתם הורים, הוא מעורב בחיי הבת שלכם
 
בלי להכיר אותו ולשוחח איתו אי אפשר לדעת למה הוא עושה את מה שהוא עושה
לניהול זהות בדויה יש מחירים לא פשוטים, אבל זה גם משהו שלרוב גורם לריגוש מאוד גבוה
 
כדאי לנשום עמוק
אולי אפילו ללכת לדבר עם מישהו בצורה מקצועית כדי לאוורר את הרגשות הבוערים בתוכך
 
אבל מתישהוא בקרוב, אני חושבת שכן כדאי לפתוח את זה איתו
מתוך מקום של לשים את הדברים על השולחן ולהסביר את מה שראית
ולבקש ממנו לדבר ולהסביר מה עובר עליו ומה הוא מקבל מאותו המקום של זהות בדויה
 
הדבר הזה יכול להרוס אתכם
אבל מתוך הכאב הזה אתם גם יכולים לגלות דברים חדשים על עצמכם, אחד על השנייה, על הזוגיות שלכם
פרקטית
11/08/2015 | 12:54
325
אין לי עצו לגבי ההתנהלות מולו, לא מכירה אתכם ואת הנסיבות ולכן אתן עצה אחת- על כל מה שיבוא או לא - תדאגי שיהיו לך הוכחות ברורות על האירוע, על המשך, על הקשר שלו לזהות הבדויה.
מכירה כמה ״ מקסימים״ שידעו להפוך את עורם טוב מאוד כשהמצב נעשה עבורם פחות נוח. 
קודם כל חיבוק גדול
11/08/2015 | 13:25
331
נשמע לא קל בכלל. אני מאד מבינה את התחושות שלך ואני חושבת שהייתי חשה בדיוק את אותם דברים אם הייתי מגלה דבר כזה. הייתי מרגישה חוסר אמון, הייתי בהחלט שואלת את עצמי האם כל החיים שלנו עד כה היו בכלל אמיתיים או הכל היה שקר ומבחינתי זו לא הגזמה כלל.
 
אם זו היתה שיחה חד פעמית עם מישהי, ניחא, אך במשך 7 שנים לנהל מספר מערכות יחסים וירטואליות במספר פלטפורומות ועם נשים שונות נשמע כמו משהו שבהחלט העסיק אותו ככל הנראה לא מעט. 
השאלה העולה גם אם זה באמת היה רק וירטואלי (אולי גם טלפוני, אולי פרונטלי) ואני לא יודעת אם זה משהו שאת יכולה לענות עליו עכשיו או בכלל. ייתכן כי הרב היה וירטואלי ואחת מהן לא. אני מקווה שאכן הכל היה וירטואלי וזה מה ש"היה עושה לו את זה".
 
אני בהחלט לא הייתי ממשיכה לסדר היום, מאד חשוב בעיני לנהל שיחה איתו ולא ישר לשבור את הכלים. לא יודעת גם אם הייתי מצליחה לחכות לשיחה עד שאהיה ממש רגועה. אני כן ממליצה לך לנסות לחכות עד שתצאי קצת מסערת הרגשות (המוצדקת), כך שתוכלי לדבר איתו בהיגיון ולשמוע אותו. 
 
כיון שאת לא באמת יודעת כעת את מימדי העניין, הייתי מתחילה מלעשות כמה דברים עוד לפני שיחה איתו, כמו למשל לתעד כל דבר, צילומי מסך וכו. יש מצב שלאחר השיחה שלכם, הוא ילך וימחק הכל. ייתכן גם כי היתה בגידה ממשית ועל אחת כמה וכמה ירצה למחוק כל תיעוד מה שעלול להפריע אח"כ.
 
אני מאד מקווה שזה מסתכם בשיחות אירוטיות, שזה בפני עצמו לא מעט ומהווה פגיעה רצינית באמון (לא רלוונטי כאן מה ההגדרה של המונח בגידה. זו פגיעה באמון נקודה), אך מבחינתי זה משהו שלא היה מפרק נישואים. אם זה כבר מעבר לכך ותגלי עוד דברים, זה בהחלט משהו שהיה גורם לי לערב גורמים נוספים: אישיים או מקצועיים. 
 
לא יודעת איך לסיים חוץ מלאחל לך שמה שגילית זה רק זה ושהוא יתנצל על הכל, יסכים ללכת לטיפול כלשהו (ביחד או לחוד) וזה מהר מאד יהיה מאחוריכם.
 
אני גם הייתי רואה את העניין כבגידה
16/08/2015 | 12:46
121
אבל אני מניחה שמאחורי התנהלות כזו יש משהו יותר מורכב.
בסה"כ הוא גם בוחר לעשות את זה עם נשים מחו"ל, כאלה שהסיכוי למפגש ממשי כנראה קטן (?).
בנוסף למה שאמרו פה, הייתי גם יושבת עם עצמי וחושבת פרקטית מה לעשות או לאן את רוצה להגיע.
מהו המצב הכלכלי שלכם ושלך? האם לצד זה, את עדיין רואה בו בן זוג מושלם ורוצה להמשיך את חייך לצידו? אם כן, אכן בירור עמוק וטיפול זוגי יכול לעזור.
שאלת קיסרי??
08/08/2015 | 22:42
2
208
עברתי קיסרי לפני שבועיים ועכשיו אחרי אמבטיה ראיתי שקצה התפר נפתח לי ?? מה עושים? למישהי קרה? לאיזה רופא ללכת?
אאל"ט מתקשרים למחלקה בבית החולים שבו עברת
09/08/2015 | 02:06
145
את הניתוח, מסבירים - והם ינחו אותך איך להמשיך (אולי להתייצב אצלם? כך המסמכים מהניתוח הרי אצלם)
 
תרגישי טוב
מזל טוב!
09/08/2015 | 21:37
79
גם לי זה קרה. חזרתי לרופאה שניתחה אותי. אני כבר לא זוכרת בדיוק היכן (לפני 8 שנים)אבל נדמה לי שראיתי אותה במרפאה בביה"ח. היא לא היתה מודאגת ואמרה שיתאחה לבד. ואכן שטפתי כרגיל וייבשתי את המקום לאחר מקלחת ושמתי פד ייבש שלא יהיה חיכוך עם הגומי של התחתון וכעבור  בערך חודש התאחה לבד, קצת אחרי שאר החתך.
שתהיה החלמה מהירה מהניתוח וחופשה טובה
פמיניזם והתנעת המשפחה לרילוקיישן (פוסט דוק). מתלבטת
05/08/2015 | 11:43
29
622
{אחת מפה... לא רוצה שיזהו את הניק המוכר.}
תמיד הייתי פמיניסטית. ככה הגדרתי את עצמי. אבל עם הזמן, העבודה (אקדמיה) ולידת והנקת הילדים (2, 4, מיניקה כמעט 4 שנים) .... הבית עבר להתנהל במודל פחות שיוויוני.
אני מציינת את זה כי אני כרגע לפני נקודה בקריירה בה אני זו שחייבת לקבל החלטה - אם לצאת לפוסט דוק. בעלי תומך, דיברנו על כך עוד לפני החתונה. הוא יבוא איתי.
ולי?
לי קשה עד מאד למשוך את המשפחה איתי. להעמיס את האחריות הזו לשנים הקרובות על עצמי. להגיד שעוברים, לברר לאן ומתי.
למה?
- כלכלית - למרות הכל - בעלי הוא המפרנס העיקרי.הוא בארץ מרוויח פי 2-3 ממני. הוא יוכל למצוא עבודה גם אם נעבור, אבל כמובן שזה אומר לנתק אותו ממה שהוא עושה וחוסר וודאות בנוגע לשכר שלו. ויש לזה עלות משמעותית.
- תעסוקתית לי - המצב באקדמיה - כך מספרים לי - לא מזהיר. הסיכוי שלי למצוא עבודה טובה עם הפוסט קיים אבל איננו וודאי. אבל יותר חשוב - יש לי סיכוי נהדר למצוא עבודה טובה גם בלי הפוסט. רק עכשיו פורסמה אחת כזו, למשל (והיא הטריגר שלי, להחליט כבר ואם כן אז לשלוח קו"ח). אז למה לנדוד?
-ניתוק מהמשפחה - המשפחות של שנינו הן רשת תמיכה אדירה. ההורים שלנו עוזרים לנו על בסיס יומיומי וכלכלי (קניות, סידורים, איסוף מהגנים). אני בטוחה שמעבר יהיה גם קשה רגשית וגם פרקטית - בלי כל העזרה הזו אני לא יודעת איך מחזיקים שתי עבודות תובעניות. יש לי ולבעלי גם סבא וסבתא פה, והם כבר חולים וקשישים.
למה כן?
-כי יש לי את זה בראש כבר שנים. אני כזו שאם יש לה מסלול היא הולכת בו, בלי ממש "לחשב מסלול מחדש". אולי קצת קשה לי לוותר על זה
-כי איפשהו, אני רוצה את החוויה. לעבור ולתת לילדים שנה-שנתיים של חוויה ועוד שפה, אולי גם חוויה משפחתית
-כי אני פוחדת  זה לא מספיק - ואולי "אני הפמיניסטית" - בעיניה וויתור זה להכנע שוב לתכתיבים החברתיים, של אישה שקשה לה להוביל את המשפחה למה שהיא רוצה. אבל התכתיבים החברתיים והביולוגיים, הם אלו ששמו אותנו פה (אני הייתי יותר בבית בשנים האחרונות, עם הילדים, ולכן מצבי מבחינת פרסומים פחות טוב).
אז לעשות את זה גם כצעד "חברתי". של לצאת לפוסט. להעלות את אחוז הנשים באקדמיה.
 
וקשה. קשה לי להחליט. אני לא קלילה וזורמת. מעבר לחו"ל זה "תיק" בשבילי.
אוף.
אשמח למחשבות שלכן ...
 
הגיגים על פמיניזם ופוסט
05/08/2015 | 12:19
4
382
ממה שכתבת בלט לי השיקול של "מי לוקח את האחריות". כרגע המפרנס העיקרי הוא בעלך, אם תסעו לפוסט, אולי הוא עדין יהיה המפרנס העיקרי - אבל האחריות על המהלך תהיה עליך. ונדמה לי שאת לא מתה על זה. 
אני מרשה לעצמי לשאול לגבי העבודה הטובה שמתאימה לך ואת מתלבטת לגביה - משרת אם? שעות מוגבלות שיאפשרו לך להמשיך להוציא את הילדים מהמסגרות, אולי גם להניק? או שזה בכלל לא שיקול ומכאן והלאה את משקיעה בקריירה שלך ויהי מה, ומישהו אחר כבר יימצא לטפל בבית כשאת לא תוכלי? מה אפשרויות הקידום במשרה הזו? האם יש אפשרות שיום אחד תהיי את המפרנסת העיקרית אם תקחי אותה? ומה זה יגיד על חלוקת העבודה בבית? 
 
בהתבסס על המון מקרים אחרים שפגשתי ובטח גם את, אולי אולי, לא  בא לך לקחת את האחריות הזו על עצמך. זה לא הופך אותך שונה מרוב הנשים שאני מכירה, אבל לצערי, זה לא עושה אותך פמיניסטית. פשוט כי את לא מאפשרת לבעלך להוריד את האחריות הזו מעליו. את לא נותנת לו את הבחירה שאת מרשה לעצמך, וזה לא שוויוני. יכול להיות שזה מתאים לכם, אבל זה לא פמיניסטי. תקחי בחשבון שזה גם המודל שאת משדרת לילדיך, לא מזמן נתקלתי במחקר שאישר כמותית שבנות לאמהות קרייריסטיות מרוויחות יותר. לא מפתיע, הא? שוב, זה לא הופך אותך חריגה: זה המודל ברוב המכריע של המשפחות בישראל ואולי גם במקומות אחרים בעולם. ה"חריגות" שלך, אם כבר, היא בזה שאת בכלל חושבת על הנושא הזה.. לכן, השאלה שנותרה היא עם מה יותר קל לך לחיות: עם הויתור על "חלום הפמיניזם" או עם לקיחת האחריות (הלא מבוטלת כלל) לפרנסת המשפחה? 
 
בלי שום קשר: פוסט זה כיף, החוויה של מגורים במקום אחר היא פותחת אופקים בהרבה יותר מהפן המקצועי, ואני מאוד ממליצה, גם אם הכיוון הוא לא לאקדמיה. אבל בהחלט יש לזה מחירים (מעבר לחו"ל זה תמיד תיק, בפרט בפוסט). 
לגבי האחריות את צודקת. לגבי מתן בחירה לבעלי זה יותר מורכב
06/08/2015 | 12:10
2
230
את צודקת מאד בזה שקשה לי לקחת אחריות על מהלך כזה.
 
אבל אני ממש לא כזו שרוצה להיות אחראית על הבית.
למעט זמן עם הילדים, אין לי בעיה "להפיל" הכל על מישהו אחר.
 
לגבי העבודה שיש לי אפשרות להגיש אליה מועמדות, היא עבודה טובה, קריירה של ממש. לא "משרת אם". זה הכיוון שבו אני רואה את עצמי מתפתחת.
אבל לא אשקר, באקדמיה מה שקורץ לי זה שבכל זאת יש גמישות ואפשרות לעבוד בלילות ומהבית, למעט שעות פרונטליות. זה כן חשוב לי. אבל חשוב לי בהחלט הקידום והאפשרות לפרנס בכוחות עצמי את המשפחה.
 
לגבי האפשרות להיות המפרנסת העיקרית בבית, זו המורכבות.
אני מוכנה לתת לבעלי "לנוח" ולגדל ילדים.
אבל - זכיתי למזלי בבעל מוכשר מאד. אני לא אומרת את זה כי הוא בעלי. זה אובייקטיבי. הוא שווה הרבה בשוק התעסוקה (וגם לי כמובן) והוא כרגע במסלול בו אולי הוא יקצור את הפירות תוך כמה שנים.
הוא כשלעצמו לא רוצה לקחת את ה"תפקיד ההורי" כרגע, וגם נראה לי מאד חבל לעשות זאת (גם בשבילו, וגם בשביל אחרים בעולם שיכולים "להנות" ממה שהוא עושה. נקביל את זה לתחום הרפואה - מישהו לומד 9 שנים, ואז עובר עם אשתו ולא עובד. חבל על המימון של הלימודים וההשקעה בסטודנט). אם הוא היה רוצה להיות ב"משרת אם" ולהוריד אחריות היה לי מאד קל. שנינו יכולים להסתפק במועט ולחיות ממה שאני ארוויח. אבל גם לו יש חלומות.
גם אם נעבור למקום שאני אבחר, הוא ירצה להיאבק להגשים ולממש את עצמו, ולא להיות כמה שנים אחראי על הבית.
אז בעצם - מהבירור הזה עם עצמי - אני יכולה לקחת אחריות על פרנסה.
אבל לקחת אחריות גם על המשפחה וגם על הסטה שלו מהנתיב שלו, זה קשה.
מה גם, שאני לא בטוחה שזה ישתלם לנו כלכלית.
 
תודה לך על הדיון, אני אשמח כמובן לחשוב איתך עוד.
אם כך, אפשר לראות את זה אחרת
06/08/2015 | 16:46
170
במקום שני אנשים שלא רוצים לקחת אחריות על הפרנסה, אפשר לראות פה זוג אנשים שלא רוצים לקחת אחריות על מטלות הבית...
תראי, אני לא מכירה כמובן את פרטי החיים שלכם, אבל אני עשיתי את זה: לקחתי המשפחה ונסעתי לפוסט, במקום שנבחר (גם) לפי היכולת של השכנגד שלי להתפתח שם בעצמו. זה היה התנאי שלו וזה היה לגמרי מקובל עלי. נכון שזה לא היה המסלול שהוא תכנן לעצמו, אבל הוא לגמרי לא הפסיד כלום מזה. וכמובן אף פעם הוא לא היה אחראי על הבית. אבל זהו, שגם אני כמעט לא... אנחנו מתחלקים, רוב האחריות עלי אבל הביצוע לגמרי 50:50 (לחרדתם של כמה מחבריו שמתפלצים מהעובדה שיש ימים בשבוע שאני מגיעה הביתה בתשע וצפונה).
אנחנו תמיד חיינו וחיים כך שלאף מסלול אין עדיפות על המסלול השני, ולנו זה עובד. יש לזה מחירים - הוא לא יתן לי להפסיק לעבוד כי הוא לא מוכן לקחת אחריות בלעדית על הפרנסה, ולי יש כמה שערות לבנות מהמעברים האלה (וכמה זה די מחמאה..). אבל זה אפשרי, אם רוצים.
האם יש אפשרות
09/08/2015 | 22:24
49
שבמקום שבו תעשי את את הפוסט, בן זוגך יוכל למצוא עבודה איכותית שמתאימה לכישוריו ולעבוד?
 
יש לי רק הערה קטנה
06/08/2015 | 18:51
199
לבעלה אין כרגע את אותה ה״אחריות״ שיש למי שמחליט להעביר את כל המשפחה לארץ אחרת (תוך כדי ויתור של בן/בת הזוג על מקום עבודה משובח). לכן זה לא מדוייק שהיא ״לא מאפשרת לבעלה להוריד את האחריות הזו מעליו״ משום שהוא מעולם לא לקח את האחריות הזו על עצמו.
 
אין דין לבחור בעבודה מתגמלת ודורשת בארץ כדין העתקת המשפחה לחו״ל (על כל המשתמע מכך). ועובדה שהשואלת לא חוששת באותה המידה לבחור בעבודה ״קרייריסטית״.
 
יש אפשרות לדחות את הפוסט?
05/08/2015 | 14:58
1
336
לכמה שנים? שהילדים יוכלו להנות מהחוויה של מגורים בחו"ל? 
על פניו המצב מעולה, יש אפשרויות פרנסה, יש אפשרות לעבוד כבר עכשיו אז לא מדובר בהכרח, "צרות של עשירים" כמו שאומרים.. אז קודם כל, תנשמי עמוק ותראי את המצב בחיוך, הכל דבש, אין לך מה להלחץ ואת יכולה להשקיט לעצמך את כל הרעשים והסיפורים בראש (פמיניסטיים, חברתיים, ביולוגיים וכו וכו, זה המון רעש).

אם הבנזוג תומך ומסוגל יהיה למצוא עבודה, לכו על זה. מדובר בחוויה לכל המשפחה, שהפירות שלה ילכו איתם שנים קדימה הרבה מעבר למיידי. 
הסיבות נגד 
- התעסוקה שלו, את לא יכולה לדעת מה ילד יום, לכי תדעי איזה ניסיון וקשרים והתפתחות הוא יכול לעבור שם וגם אם לא, בהתחשב בעובדה שהוא יכול לעבוד ובמקצוע מבוקש, הכל בסדר. גם במחיר של כמה עשרות אלפי שקלים. 
- ניתוק מהמשפחה, אנשים עוברים את זה כל הזמן. את תסדרי. 
הניתוק מהסבים (לדעתי) לא שיקול בכלל. 
את נקראת מאד מרגיעה
06/08/2015 | 12:14
203
וזה נכון.
בפרספקטיבה הזו מדובר באמת בצרות של עשירים.
חייכת אותי עם ההגדרה של כל הרעש בראש.
 
לגבי דחייה בכמה שנים - אני לא יודעת אם אני אהיה רלוונטית בתור דוקטורנטית שסיימה לפני כמה שנים.. מה גם שבאקדמיה להבנתי יש אפליה על בסיס גיל, ואין דין חיפוש משרה בגילאי 30 פלוס לגילאי 40 וקצת...
אני קצת חוששת שדחייה משמעותה לא לעשות זאת...
ניסיון להוסיף תגובה
05/08/2015 | 23:24
208
נראה אם יעבוד לפני שאני כותבת את התגובה האמיתית...
טוב זה עבד, אבל לא בהוספת הודעה מהירה
06/08/2015 | 04:19
2
252
דירבאלאק תפוז אם תאכלו לי את ההודעה!!!
ממה שאת כותבת עולים כל מיני דברים, אבל מה שלא הבנתי זה מה המטרה הסופית שלך. איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים? 10? 
מעבר לפוסט דוק אומר הצטמצמות כלכלית רצינית, את תרוויחי מעט ותהיי עסוקה מאוד, בעלך לא יוכל לעבוד בחודשים הראשונים וגם אז יהיה לו קשה למצוא עבודה וכנראה יצטרך לרדת ברמה בהתחלה. הרבה פוסט דוקים חיים מהחסכונות או מעזרה של ההורים, במיוחד אם יש ילדים. אבל פוסט דוקים זה לתקופה מוגבלת ואחריה האפשרות להרוויח משכורת גבוהה נפתחת. וגם צריך לזכור שעלות המחיה משתנה מאוד בהתאם למקום שבו גרים. אין דין בוסטון כדין סיינט לואיס. בארה"ב בהרבה מעבדות יש גמישות גדולה מאוד בשעות ואת יכולה לעבוד מהבית הרבה (כמובן תלוי בתחום). הפוסט דוקים שהכרתי ואני מכירה עובדים שעות רגילות וחוזרים הביתה בארבע-חמש להיות עם המשפחה, וממשיכים לעבוד אחרי שהילדים הולכים לישון. ומדובר בגברים ונשים, לא מצפים שתעברי לגור במעבדה כל עוד יש תוצאות. 
את אומרת שבעלך בעד, אבל מה זה אומר? האם הוא מוכן בשבילך, או שבנוסף הוא גם רוצה הרפתקאה, שינוי כיוון, להכיר מקום חדש, לנסות כיוון חדש בקריירה? כי יש הבדל בין השניים.
בסופו של דבר אני לא חושבת שזה קשור לפמיניזם אלא לחוסר הבטחון שלך שזה מה שאת רוצה לטווח הרחוק. אולי תנסי לחשוב כך - אם היתה לך אפשרות לפוסט דוק בישראל - היית עושה? את לא צריכה לעשות קריירה אקדמאית רק בשביל שיהיו יותר נשים באקדמיה - עם גישה כזאת לא יקבלו אותך למשרה אחרי הפוסט דוק, את תצטרכי הרי לעבוד קשה מאוד כדי לקבל משרה ובאמת לרצות את זה. אגב, מה יקרה אם תמצאי אח"כ עבודה רק בארה"ב? האם אתם פתוחים לאפשרות של להשאר?
לדעתי הגילאים של הילדים שלך טובים למעבר, הם ילמדו אנגלית מאוד מהר בגילאים האלה, ויסתדרו טוב באנגלית עם ביטחון כנראה לפניך ולפני בעלך... אבל מן הסתם זה גם תלוי באישיות שלהם, ובאיך שתשדרו להם לגבי הנושא - אם אתם לא בטוחים שזה מהלך טוב והם יקלטו את זה, יהיה להם יותר קשה. אם תשדרו אופטימיות וחיוביות - הם יקבלו את זה. 
בכל מקרה - שיהיה לך בהצלחה ואני אשמח לשמוע מה החלטת!
את עלית פה על הנקודה. אני יודעת בערך מה אני רוצה
07/08/2015 | 13:30
1
169
כלומר באיזו נקודה בקריירה.
העניין הוא שאני לא בטוחה אם אני חיייייבת לגרור את המשפחה לפוסט דוק או שאולי, לנסות להתאמץ יותר ולהשיג משרה בלי זה (אם זה אפשרי...).
לדוגמה - העבודה הזו ששמעתי עליה, היא לא *בדיוק* מה שאני רוצה, אבל אולי אם אני אכנס אליה ואעבוד קשה, אעצב אותה בדמותי, היא תהיה מה שאני רוצה בתוך כמה שנים.
ואז אני שוב מתחבטת - למה לגרור את כולם, אם אני יכולה ללכת על הנתיב הזה...
 
לשאלתך-  בשמחה הייתי עושה פוסט בארץ אם הייתי יודעת שהוא שווה ערך לפוסט בחו"ל. זה לחלוטין היה מנצח לי את ההתלבטות. רק שממה ששמעתי, זה לא שווה ערך....
בעלי מוכן בשבילי, הוא לא מעוניין, לפחות כרגע, בהרפתקה כזו וזה יסיט אותו מהמסלול המקצועי שלו. הוא יבוא למעני ואני מקווה שאפילו לא יקטר על זה (הוא באמת איש טוב).
לילדים אני באמת פחות דואגת. נראה לי כמו הרפתקה בשבילם.
אני בהחלט אעדכן, אתן עוזרות לי עם ההתלבטויות, מאד.
אבל מה הבעיה להעביר את המשפחה איתך, למה את קוראת לזה
07/08/2015 | 16:21
138
לגרור? אני חושבת שכל נושא הפמיניזם שדיברת אליו קשור לזה. אני לא חושבת שגבר שעובר לרילוקיישן או ללימודים עם המשפחה שלו ישתמש במילה לגרור.
עכשיו יש לך ילדים קטנים, אבל עוד עשר שנים, 15, 20 שנים הם יהיו ילדים גדולים ומבוגרים ואת עדיין תהיי בשוק העבודה ותעבדי (בתקווה). איפה את רוצה לראות את עצמך?
אז אולי בעלך יתעכב קצת עם הקריירה שהיתה יכולה להיות לו, אבל סה"כ דברים כאלה הם לא מכת מוות לקריירה ברוב המקרים, ולצערי אני חייבת להגיד במיוחד כשמדובר בגברים. אבל אם הוא יתעכב קצת ואת תפספסי לגמרי את הקריירה, מה עשיתם בזה? את לא רוצה שהוא יהיה ממורמר, אבל מה איתך?
ואני שוב חוזרת על הנקודה של מציאת עבודה אחרי הפוסט. אני לא יודעת מה התחום שלך, אבל אני יודעת שהרבה הרבה יותר קל למצוא עבודה אח"כ באקדמיה בארה"ב. יש הרבה יותר אוניברסיטאות, בכל מיני רמות, בכל מיני מקומות, והיקף המשרות פה הוא מן הסתם חסר השוואה לישראל. מה יקרה אם המשרה האקדמית היחידה שתמצאי אחרי הפוסט תהיה בארה"ב? תקבלי אותה? תוותרי על זה ותחזרי לישראל בלי משרה? מה בעלך חושב על זה?
מחשבות חלקיות
06/08/2015 | 05:06
8
282
* נשמע לי שאת מתלבטת, אבל זה לא קשור לפמיניזם.
* נשמע שבמערך המשפחתי שלכם שמת את הקריירה שלך במקום השני ב-4 השנים האחרונות.  אז בסדר - What was was - was....אבל אם את לא יוצאת לפוסט הזה נשמע שאת מנציחה את העניין הזה לתמיד. את מודעת לזה? זה מה שמתאים לך?
* נשמע שפחד ועצלנות הם חלק ניכר ממה שמניע אותך.
* הנקה היא לא תירוץ לכלום (מנסיון. שאבתי והנקתי לש-3 ילדים במשך 7 שנים במצטבר... אחרי שמלאו ליונקות הבית שנה וקצת - טסתי בעולם כמו פורפרה בלי בעיה. עם משאבה)
 
העצה הפרקטית היחידה שלי היא  תנסי לחשוב איך תרגישי אם לא תצאי לפוסט הזה. האם תרגישי פספוס לכל החיים? אם התשובה היא "כן" אז שנסי מתניים ותזיזי את זה....
 
מן הסתם ברור מה אני הייתי עושה במקומך.  אני לגמרי במוד של: "מי שלא מעיז - לא מתיז".  אבל מה שנכון עבורי לא בהכרח נכון עבורך
להנציח אותי במקום השני זה ממש מפחיד אותי
07/08/2015 | 13:43
7
208
אני רק לא בטוחה, אם זה באמת להנציח. יש הבדל בשנים האחרונות, ובאמת אני התמסרתי יותר למשפחה.
אני מקווה שיהיה אפשרי לעשות שיפט שבו גם אני במקום הראשון.
השאלה היא אם עכשיו.
וכן, פחד בהחלט הוא שיקול.
פחד שאעשה משהו שיקלקל לו, פחד שאעשה משהו שלא אהנה ממנו ובסופו של דבר גם לא ישתלם לי.
אם לא עכשיו - אימתי? (בעניין השיפט)
09/08/2015 | 02:03
6
142
הכי טוב זה אם אפשר לחלוק את המקום הראשון.  לא צריך בהגדרה להיות ראשון. אבל גם לא ההיפך....
 
ממה שאת כותבת, נקרא שאת שמה את עצמך במובהק במקום השני (וזה רק כי אין שלישי כשמדובר בשני אנשים...).  את כותבת שהיה לך הרבה יותר קל אם זה היה רילוקיישן בשבילו ואת - נו את כבר היית מסתדרת עם איזו אוניברסיטה שהיתה שם, גם אם היא ליגה ז'.  בהנחה שזה משפט אמיתי (כלומר לא משפט ב"פולנית") זה אומר שאת לא מפרגנת לעצמך את חשיבות הצרכים האישיים שלך
 
בין שתצאי לפוסט הזה ובין שלא - נראה לי שכדאי לך לחשוב על העניין הזה.
 
ולגבי ה"אולי לא תהני ממנו" - אפשר לחתוך ולחזור אם זה לא מתאים - לך או אם מסתבר שזה לא מתאים לכם כזוג. לא שמעתי מעודי על פוסט/ית שזה קרה להם. אבל מודה שיצא לי להכיר איזה 20-30 אז זו לא קבוצת מדגם ענקית.   אבל אם זה קורה - אז מה הפסדת? ניסית.
אני חושבת שיש מצב
09/08/2015 | 18:49
4
96
שלא שמעת על מקרים שאנשים הפסיקו באמצע את הפוסט וחזרו משום ש... זה כנראה לא דבר כל כך פשוט לעשות. לא יודעת מה השכיחות של זה, אבל העובדה שזה נדיר לאו דווקא אומרת משהו על עצם ההחלטה, אלא יותר על כמה קשה לחזור בך מהחלטה כזו.
 
ועוד משהו...
האמירה של פותחת השירשור שהיה לה קל יותר ״ללכת אחריו״ נתפסת כמאוד לא פמניסטית וככזו שמראה שהיא מציבה את עצמה במקום השני. לא ראיתי שהאמירה של בן זוגה, שמוכן לא רק ללכת אחריה, אלא גם להפסיד בעקבות כך מקום עבודה משובח ביותר, נתפסה ככזו שמציבה אותו (בעיני עצמו) כמקום שני. מעניין ההבדל הזה...
 
יכולה להגיד, שכאשר עדיין לא התחלתי את מקום העבודה שלי והייתי ״בין עבודות״ (או יותר נכון בין סיום הדוקטורט ובין התחלת העבודה שלי) היה לי הרבה יותר קל לחשוב על אופציה של רילוקיישין ״בעקבות בן הזוג״. לעומת זאת, עכשיו, אם בן זוגי יציע/יבקש לעשות מהלך כזה, יהיה לי מאוד מאוד מאוד(!) קשה להיענות להצעה שכזו. כי זה אומר, מבחינתי, לוותר על עבודה מאוד אהובה ונחשקת (שאין שום סיכוי ריאלי לחזור אליה בסיום הרילוקיישן או במקרה שזה לא מצליח מה שהגדרת ״אז מה הפסדנו, העיקר שניסינו״).
 
כך שבמקרה הזה, האמירה של בן הזוג שהוא מוכן ״ללכת אחריה״ היא משמעותית בעיני לא פחות ואולי יותר מהאמירה שלה.
 
 
 
 
יכול להיות
09/08/2015 | 21:48
3
87
לגבי הנכונות של בן הזוג - אני מאזנת את זה.
 
היא כתבה שב-4 שנים האחרונות משא הבית/ילדים באופן כללי הוא עליה. אחרי 4 שנים של הקרבה - בן זוג שמוכן לתת בחזרה ולצאת בעקבותיה זה בעיני לא "מקום שני" שלו אלא "זוגיות מאוזנת" אחרי שהיא כבר 4 שנים ממקמת את עצמה במקום שני בנושא הקריירה ונושאת בעיקר הנטל הביתי.
 
אני מסכימה איתך לגבי ה"אין לה מה להפסיד כרגע מבחינה מקצועית" בנסיעה - זו נקודה טובה
אולי לא הבנתי נכון...
09/08/2015 | 22:21
2
91
אבל אני לא רואה כאן הקרבה...
 
אם הבנתי נכון, עד עכשיו היא למדה באקדמיה וסיימה את הדוקטורט שלה (ובדרך גם עשתה שני ילדים). מכיוון שבעלה עבד אני מניחה שזה אפשר לה ללמוד בלי הצורך לעבוד ואולי היא גם הייתה במקביל על מלגה, כך שממילא לא יכלה לעבוד?... (סתם ניחוש, לא מחוייב המציאות).
 
עכשיו, כשסיימה את הדוקטורט, היא צריכה לבחור ״פניה לאן״.
 
היכן ההקרבה?
 
תראי, אני לא יודעת לגבי פותחת השירשור, אבל אני עברתי תהליך די דומה. לקראת סיום התואר השני עשיתי את הילד הראשון ולקראת סיום הדוקטורט את הילד השני. לא עבדתי במקביל, כלומר ״עבדתי״ כי קיבלתי מלגת לימודים (שחייבה אותי לא לעבוד מלבד האפשרות להרצות/לתרגל באוניברסיטה) וכך, למרות שתכלס הכנסתי לא פחות כסף מבן זוגי, הייתי הרבה יותר בבית ויכולתי לגדל את ילדי.
 
לא הרגשתי שהקרבתי כלום. להיפך. בזמן הזה למדתי, התפתחתי, קידמתי את עצמי ובמקביל את הפוטנציאל הכלכלי של המשפחה. העובדה שהצלחתי לעשות את זה כך שיכולתי להקדיש יותר ״זמן בית״ לילדי לא גרמה לי להרגיש ״מקום שני״.
 
אני (ונדמה לי שההודעה הפותחת) מתמקדת בהיבט של מסלול קריירה
10/08/2015 | 04:36
1
103
ההודעה הפותחת ציינה שהיא ב-4 השנים האחרונות בעיקר בבית, נושאת בעיקר עול הילדים, ולכן גם מצבה מבחינת פרסומים אינו להיט.
 
לי זה נקרא כ"מקום שני" מבחינת עדיפות הקריירה במערך המשפחתי.  אולי אני רואה מהרהורי לבי - אבל ככה זה נקרא לי. 
 
אני מבינה שאת בחרת בשמחה בכיוון הזה.  אבל התחושה שקיבלתי מפותחת השרשור היתה שזו לא היתה 100% הבחירה/העדפה שלה אלא הושפע לתחושתה מ"תכתיבים חברתיים וביולוגיים" כמו שהיא בחרה לציין.
 
אז כנראה שאצלה נקודת המבט שונה.
בהחלט ייתכן שאת צודקת
10/08/2015 | 08:17
79
סיכוי טוב שגם אני מדברת מהירהורי ליבי (מי אמר דיסוננס קוגניטיבי ולא קיבל)
 
09/08/2015 | 22:14
55
מסכימה מאוד עם כל מה שכתבת.
ולפותחת השירשור - החלטות טובות ובהצלחה
אוףף עם תפוז שנותן לי לענות רק מאקספלורר. אענה לפי הסדר
06/08/2015 | 11:59
195
ומקווה שלא יהיו לי בעיות טכניות...
עונה כאחת שעשתה את זה
06/08/2015 | 14:28
1
302
כמובן שכל משפחה וכל קריירה היא שונה (ואותי זה גם הביא לאן שרציתי בסוף). אבל בכל זאת בתור אחת שעשתה את זה אני אגיד את דעתי:
ההפסדים שאת חוששת מהם, כמו הפסד כלכלי וקושי לילדים, הם בעיני זניחים במצב שאת מתארת, ולעומת זאת יש בעיני רווחים גדולים לכל המשפחה מכזה מעבר. זה מטלטל את המערכת, נכון, אבל יש בזה גם הרבה חיוב.
- הפסד כלכלי הוא כואב (גם לי זה כאב מראש) אבל בדיעבד זה לגמרי שווה את זה אם אתם יכולים לחיות עם ההפסד.
- קושי לילדים - ילדים קטנים שאין להם קשיים מיוחדים, במדינה מערבית מפותחת, סביר להניח ארה"ב - ירוויחו המון מזה. גם אנגלית, גם להכיר מקום אחר, לראות קצת עולם, להכיר תרבות אחרת. אצלנו זה היה נהדר.
- שינוי המערך המשפחתי - בעיני זה אפקט מאד חיובי, בהנחה שהזוגיות שלכם טובה ולא תתפוצץ על זה. כולנו נכנסים לתלמים מסוימים בחיים, ולמערכים מסוימים בזוגיות. אצלכם די ברור שזה המצב. השינוי הגדול עושה המון, מאפשר לבדוק מחדש מה נכון למשפחה. אני אספר לך לדוגמא על זוג חברים שלנו שעשו פוסט, ואצלם הבעל היה איש קבע לפני כן ולא נקף אצבע עם הילדים. כשעברו לפוסט (של אשתו) הוא פתאום הפך לזה שדואג לבית ומטפל בילדים. הוא גילה שהוא הפסיד המון עד אז וממש שמח לפתח קשר עם הילדים שעד אז בקושי הכיר.
 
צריך להיות מסוגל לעשות שינוי בשביל זה, אבל בעיני (ואני מודה שאני לגמרי לא אובייקטיבית) זה שינוי שמרענן את המערכת ופותח דרכים חדשות.
החסרון העיקרי בפוסט מבחינתי בדיעבד: היה כיף מדי, עכשיו אני מתגעגעת
 
תודה
07/08/2015 | 13:57
146
טוב לשמוע שזה היה חיובי מהבחינות האלו.
את בהחלט דוגמה בעיניי למישהי כזו שליוויתי דרך הפורום. דוגמה טובה.
הכיף מדי נשמע מעודד ביותר.
גם מאחרים שמעתי שזו תקופה נפלאה.
היה כאן פעם
07/08/2015 | 08:29
3
307
דיון על הנושא הזה. שם כתבתי משהו שמאוד מזכיר את החששות שלך.
מצד אחד חשש גדול מכובד האחריות (ולא, זה לא היה חשש של להפוך למפרנסת העיקרית, אלא הקושי שבניתוק ובהשפעה העצומה שיש למהלך כזה על בן הזוג ועל הקריירה שלו).
מצד שני עבודה מאוד מתגמלת ומאוד קורצת בארץ (וכן, כזו שגם מאפשרת ״קריירה״). עבודה שבשבילה אין צורך בכל ה״הו הא״ של המעבר.
 
כתבו לך כאן שאלו ״צרות של עשירים״. כי יש לך אפשרויות בחירה ואת לא נדחפת למהלך הזה בגלל הכרח. בגדול זה נכון. אבל לפעמים, דווקא האפשרות המרופדת הזו שיש בארץ מונעת מאיתנו את האומץ לקחת סיכונים שבסופו של דבר היו יכולים להשפיע בצורה מאוד טובה עם מהלך החיים. המזל הוא שלעולם בעצם לא ממש יודעים מה היה קורה אילו... ולכן אלו באמת סתם הגיגים פילוסופיים.
 
מה שחשוב לי להגיד הוא, שאני לא מאמינה ב״לדחות״ את המהלך. אם לא תעשי אותו עכשיו, זה רק יהיה יותר קשה לעשות אותו בעתיד. אין לי כאן המלצה של כן או לא ללכת על מהלך כזה. יכולה רק להגיד שאני מאוד מאוד מבינה את הדילמה מצד אחד ואת הרצון מצד שני. מאחלת לך, שכאשר תבחרי את הבחירה שלך, תצליחי להרגיש איתה שלמה ומסופקת. (וזה כבר תלוי אופי ולא דווקא תלוי בחירה).
 
ואני יכולה לשאול מה את עשית?
07/08/2015 | 13:58
2
200
כי זה נשמע ממש ממש דומה למצב שלי...
דווקא בגלל זה
07/08/2015 | 14:42
1
253
לא רציתי להגיד, בכדי לא להשפיע (לכאן או לכאן)
 
אבל אם שאלת...
אני לקחתי את העבודה השווה בארץ.
 
האם עשינו טוב? לא יודעת. החיים שלנו מצוינים. אני מתה על העבודה שלי וגם בן הזוג מאוד מצליח בעבודתו.
מה זה אומר לגבי ההחלטה שעשינו? כלום. אולי החיים שלנו היו מצויינים גם אם כן היינו נוסעים?...
כמו שכתבתי, לדעתי, התחושה ש״החיים מצויינים״, בסופו של יום, לאו דווקא קשורה להחלטה הזאת, משמעותית ככל שתהיה...
 
זה ממש נכון
07/08/2015 | 16:58
198
אני מאמינה שבסופו של דבר הדברים מסתדרים. אנחנו לעולם לא נדע מה היה קורה אם היינו עושים בחירות אחרות בחיים, וכל מה שיש לנו זה את מה שבחרנו, ואנחנו תמיד יכולים למצוא את החיובי והשלילי בכל דבר. אבל בסופו של דבר אנחנו תמיד מוצאים הגנה והצדקה לבחירות שבחרנו ושמחים בהן, זה מנגנון שלנו כדי לא להתחרפן כל החיים במחשבה מה היה קורה אלו.
בקרוב סוגרת שנה בחו"ל במסגרת רילוקיישן...
07/08/2015 | 13:35
1
374
עברנו ללא ילדים ועדיין המעבר הזה היה תיק ענקי מבחינתי והייתי זקוקה להרבה הכנה נפשית ופיזית לזה. עם ילדים זה עוד יותר תיק גדול בעיני אבל התיק הזה מביא כל כך הרבה דברים חיוביים.
 
אנחנו עברנו בגלל העבודה של הבעל, אני בחצי השנה הראשונה לא עבדתי ולומר את האמת די התחרפנתי ונכנסתי לדיכאון. רק לאחר שקיבלתי את אישור העבודה והתחלתי לעבוד הרגשתי שאני באמת נהנית ומרגישה פה בבית.
 
זה לא קל לחיות בארץ זרה. חברה טובה מאוד שלי שהיא גם שכנה במקרה עוברת לארץ אחרת ואני מרגישה שממש מאבדת אחות כי פה החברים הם המשפחה שלך.
 
זה לא קל להתחיל מחדש, להתנהל בשפה אחרת שאולי פחות זורמת, להכיר אנשים חדשים, להתנתק מאנשים מהעבר גם אם זה רק ניתוק פיזי ועדיין ממשיכים לדבר.
 
אבל...
זו חוויה של פעם בחיים לרוב, זו חוויה שמעצבת אותך ואת בן הזוג- אני חושבת שהזוגיות שלנו בחיים לא הייתה כל כך מדהימה כמו עכשיו.
אצלנו זה שיפר את שעות העבודה של הבעל, שגילה שיש חיים אחרי העבודה (חוץ מהשבועיים האחרונים).
 
אני חושבת שהעובדה שיש לכם ילדים תעזור לכם מבחינת חברים כי אפשר להכיר הרבה דרך המסגרות של הילדים.
 
אני ממליצה בחום לנסות לדבר עם אנשים שעשו את זה, להבין איך זה השפיע עליהם. יש פורום מקסים פה בפרדס בשם "להיות הורים בחו"ל ", ממליצה לקרוא שם, אולי לשאול שם שאלה ומישהי תוכל לעזור לך.
 
מקווה שעזרתי עם נקודת המבט שלי.
תודה פרפרים
07/08/2015 | 14:00
262
אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אם היינו עוברים "בעקבותיו" ואני כבר הייתי מוצאת משהו באוניברסיטה באיזור...
תודה על הפרספקטיבה על ההתאקלמות
צ
06/08/2015 | 21:53
109
צ
אמהות - החלטה או רצון?
02/08/2015 | 22:49
22
692
1
אני יודעת שאני רוצה להיות אימא, זה לא נתון לשאלה. כיף לי עם ילדים (מסויימים), אני מרגישה שיש לי המון מה לתת ובעיניי או עבורי, משעמם לחיות חיים שלמים עם עצמי, בלי להרגיש שהלב שלי הולך מחוץ לגוף שלי (ציטוט שאני אוהבת וברח לי הניסוח המדוייק, עזרה?). 

אבל אני לא חושבת שארצה להיות אמא בחמש שנים הקרובות, אני לא קרובה יותר ממה שהייתי לפני עשור. אני גם מאוד מודעת לקשיים להכנס להיריון, שאין לי את הזמן לדחות את זה עד אין קץ. 
בטח תגידו לי שאי אפשר לדעת, אבל אני באמת לא מרגישה ש*ארצה* ילדים לפחות עוד עשור ואז יהיה מאוחר מדי (39). 
ואני חושבת לעצמי עוד 2-3-4 שנים להביא ילדים, אפילו בכח. לא מתוך רצון או בשלות. 
אני לא רוצה להביא ילדים בקרוב, אני לא רוצה לראות את הגוף שלי מתעוותת, אני מפחדת מהמחוייבות, מהידעה שיש חיים שלמים שתלויים בי. מפחדת לאבד את החופש. ואני לא רוצה ילדים והריון בסיכון גבוה, אני לא רוצה חרדות ופחדים, אני לא רוצה טיפולים הורמונליים והמון הפלות. גם לנשים צעירות קשה, אז בגילאים מבוגרים? ושני ילדים? 
 
אני מפחדת שאני כמו אבוקדו גרוע, לא בשלה לא בשלה ואז רקובה. 
 
איך אתן הייתן? 
 
המממ
03/08/2015 | 05:28
3
402
 
באופן כללי כשהייתי צעירה ממך (אבל עדיין בשנות ה-30 לחיי, ולפני שהיו לי ילדים או רצון מדויק בהם) אמרה לי חברה-מכרה משהו כמו: "אם את עדיין מחכה לאינסטינקט האמהי שיגיע עם הרצון המטורף לילד/ים, והוא עוד לא הגיע עד היום, אז...הוא כבר לא יגיע. את יכולה להפסיק לחכות"
 
האמירה הזו הפילה לי אסימון קטן, והנפילה שלו בשילוב עם בן זוג שמאוד רצה ילדים, הזיזה אותנו לשלב המעשי.
 
החששות שלי התמקדו בעיקר בכיוון פגיעה פוטנצאלית בהתפתחות מקצועית/קריירה. וטפו טפו
תודה
03/08/2015 | 11:37
1
309
כן, אני מרגישה ככה גם או אני חושבת שהאינסטינקט האימהי יגיע, או בעצם כשהוא יגיע עוד 15 שנה יהיה מאוחר מדי. יש לי תחושה שככ המון דברים שאני רוצה לעשות והחיים יכולים להמשך עם ילדים, אבל לא ככה. ויש דברים שאולי קצת אנוכיים, אבל אני מפחדת לאבד את הגוף שלי - סבלתי מעודף משקל כל חיי, רק לאחרונה ממש התחלתי להראות טוב ובקרוב מאוד זה יגמר (אפשר להראות טוב, אבל גם לא צעירים) ולהכנס להריון זה לאבד את זה. 

אני חושבת אפילו שהחלק הפיזי של הריון מפחיד אותי יותר מהילד עצמו. 
בלי קשר לילדים
03/08/2015 | 17:09
265
נשמע שיש לך איזושהי בעיה עם דימוי הגוף שלך. את מאוד מאוד מוטרדת מסוגיות של משקל והזדקנות הגוף.  הקטע האחרון מגיע - עם או בלי ילדים - זה מובטח. כדאי לנסות לחיות עם זה יותר בשלום - בין שיהיו לך ילדים ובין שלא - פשוט למען איכות החיים של עצמך.
 
אישית, אני מסכימה עם זו שאמרה לי אי אז שאם הוא לא הגיע אליך עד גיל 39 (שזה סוף העשור הרביעי לחיים כמו שכתבו לך), אז זה כבר לא יגיע.
 
לא מוכרחים ילדים אם לא רוצים... החיים טובים (אפילו מאוד ולפעמים יותר) ללא ילדים.
 
 
ממליצה בחום לא לחכות
05/08/2015 | 10:07
166
אם כי ברור שכל אחת עונה לך מדם ליבה.
במקרה שלי, בעלי מאוד רצה וזרמתי איתו (זה היה תהליך כמובן, אבל בסוף זה קרה). ומזל, כי אחרת לא היינו מספיקים לעשות את הילד האחד שיש לנו. 
את חושבת על תזמון נכון כי את מאמינה שזה תלוי בך... אבל האמת היא שזה לא ממש ככה. את יכולה להחליט מחר שאת רוצה, וזה ייקח לך שנה, או שלוש, או חמש (וזה לא התסריט הכי גרוע. סליחה על הפסימיות). 
בעניין הגוף: אני מסתכלת מסביבי ואני רואה שכל מי שהייתה שמנה לפני ההריון נשארה שמנה גם אחריו, ומי שהייתה רזה לפי ההריון חזרה להיות רזה אחריו, ומי שנלחמה במשקל לפני ההריון (אני למשל) ממשיכה להילחם בו אחריו. לפחות במקרים שאני מכירה, אין הבדל משמעותי בין לפני לאחרי. 
 
 
אני הייתי
03/08/2015 | 11:21
3
395
לא בשלה לא בשלה
הריון לידה בגיל 36, 
מצטערת שלא קודם, מצטערת שלא קודם. 
 
מנקודת מבטי, נכון יותר, אם יציבים מבחינה נפשית, ללדת בעשור השלישי לחיים. 
העשור השלישי כבר כאן
03/08/2015 | 11:39
2
393
למה מצטערת שלא קודם? את יכולה לפרט בבקשה? ובדיעבד, מתי כן? 
בדיעבד - כן כמה שיותר מוקדם
03/08/2015 | 12:05
352
להערכתי מתישהו בעשור השלישי, בהתאם ליציבות נפשית - בגרות - ולא בהתאם לרצון עז וכיוב'. 
 
אני מצטערת, כי אני רואה סביבי בני גילי ובנות גילי, שמגלים שהם חולים בכל מיני מחלות, חלקן כרוניות.
 
נכון, שמחלות קשות ותאונות עלולות לתקוף אותנו בכל גיל, אבל עם השנים קיימת הצטברות של הסכנה, וככל שאנו מבוגרים יותר כך אנו פגיעים יותר. 
 
כי אני מבינה שאנחנו לא צעירים, ושיש הבדל בין הורות לילד בן 15 בגיל 40 לבין הורות לילד כזה בגיל 50.
 
אני מצטערת גם, כי לא פשוט לעיתים בגיל כזה פלוס שנתיים/פלוס 4 שנים   לעשות את הילד השני או השלישי. 
 
בקיצור, לדעתי - אם את חושבת שאת מעוניינת להיות אם, ושאת יכולה לעשות את זה - תעשי. אין טעם לדחות. 
העשור השלישי - בין גיל 21 ל 30
03/08/2015 | 12:06
140
הורות מאוחרת
04/08/2015 | 06:40
295
אצלנו האיש לא היה בשל וחיכיתי לו שיבשיל .
צריך לקחת בחשבון שלא תמיד כשרוצים הכל הולך כמו שרוצים, אנחנו חיכינו ואז לקח לנו זמן ובסוף הגענו להורות מאוחרת.
אני לא מתחרטת לרגע, יודעת שהאיש חיכה לרגע הנכון וזה עושה אותו לאבא המדהים שהוא.
מכירה לא מעט שלא הבשילו ועשו כי כולם עושים, כי עכשיו צריך לעשות, כי במדינה שלנו חייבים להיות הורים לילדים ומי שלא הוא עוף מוזר. 
ילדים זה מחויבות לכל החיים ובהחלט מאבדים את החופש אבל יש תמורה אדירה ששווה הכל מבחינתי, החיים אחרי הילדים מבחינתי הם החיים האמיתיים בשבילי.
 
לגמרי החלטה, הרצון בא אחר כך
( לעמוד שלי בתפוז )
04/08/2015 | 08:11
268
אני קצת מצטערת שהתחלתי מאוחר (הבכור נולד כשהייתי בת 36)
לא הספקתי לעשות ילד שלישי כי הפריון שלי נגמר, זה קרה כניראה בסביבות גיל 40.

בכל אופן הרצון בא עם הילדים, אצלי הוא הופיע מעצמו מתישהו אחרי הלידה. לא צריך להמתין לו לפני כן.
 
כתבתי על כך אחרי לידת בכורי
05/08/2015 | 01:09
5
370
לי גם לא בער מהבטן, החחלטה היתה שכלתנית. ומרגע שהיתה החלטה, עדיין לקח הרבה זמן עד שהילד הגיע.
וכתבתי, על מה הייתי אומרת לעצמי שלפני הילדים, כדי לענות על הפחדים של לפני.
אחלה פוסט (בבלוג שקישרת)
06/08/2015 | 04:52
4
235
הזדהיתי עם הרבה מהכתוב בו
 
בלי קשר - אם תפוז לא יחזירו את האייקון של ה"כן" אני חותכת....
06/08/2015 | 11:46
2
143
הוא דווקא לא הלך לשום מקום (בניגוד לאחרים )
ואל תחתכי! מה יישאר מהפורום בלעדייך?
אהה - תודה
06/08/2015 | 22:58
1
137
עכשיו מצאתי - האמת שלא הבנתי קודם מה זה כי זה כמו של שלד או משהו.
 
האמת שהתכוונתי חותחת לעצמי את ה- , אבל תודה על המחמאה. אם כי גם ככה לא נשאר ממנו הרבה (איתי או בלעדי)
חות*כ*ת (פליטת מקלדת)
06/08/2015 | 23:14
52
06/08/2015 | 11:58
28
רצון והחלטה יחד
05/08/2015 | 11:29
226
אני כמוך, ידעתי תמיד שאני רוצה ילדים.
על ההחלטה להביא אותם החלטתי בצורה פחות או יותר רציונלית (לפי שלב בקריירה שלי). אבל אז קיבלתי את ההחלטה ו"התבשלתי" איתה. ולהכנס להריון, נכנסתי רק ברגע שבו ידעתי ש-זהו.
החלטתי.
לטעמי - עם הקשיים האינהרנטיים בגידול ילדים הייתי חייבת נוסף על הרצון הכללי להיות אימא, לקבל את החלטה המושכלת הזו. ולציין לעצמי את הרגע הזה.
 לדעת, בכל הלילות בלי השינה, בהריון שסחבתי, שאני *החלטתי שזהו ועכשיו*.
וכך אני מאמינה שצריך (כמובן אם אפשר) לעשות. להחליט שמוכנים להכנס לזה, גם ממקום רציונלי. ולקחת על זה אחריות בשנים שלאחר מכן.
האהבה, מבחינתי כמובן, מגיעה בשלב כלשהו (מההריון ועד גיל ההתבגרות של התינוק, אני מניחה ).
סיפור חיי
05/08/2015 | 12:34
304

כל החיים חייתי עם מחשבה כפולה- מצד אחד אני לא אוהבת ילדים, החיים שלי מושלמים כמו שהם, אני אוהבת את בן זוגי ולא רוצה שעוד מישהו ייכנס באמצע , אני רוצה להתקדם בעבודה, רוצה להמשיך לטוס לניו יורק לשבועיים בכל שנה ובאופן כללי לעשות כל מה שבא לי. מהצד השני תמיד דיברתי על זה שיהיו לי ילדים (אפילו 4!!) רק כל הזמן זה לא נראה לי הזמן המתאים.
בנוסף גם אחותי ניסתה מאוד להיכנס להריון, כולל טיפולים שכוללים זריקות בבטן, ואני אמרתי שאם עשיית ילדים תהיה כרוכה בזה אני מוותרת מראש.
 
אבל כמו שהמשפט אומר החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות... נכנסתי להריון לא מתוכנן (מפעם אחת לא מוגנת) והיום אני חודשיים אחרי לידה. ההתחלה היתה קשה מאוד וכל היום ישבתי ושאלתי את עצמי איך הגעתי לפה, וזה לא החיים שרציתי, ומה עשיתי... אבל לאט לאט מתרגלים. אני ממשיכה לצאת בערבים, להיפגש עם חברות, לעשות ספורט ואפילו לנסוע ללילה אחד לצימר בלעדיה. 
אני לא חושבת שיש נקודה בחיים שבה זה זמן טוב, כמה שלא תתכונני ותתכנני ותקחי אוויר זה לא יהיה דומה בכלל למה שקורה במציאות.
אחרי חודשיים אני עדיין לא יודעת להגיד אם זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אבל אני גם מגלה שהשד לא גדול כמו שחשבתי והכל עניין של גישה.
 
לגבי חורבן הגוף- אני מרגישה בדיוק כמוך, ואחרי לידה אני גם יכולה להגיע שהחששות מוצדקים, אבל אני כבר מתחילה לחסוך בצד את הכסף לד"ר קליין...
 
 
באופן אישי...
07/08/2015 | 13:40
242
אני חושבת שאי אפשר אף פעם להיות מוכנים באמת.
אני עם ניסיון של 7 שנים כגננת, עושה ביייביסטר ועובדת עם ילדים מאז שאני בת 12.
תני לי תינוק משלי עכשיו ואני רועדת וכל זה עם רצון עז להביא ילד לעולם (טיפולי פוריות וכו').
 
למזלנו הריון נמשך מספיק זמן כדי שנוכל להכין את עצמנו ולו אפילו רק קצת...
 
 
החלטה.
11/08/2015 | 06:26
79
אני בכלל לא רציתי ילדים. מעולם. זה היה הכי רחוק ממני, והסיבה היחידה שהסכמתי היתה בן זוגי היקר.
כמובן שהילד מהמם ומקסים ואני מתה עליו ובלה בלה, הכי נדוש - אבל לא הייתי מרגישה שהפסדתי משהו אלמלא הייתי נכנסת להיריון. מקרה קלאסי שאין לך מושג מה יש בחוויה שלא חווית, כך שאין לך שום חוויית חוסר (כמובן אישית עבורי, יש הרבה אנשים שזה בוער בהם. בעלי היה אחד כזה).
נראה לי שיש לי נק' מבט שונה.
14/08/2015 | 19:28
1
88

אני אמא לעוללית בת אוטוטו שנתיים. שדה קטנה ולא בדיוק "ילדה נוחה". ילדתי אותה בגיל 35. בול בזמן המתאים. רצינו ילד. חשבנו על שלושה סה"כ. המחיר האישי כבד, אין ספק. מחסור מתמיד בשעות שינה, אפס גמישות, כל הזמן עיסוק באיזון בית-קריירה. אני מתקשה להיפרד ממנה אפילו לילה אחד- אז אין בילוי משותף ובלעדי עם הבנזוג. מתחברת לכל מה שאת חוששת ממנו, ושלמה עם כל "הפסד" מהחיים הקודמים שלי. זה אושר גדול ממש. עם הזמן זה הולך ונהיה יותר נחמד- בסוף היא גם תפסיק לקום לפנינו, ובטח נתגעגע לימים בהם היא קמה לבד ובלי טלטולים. הקושי לא גורם לנו להתחרט, אבל כן גורם לרצות לדחות את הילד הנוסף. מכל הסיבות שפרטתי קודם.
 
שמעתי פעם בהרצאה שאושר בחיים זה משמעות. לא טיול בחול, לא ארוחה טובה במסעדה, גם לא סקס טוב. וילד זו דרך מיוחדת לתת משמעות לחייך (ולא היחידה). כי עם כל הכאוס הזה שנוצר- בסוף בסוף החיים יחזרו למסלולם. ובדרך מפיקים הרבה הנאה.
 
אני חושבת שאין לך סיבה לחשוב על החיים בעשר שנים קדימה. זה בסדר שאת לא רוצה עכשיו. מפנה אותך לכתבה שמדברת על הקשקוש הנוגע לפריון נמוך בשנות ה-30. אולי זה יעודד אותך...

בהיבטי הגוף- לידה זו מהלומה (אם כי לידה טבעית היא בעלת המחיר הנמוך ביותר), ההנקה עליה נלחמתי היא אירוע מורכב מאוד, השטתחתי בגלל ההנקה (=70a) ועל זה רק ניתוח יוכל להשפיע, וגם- לקח לי חצי שנה לחזור למשקל. אבל- עכשיו אני במשקל נמוך מתחילת ההריון, ואני לא מצטערת לרגע על השינויים הפיזיים- כי כאמור- יש מאחוריהם משמעות (וגם בעלי לא היה מוכן לוותר על הנקה לטובת "ציצי יפה"). וגם- גיליתי מסביבי המון המון אמהות שנראות טוב- זה כבר לא דבר חריג.
 
מרתקת הכתבה מ"אלכסון" - תודה שצירפת
17/08/2015 | 21:20
37
היה מעניין לקרוא.
 
היא כמובן לגמרי סטטיסטית - זה נכון על הכל.  אם את נופלת באחוזים שמצליח לך, זה 100% הצלחה ואם לא - זה 100% חוסר הצלחה.   זה כמובן נכון גם אם מסתכלים על גיל 30.
ADHD - בואו נדבר על זה רגע...
04/08/2015 | 22:43
1
347
הגוזלית האמצעית שלי אובחנה זה עתה, וקיבלה אותיות.
הכל היה ברור, צפוי, וידוע מראש, אבל לי קשה, ממש.
אני מרגישה שאם היה לי יותר מידע מאימהות מנוסות זה יכול היה לעזור. אפשר?
תשפכו הכל, כל מה שיכול אולי להיות קשור וחשוב לדעת.
תודה ענקית (תדמיינו תפוזון שולח חיבוק... לקחו אותו לגן העדן של התפוזונים :(
תראי
05/08/2015 | 12:22
242
אני לא מזדהה עם הקושי שלך כי אצלנו, כשהוא אובחן, סוף סוף היה שם לכל הדברים שהפריעו לי (וגם לו), וסוף סוף היה לו סיבה לקשיים: הוא לא אדיוט, יש לו הפרעת קשב. בשבילנו זה היתה הקלה אדירה.
 
מידע יש בכמויות אדירות ברשת. קצרה היריעה מלכתוב לך משהו כאן: גגלי ותקראי. הדבר היחיד שאני רוצה להגיד לך הוא: שכל מקרה לגופו. לא כל מה שעובד בשביל מופרע קשב אחד יעבוד לאחר, ולא כל תסמין אצל אחד יופיע אצל אחר. תקראי וקחי מזה מה שמתאים לך.
חם בפורומים של תפוז
לא מצליחה לתמוך בו
לא מצליחה לתמוך בו
מפחיד אותי שיהיה קשה למצוא עבודה, שנחיה בתת תנאים....
לא מצליחה לתמוך בו
לא מצליחה לתמוך בו
מפחיד אותי שיהיה קשה למצוא עבודה, שנחיה בתת תנאים....
מעצבים את מטבח חלומותיכם?
מעצבים את מטבח חלומותיכם?
עכשיו בפורום מטבחים, על מה פשוט אסור לכם לוותר?
מעצבים את מטבח חלומותיכם?
מעצבים את מטבח חלומותיכם?
עכשיו בפורום מטבחים, על מה פשוט אסור לכם לוותר?
אוהבים את תפוז?
אוהבים את תפוז?
עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלנו? בואו לקבל את
אוהבים את תפוז?
אוהבים את תפוז?
עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלנו? בואו לקבל את
פורום תוכנית לידה
הכיני עצמך ללידה
פורום חינוך לילדים
פורום חינוך לילדים
ליאת ארנון - יועצת הנקה
ליאת ארנון
קומונות
ברוכות הבאות,הקמתי את הקומונה הזו מתוך החזון: שאפשרות הבחיר...
ברוכות הבאות לקומונת הילדים של פורום "נשים לאחר לידה". http...
המצב הבטחוני כופה עלינו להתמודד עם...
עדכונים שוטפים
10:37 | 26.08.15 אורחים בפורום
14:55 | 24.08.15 אחת המתרגמות
17:59 | 23.08.15 אורחים בפורום
14:02 | 23.08.15 Iris y
09:10 | 21.08.15 אישה בחופשה
12:49 | 16.08.15 הרמוניה10
01:38 | 14.08.15 שוגץ1
10:01 | 13.08.15 אורחים בפורום
13:12 | 12.08.15 אורחים בפורום
20:23 | 11.08.15 אורחים בפורום
15:12 | 10.08.15 אורחים בפורום
22:37 | 09.08.15 debby12
מקרא סימנים
בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ