בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:


שלום, שמי חגי ואני אלמן משנת 2005.


אשתי התאבדה ונשארתי עם חמשת ילדינו (שאז היו בגילאי 14, 12; 10 שנים ושני בני 8 שנים).


מי שמגיע לעולם האלמנות – מגיע לעולם שהחיים בו אינם החיים אותם ידע עד כה. מגיע לעולם לא מוכר – ולומד להכירו. מדובר בתהליך ממושך וכואב (אפילו כואב מאוד) שבאותו הרגע הכואב והנורא – יש לו לעיתים הרגשה – של ''לא יכול יותר'', או ''מה יהיה'', או ''אולי אני מתחיל להשתגע''.   אז לא קורה דבר מכל אלה. מדובר בהרגשה. מדובר בהתמודדות. המחשבות הללו הינן חלק מההתמודדות של הנפש (כך אני מבין זאת)  ב''לא נתפס'' – במוות. אז לא להבהל – ולא להבהיל את עצמנו. מצבנו מספיק רע גם כך.


זהו תהליך מאוד הדרגתי וממושך (השלב הקשה ביותר הוא בין שנה לשנתיים) – כל אחד והזמן הנדרש לו. 


קשה להתרגל למצב, שבניגוד לכאב ראש – או בטן , שאני מכיר ויודע כמה זמן ימשך או מתי עוצמתו תחלש. כאב לב – הוא כאב שבדרך כלל איננו מכירים. הנפש שלנו זקוקה ליותר זמן (מהגוף שלנו) כדי להתמודד בכאב אותו היא חווה.


כל אחד ואחת מאיתנו הינו אחד יחיד ומיוחד. בעל היסטוריה משלו – ומשפחה משלו – ובהתאם הוא בוחר איך להתמודד בייסורי כאבי האובדן. 


מטרתי כאן היא שיהיה לנו בית / פינה ''שלנו''. של נשמות שאבדו את  בני / בנות זוגם – ומתמודדות בכאבי האובדן. לומדות (לעיתים, תוך כדי עשיה) לבנות את החיים האחרים אליהם הגיעו.  מקום ''להוציא'' את מה שעל הלב (ואולי אין מי שיבין) לפרוק וגם לשתף  ברגעים הקשים הנוראים והאיומים, (יותר או פחות) – וכמובן גם ברגעי ההקלה ושמחה.


מאמין שאהובינו/ חברינו לחיים, היו מאחלים לנו את כל הטוב האפשרי –בהתאם למגבלות המצב בו אנו חיים. היה משמח אותם לראות אותנו שמחים. היה עושה להם טוב – לראות שלנו טוב.  שהרי,  אם המצב היה הפוך – מאמין שכך הייתי רוצה, שכך כולנו היינו רוצים.


חגי



אלו המאבדים בן או בת זוג עוברים תהליך ארוך ומייסר של הפנמת האבדן. החוויה היא בדידות עצומה, הנובעת מאבדן האדם שהיה הכי קרוב להם בעולם וא-ף אחד לא יכול למלא את מקום החלל שהותיר. מהות האלמנות היא התחושה של להיות לפתע יחיד למול העולם, בעוד קודם הייתם תמיד שניים.

(הבלוג של ליאת ברעוז)

המשך...
הודעה חדשה

בוקר טוב עולם
16/06/14 09:46
22צפיות
מה שלום כולם
איך אתם עוברים את הימים האחרונים

מודה שהאוזן שלי מקשיבה לרדיו לשמוע אם יש חדשות
ולעיתים קרובות מאד מתרגשת מהדברים של המשפחה
מבצע "שובו בנים"  מספק לתקשורת נושא לדבורים בלי סוף
איך אתם מרגישים בימים האחרונים ?
חזקה
16/06/14 05:57
42צפיות
קראתי בעיון את כתיבתכם, על היותינו אלמנות מיסכנות.
גם אני לא מרגישה מיסכנה, אני משתדלת להסתדר לבד ולא להיות תלויה .נכון שלעיתים אין ברירה, אבל את רוב הבעיות שיש לי אני
מצליחה לפתור לבד,מה שנותן לי יותר ביטחון  עצמי.
נוחכתי , שהרבה יותר נעים לי, לעזור ממה שיעזרו לי.
תמר
תמר
16/06/14 07:14
25צפיות
תמר היקרה זה בדיוק מה שלא רציתי אני לא מסכנה!!!!
מאז ומתמיד היה קשה לי לבקש עזרה מאחרים וזה הדרך שלי ואיתה אני הולכת. אומנם כל הדרכים עקלקלות וקשה מאוד איןספק אני נתקלת בהמון מכשולים וזה גורם לי לכעס ולתסכול ולעצבנים אבל מעט הפעמים שביקשתי עזרה ולומר את האמת מהמשפחה לא ביקשתי אלא יותר מחברים.
מברכת את כולנו שנמשיך להיות חזקים גם אם נשברים בדרך יש להרים את עצמנו מהר
תמרי זה הטריק המנצח
16/06/14 09:43
16צפיות
לעבור להיות אקטיבי ולא פאסיבי , ליזום לעשות ולהתנדב כמו שאת עושה
מוציא אותך מהשקיעה בכאב ובמסכנות , זה עוזר לנשמה להמשיך לעשות דברים בעולם הזה
כעס
13/06/14 16:47
90צפיות
האנשים הקרובים והפחות קרובים חושבים שאם אני אלמנה אז אני "חלשה" "מסכנה"  אבל אני עוד שבעלי היה בחיים הייתי אשה חזקה ובמיוחד כעת שאני לבד אני במגננה וסופר חזקה (משתדלת) ומנסה לשלוט בהוריקן -צונאמי שהחיים שלי נמצאים.
ביקשתי מאלוקים שיעזור לי שאני לא אזדקק לטובות של אף אחד!!!
אני עדיין מבקשת תמיד מאלוקים שיעזור לי שלא אזדקק לטובות של אנשים.
אני לא מסכנה!!!!
יקירה שלי , הנה לך סיפור לשבת
14/06/14 00:04
37צפיות
את לא "חלשה" וגם לא  מסכנה
האיש שלך שומע אותך אבל לא יכול לענות לך יותר
תבני לעצמך שגרת החיים שבה הוא נוכח נעדר
תראי שהחיים נמשכים כי את חיה ונושמת ומובילה את עצמך  בעצמך בלי הרחמנות שנשלחת עליך
זוכרת איך אמרה לי אמא כל החיים הייתי עצמאית אל תהפכי אותי למסכנה ,

ואני עניתי לה שהיא לא מסכנה ובטל לא פחדנית , היא פשוט אלמנה והחיים ממשיכים הלאה
אכן הוצאתי ותה מהדיכאון היא הלכה להתעמל במתנ"ס כל בוקר עד שעברה אירוע מוחי
כבר היתה בת 70 , לא אשה צעירה , הרגל הזו בגדה בה בזמן לידה של אחי היתה חלשה יותר

בוקר אחד שהיא נמרחה לי במיטה באתי אליה בוקר אחד , באי אליה עם חיוך והודעתי לה
שהאביר החלומות  שבא על הסוס הלבן  הודיע שהסוס חולה , והוא לא יבוא להקים אותה מהמיטה
ואם היא רוצה אשמח להכין לה ארוחת בוקר טעימה  ,  היא חייכה ועזרתי לה לקום  מהמיטה
הכנתי מלקלחת ואחר כך ארוחת בוקר , היא צחקה עלי , מה שלום הסוס החלים ?
עניתי לה מצטערת המטרה היתה לגרום לך לקום מהמיטה עם חיוך
היא בקשה שאתקרב חיבקה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת אותי , לא צריך את האביר רק את החיוך לי
שאני עבורה יותר טובה מאלף אבירי חלומות
º
את מלאת אהבה נסיכת הכוכב
14/06/14 19:30
15צפיות
תודה
14/06/14 21:55
7צפיות
אני אהבתי את אמא שלי ז"ל הכי בעולם
ניתקתי............
14/06/14 19:17
42צפיות
ניתקתי קשרים עם אנשים, שאמרו מאחורי גבי שאני מסכנה. אני לא מסכנה. נכון להתאלמן זה מצב של קבלת בוקס בבטן, אבל ישנם ילדים ובמקרה שלי גם שלושה נכדים וחברות אחרות שרכשתי שלא רואות בי מסכנה.
מחבקת אותך...........
שלבים בעבוד אבל....כעס
14/06/14 19:32
30צפיות
כעס הוא אחד מהשלבים בעבוד אבל. קודם לזה, אם אני זוכרת נכון, שלב של הכחשה ואחרי זה מגיע שלב של השלמה.
הכעס יכול להיות כלפי המת- למה הוא עזב אותי? כלפי העולם- למה זה מגיע לי? ויכול לבוא לידי בטוי גם נגד החברות
שאומרות שאת "מסכנה". למעשה- אם את לא חושבת שאת מסכנה- את לא צריכה לכעוס עליהן שהן חושבות ככה.
זה לא אמור להשפיל אותך. לפי עניות דעתי- אין לי בעיה שיחשבו שאני מסכנה גם כשזה נכון וגם כשזה לא נכון.
לפעמים אני מסכנה.
זה לא אומר שאחרים יותר טובים ממני.
זה רק לא תורם כרגע.
קורלי
14/06/14 20:22
29צפיות
במקרה שלי זה מגיע ממקום שהכי לא חשבתי שאני אשמע!!אח של בעלי התאלמן לפני שנתיים ואני עוד חזיקתי את ידו לאחר מותה של אשתו ודווקא מהבן אדם הזה קיבלתי אתמול את הבוקס בבטן!כמובן שלא הסכמתי להכנס ל"מסכנה" ואני קצת לפסק זמן עם גיסי.
 
אול הוא הרגיש מסכן
14/06/14 22:00
17צפיות
כי הגברים מתמודדים אחרת ומתוך האבל שלו השליך עליך את המכנה כדי לתת לך להבין שהוא מבין אותך
תגידי יש מצב שהוא מאוהב בך ? ואולי רוצה נחם אותך כי הוא אוהב אותך
הכעס
15/06/14 18:53
10צפיות
עכשיו שאני חושבת על זה הוא פשוט חושב שכמו שהוא היה "מסכן" אז זה הופך אותי אוטומטית "למסכנה" אני הודעתי לו במפורש שאני לא מסכנה ואני לא צריכה את ים הרחמים שמעניקים לי . ונסיכה לא נראה לי שהוא מאוהב בי .....
אבל אם כל זה נראה לי שאני צריכה להרגע קצת .
רוצה חיבוק גדול
15/06/14 19:38
16צפיות
מבינה מה עובר עליך מתומכת הפכת לנתמכת , את יכולת להכיל אותו הוא פחות יכול להכיל אותך
בל יקירה את לא צריכה תמיכה ,את אשה שמחזיקה את עצמה , ומנווטת את החיים  קדימה
הייתי עכשיו מחקת אותך חזק , הלואי יכולתי לקחת אותך לחוף הים בשקיעה כמו בסרט שעשתה שרלי ולנטיין

אתמול בלילה הייתי כועסת ורותחת על כל מה שהתרחש בשבת
החברה התקשרו משטרה ואמרו חוטפים אותנו
והמשטרה ביזבזה זמן והברברת בתקשורת הרגיזה אותי ,  

ברחתי לסרט של שרלי ולנשטיין שיצא ב1989 ,  איך היא מדברת עם הקיר ועם הסלע
וככה היא חוזרת לחיות ולא רק להיות  האמא  והאשה המובנת מאליו, אשה שעסוקה בנתינה לכולם   
שקעתי בסרט, ולא יכולתי לחזור למציאות חיי, הייתי ערנית כל הלילה,  
למרות שאני לבד, מדברת עם המחשב עם הרדיו משתגעת עם עצמי ,
לאחרונה משהו קורה בעולם כולנו במתחים

או שחכתי
15/06/14 19:43
13צפיות
הנה קישור לסרט במחשב בלי פרסומות
כתובות אינטרנט מצורפות:
קורלי את אשה מדהימה
14/06/14 21:57
17צפיות
את שורדת ופעילה סבתא ואמא מדהימה
ואת חברה תומכת ומפרגנת , ואני יודעת שאת יודעת לפרגן ןלתמוך  בצורה מיוחדת
חבל שאת לא שכנה שלי אז החיים שלי ושלך היו אחרים לגמרי
יקרה...
15/06/14 00:06
27צפיות
תראי, אני לא יודעת עד כמה זה יעזור לך מה שאני אגיד אבל בכל זאת אני אנסה...
מסכנה-את בטוח לא.
מסכנות לדעתי זו הגדרה "נרכשת", רק אם מישהו רוצה להיתמסכן. הוא יהיה מסכן. אם הוא לא, אז הוא פשוט לא.
לאנשים הרבה פעמים יש עיניין לרחם.
דווקא ברגעים שאנחנו מתות להוכיח לכל העולם שאנחנו חזקות...
כי אין להם משהו אחר לעשות עם המצב. סוג של ביטוי לחוסר אונים לדעתי.
אני רואה את זה על עצמי...קשה לא לרחם על הבנות, בשקט אגיד לך שהייתי תופסת את עצמי מרחמת על האיש שלי ברגעים הקשים(אבל הוא היה נותן לי מחבת בראש על זה..) ועוד יותר בשושו, שאני הכי הרבה נופלת לבור "הרחמים העצמים". שהוא הנורא מכל לדעתי.
ואלו שהופכים אותנו למסכנות, רק מחזקים את הלגיטימציה לבור הרחמים העצמיים.
זה מכעיס עד העצם.
אבל לדעתי אין ברירה, אלא פשוט לנסות להשתדל, בכוחות שאין לנו, טיפה טיפה, לסנן את אלו שאוהבים למסכן אותנו. אני לא חושבת שהם עושים את זה בכוונה, וגם אם כן...זה פשוט מחוסר ידיעה מה להגיד...וזה קשה. מאוד. אבל חייבים.
וכמו שקורלי אמרה, אחת הדרכים לעשות את זה, זה פשוט להתרחק. לי זה עזר מאוד, אם כי בערבון מוגבל.

ועוד משהו, גם אני כמוך תמיד מתפללת לכך שלא אהיה נתונה לטובות של אחרים.
אבל לדעת לקבל עזרה לפעמים זה הכרחי. נכון צריך לדעת ממי וממה וכמה ולמה, ורק מאנשים שנותנים בשביל לתת, ולא מאלו שנותנים בשביל להרגיש כמו גמ"ח חסד קטן, שאת הפרוייקט הבא שלו.
ומותר לנו להרגיש אבודות, חלשות, פגועות, עזובות, עצובות...הכל. ואני חושבת שזה גם חלק בתהליך, לקבל את זה שאני לא "כל יכולה".
אבל זה בשום פנים ואופן לא הופך אותי למסכנה, לפרוייקט חסד, או לכל קיטלוג אחר שנכנס לאנשים לראש.
מקוה שלא אמרתי דברים לא במקום.
בהצלחה קליק.




אלמנות כחיים
17/06/14 21:28
27צפיות
אני אלמן כחודש וחצי
איבדתי את אשתי למחלה אחרי כשנה של מלחמת התשה ללא הפסקות ומנוחה
לא רוצה רחמים
לא רוצה חמלה
רק רוצה את מה שהיה
עם כל הטוב והרע
אבל יודע אני שזה לא מציאותי
שצריך לחזור לעבוד לאחר שכחצי שנה סעדתי אותה
וטיפלתי בילד ובבית
שצריך מסגרות חדשות הן לילד והן לי
שצריך בית חדש למרות הקשיים
כל זאת צריך להיעשות ונעשה
לא צריך לחיות כמסכן
זה קשה לחזור לעולם אחרי התנתקות ארוכה
מי כמוני יודע עד כמה קשה להתחיל הכול מהתחלה
לגבי זוגיות אינני מסוגל אפילו לחשוב
למרות שלחיים יש דרך משלהם
הצלחתי לצאת לסרט והאמת שלא נהנתי
הזכרונות הציפו הרגשות עלו
אבל כשחזרתי לפינתי אמרתי לעצמי לפחות הצלחתי הפעם לצאת
הצלחתי להיות במקום שהוא לא בית ואו בנק ורשות כלשהי
ההתמודדות מבחינתי היא מלחמה
יש להתמודד כל קרב בפני עצמו
להשתמש בכעס על האובדן
להשתמש בבדידות הכפויה
בזעם על כל העולם
בשביל לנצח להיות מסוגל לעשות אותה גאה איפה שהי נמצאת
שתראה שאני מקיים את מה שהבטחתי
למרות הכול
שאני העשה הכול שלילד יהיו חיים נורמליים ואוהבים
"מסכנות"
18/06/14 06:36
12צפיות
סי ככה אני מרגישה!!!אתה הדהמת אותי!!!
אני רוצה שיעירו אותי מהסרט הגרוע הזה שאני משחקת שחקנית ראשית!!

אני שוב אומרת את המסכנות נשארים לאחרים!!!
השלמה
18/06/14 11:17
25צפיות
אנחנו לא מסכנים
לא חלשים
פשוט נמצאים בהפסקה חלקית מהעולם
שרץ בטירוף ובמעגלים
נכון צריכים עזרה בדברים שכרגע קשה ההתמודדות איתם
אנחנו חיים אובדן לא מרצןננו
אבל אם לא נתמודד נשקע
נאבד זמן
נאבד אפילו את היקרים שמסביבנו
אף אחד לא אשם במצבנו
גם אנו לא אשמים
לא יכולנו לעשות דבר שונה
וגם אם יכולנו אין זה אומר שהתוצאה הייתה טובה יותר או חס וחלילה גרועה יותר
הדבר היחידי שהוא לא פתיר זה הגעגועים
וזה טוב כי אהבנו אותם
הם היו הנפש שלנו
הבדידות קשה
כי איבדנו חלק חשוב עד מאוד מחיינו
זה החלק הקשה ביותר להתמודדות
אובדן הביחד
אובדן האינטימיות המחשבתית
אובדן החברה הטובה ביותר
הסיפור העצוב על ”החליצה“ של דקלה
14/06/14 16:56
39צפיות
דקלה נותרה אלמנה בגיל 30, ללא בעל וילדים, אך אז היא גילתה שלא תוכל להינשא ל
אחר לפני שתעבור הליך הלכתי - ”חליצה“. איך הפכה המצווה הזו לנקודת שפל של כוחניות וסחיטה?

סיפורן של מסורבות החליצה בארץ כמעט אינו מוכר לציבור, ואין מתאים יותר מערב חג השבועות
כדי לספר על מצבן. סיפורה המצער של דקלה משקף את מצבן של נשים רבות, ואולי דיון ציבורי ער יביא מזור למכאובן.
דקלה נישאה למוטי אהוב ליבה, בתקווה לחיות איתו לנצח. היא ובעלה חלמו על קניית דירה ובניית משפחה, אך זמן קצר לאחר הנישואין התגלתה אצלו מחלה ממארת. לאחר סדרה של בדיקות, היה ברור כי נותרו לו חודשים ספורים בלבד. תקופת המחלה היתה קשה, דקלה סעדה את מוטי, ויחד עברו הזוג תהליך עצוב של פרידה. הסוף היה ברור; דקלה נותרה אלמנה צעירה בת 30, ללא בעל וללא ילדים.

לאחר שנתיים, אזרה דקלה כוח והחליטה להמשיך את חייה. היא החלה לצאת ולהכיר בחורים, בתקווה להתחיל חיים חדשים. ואכן, דקלה פגשה את אודי, ונפשה נקשרה בנפשו. לאחר כשנה, החליטו השניים למסד את הקשר והלכו להירשם ברבנות, אך כאן התברר לדקלה, שהיא אינה חופשיה כלל ועיקר, ובשל העובדה שאין לה ילדים מבעלה, הודגש בפניה כי לא תוכל להינשא למישהו אחר לפני שתעבור הליך שנקרא "חליצה".

כבחורה חילונית שהמסורת והמנהגים היהודיים חשובים לה, פנתה דקלה לרב בית הכנסת הסמוך, וזה הסביר לה כי כדי לשחרר את נשמת בעלה המנוח מדין תורה, עליה להתייבם לאחי בעלה. כלומר, עליה להינשא לאח של הבעל בכדי להקים את שם המת על נחלתו. דקלה הזדעזעה, אחי בעלה הוא אדם מבוגר, וגם הוא נשוי עם ילדים! הרב הסביר לה שהיום אין ייבום, אין חובה ואפילו אסור להינשא לאחי הבעל, אלא עושים חליצה, שזה טקס דתי פורמאלי הפוטר אותה מחובת הייבום, ואין לה ממה לחשוש. בבית הדין הרבני יעזרו לה ו"יהיה בסדר".

מאז שום דבר לא היה בסדר.  האח התגורר באנגליה, ובכדי לקיים את טקס החליצה הוא הוזמן לישראל, אך לא היה בכוונתו להגיע. יתרה מכך, ציפור קטנה לחשה על אוזנו, שאם גיסתו רוצה שיקיים את החליצה הוא יכול לדרוש ממנה כסף; היא צעירה, ובוודאי תשלם כל סכום בכדי להשתחרר מכבלי עיגונה.   

התורה מסבירה את הצורך בחליצה במטרה להקים שם המת על נחלתו. כלומר, לתת המשך לקיומו של המנוח. אם מסתכלים בראיה רחבה על מצוות הייבום והחליצה, מקורן בגמילות חסד. גמילות חסד עם הנפטר, ששמו אינו כלה ונמחה מהעולם, וגמילות חסד עם האלמנה הצעירה שלא הספיקה להביא פרי בטן, ולאפשר לה שיקום, כפי שהיה נהוג.

בעבר, נשים היו תלויות בנישואין כמעמד חברתי, ועד תקופת האמוראים אישה נחשבה חסרת ערך אם לא הייתה נשואה. האמוראים התקינו תקנות שונות למען זכויותיהן של נשים, בכדי שלא ינוצלו. היום, נשים אינן תלויות במערך המשפחתי- פטרנליסטי שהיה נהוג בעבר, והחליצה משמשת כאמצעי לשחרור האשה. לפיכך, אין לאשה צורך חברתי או כלכלי בייבום עצמו.

במגילת רות, שאותה נקרא בחג השבועות הקרב, רות עושה חסד עם חמותה, החוזרת לבית לחם ערירית ובודדה משדה מואב. על אף שאינה חייבת לעשות זאת, ולמרות הפצרותיה של נעמי לחזור לבית אביה, רות נחושה בדעתה להגיע למקום זר, להיחשב כאחת מהמעמד החברתי הנחות ביותר, וכל זאת כדי לא לנטוש את חמותה וערכיה.

בועז מבין את הערך של הקמת שם המת על נחלתו, ונרתם למשימה של שיקום משפחתה של נעמי על ידי נשיאת רות לאשה. על אף שבועז באותה תקופה היה נחשב מנהיג ואדם רם מעלה, ורות הייתה מהפחותה שבשפחות שהלכה אחרי הקוצרים ללקוט שיבולים למחייתה ולמחיית חמותה. בועז עוזר, מסייע, ונושא את רות לאשה. כל המגילה היא סיפור של רצון טוב, עזרה, סיוע, ערכים ושיקום.

רות "שוחררה" - אבל דקלה, כמו גם נשים רבות אחרות, תקועה מזה כעשר שנים בהליך כובל אשר פוגע בה ובעתידה. כשקוראים על רות ובועז, מרגישים את החסדים שנעשו במגילה. נשאר רק לתהות כיצד הגיעה מצוות בין אדם לחברו, מצוות החליצה, לנקודת שפל כזו של שימוש בכוחניות וסחיטה שיכולים להוביל למצב בו אישה כלואה כל חייה.

היום, לאחר עשר שנים, סוף סוף עומד לחול שינוי במצבה של דקלה ודומותיה. לאחר שפנתה לארגון "יד לאישה", היא קיבלה סיוע רב, תמיכה והדרכה. הארגון קישר בין בית הדין במדינה בה גר האח לבית הדין הרבני בארץ, בכדי שהתהליך שיתקיים שם יקבל תוקף ואישור רשמי גם כאן. בזמן הקרוב, אמור להתקיים טקס החליצה, אשר ישחרר את דקלה להינשא למי שתחפוץ. אמנם הסוף לסיפור מפציע באופק, אך הוא לא מחפה על עשור של ניצול וכבילה.

מגילת רות מסתיימת בטון של תקוה והמשכיות השושלת. רות אוחזת בידה תינוק ומבטה נישא לעתיד. דקלה, לעומתה, מסתכלת על ההחמצה של הבאת ילדים והקמת משפחה בעודה צעירה.

הכותבת היא טוענת רבנית ועו''ד לענייני משפחה המנהלת את ארגון "יד לאישה"​ מבית "אור תורה סטון"​ המסייע לנשים עגונות ומסורבות גט



כתובות אינטרנט מצורפות:
מקור המנהג בתקופה שהינו חקלאים ומעבדי חלקות
14/06/14 23:57
11צפיות
לכן בן ירש את אדמת אביו לכן לכל אב צריך יורש שיעבד את חלקת האדמה שעברו בירושה
ומשם המנהג שמישהו מאחיו יגרום לה להריון וכך תשאר חלקת האדמה בתוך המשפחה
ואז גבר יכלו להיות יותר מאשה אחת לכל גבר , ועל מנת לא להפקיר את האשה שלא יכלה לעבד את חקת השדה לבד
זה מקור המנהג ומאחר וגלינו מארצנו ואנחנו לא עם חקלאי כיום , מושג החליצה הא התרוקן מתוכן
ואכן הוא טכס מביש פעם אמנון לוי הביא במצלמה נסתרת את הטכס בבית הדין
וזה היה מבייש את האלמנה ואת הגיס שלא רצה ליבם אותה , הטכס מבייש אותה וגם אותו
לא יודעת למה לא מתרים בבית הדין את הטכס הזה להיות עדין יותר ופחות מעליב לשני הצדדים

איזה יום הולדת משעמם
14/06/14 01:18
101צפיות
לפני קצת פחות מחודשיים ,איבדתי את אשתי , המוות היה פתאומי ואכזרי , הגעגועים חזקים וקשה לי מאד להסתכל על שתי הקטנים( בן 10 ובת 9).
היום יום ההולדת שלי , לא מפסיק לחשוב עליה , על אהובתי ...  איזה משעמם בלעדייך , אין מי שיצחיק אותי ... אין מי שיחלוק איתי את המיטה , הלך החצי השני...
משתתפת בצער
14/06/14 05:08
42צפיות
"משעמם" זו מילה קטנה לתאר איך שאתה בטח מרגיש בלעדיה ביום הולדתך ובכלל....
יום הולדת
14/06/14 07:29
45צפיות
כ"כ מבינה אותך!!!אני היה לי לפני שבועיים יום הולדת 50 ובעלי נפטר לפני שלושה חודשים .הקושי היה קשה במיוחד שידעתי איזה תוכניות היה לבעלי עבור יום הולדת הזה.
זה היה יום קשה אמת לא הפסקתי לחשוב מה היינו צריכים לעשות באותו יום וכן הלכתי לבית העלמין ובכיתי בכי רב.חצי הראשון של היום היה קשה מנשוא אך בחצי השני פשוט אמרתי לעצמי הוא לא היה רוצה שאני אבכה וייהי ככה אז קמתי נסעתי לאמי שאירגנה את המשפחה לברבקיו על האש ולאחר מכן נסעתתי לקניון פינקתי את עצמי והלכתי למספרה.
כה בעלי היה רוצה שאני אעשה.
מציע לך תמיד לזכור את הימים המאושרים,המצחיקים ואת החוויות של כל החיים שהייתם ביחד וזה ילווה אותך תמיד
º
חושבת בדיוק כמוך.
14/06/14 18:57
16צפיות
כל כך מבינה אותך... עוד לא הגעתי לתאריכים
14/06/14 14:51
45צפיות
משמעותיים אבל אפילו התאריכים הקטנים משאירים אותי חסרת אוויר ומילים.
מקווה שהיום יותר קל לך, מקווה שאתם עושים משהו שמשמח אותך ומזכיר לך אותה ואותכם אבל בצורה טובה.

כל כך קשה לאבד את מי שמשמח אותך, מי שמחבק ומי שחיוך שלו (גם שהוא ישן) נותן לך המון תקווה ורצון להמשך.
אני לא יודעת אם זה נהיה יותר קל עם הזמן או שפשוט לומדים לחיות עם הכאב אבל כל כך מקווה שבשלב מסוים חוזרת התקווה.

מאחלת לך יום הולדת שמח (מותר?) ומקווה שתקנה לעצמך משהו מטופש, משהו שאתה יודע שהיא הייתה בוחרת ואתה היית מוחה וצוחק עליה עליו אבל מרוצה נורא.  

ביום הולדת שלי (הקרוב מידי) אני מתכננת לקנות את העוגה שהוא הכי אהב, ללבוש את השמלה שהוא אהב ולראות את הסרט הקיטשי שגרם לו לבכות כל פעם מחדש.  

גם געגוע זה רגש ואצלי, כרגע, הוא הכי קרוב לאהבה
משתתפת.
14/06/14 18:56
16צפיות
משתתפת בצערך. הלך חלק גדול ממך, לבלי שוב, אבל אשתך השאירה בידך חלק מאוד גדול מדמה, בשרה וישותה ואלה הם שני ילדיכם. אשתך, לא הייתה רוצה לראות אותך  קורס וחסר אונים, ולא רק למען הילדים, אלא בעיקר למענך. משהו ממנה תמיד ישכון בך ומשהו ממך היא לקחה למסע אליה יצאה.
עוד תלמד וזאת לא קלישאה, שיש חיים לאחר מות האדם האהוב אותו איבדנו. חשוב להתנהל בצד האבל ולא בתוכו. זה אפשרי.
תחגוג עם הילדים
14/06/14 22:08
30צפיות
תחגוג עם הילדים
יום הולדת מגיע לאבא אהוב
תבין הם חי ממנה שממשיך לגדול איתך
קבל את חיבוק שלהם , וזה ימלא אותך באהבה
כי הם פרי האהבה שלכם , ונוצרו מאהבה ענקית
ומפה מאחלת לך שנה חדשה וכוחות שתוכל להמשיך הלאה להיות אבא ואמא בו זמנית
וממני שולחת אליך המון כוחות ועוטפת אותך בגלים של אהבה אנושית מבינה ותומכת
מאירה את חייך בים של נרות והפעם נרות של יום הולדת
יציאה מהשגרה
11/06/14 19:50
88צפיות
אתמול קבעתי עם קרוב משפחה שהגיע מארה"ב להפגש.המטרה היתה לדבר על התקופה הנוראית וכמובן היה אמור להיות גם בכי וכאב.
בהחלטה של רגע החלטתי שאני מנסה לראות אם יש איזה כרטיסים להצגה בקאמרי(שיש לי מנוי אך מאז פטירתו של בעלי אני אפילו לא חשבתי ללכת להצגות).כנראה שיש יד שמכוון מלמעלה מפני שאתמול היתה הצגה"קזבלן" .הרמתי טלפון ונאמר לי שיש כרטיסים רק ליציע השלישי. ביקשתי לבדוק עם היו ביטולים והמזל היה שנמצאו שתי מקומות באולם שורה 8 באמצע!!

הפתעה כזו לא חשבתי לעשות לאורח שלי וכמובן לא לי!! הלכנו נהננו ישבנו לאחר מכן במסעדה טובה והכל היה כייף!!

שכחתי איך אפשר להנות מהצגה טובה וממסעדה טובה!(וכמה שהיינו בעלי ואנוכי הולכים ומבלים!!)
היה לי כייף
ממליצה לכל חברי בפורום לנסות לעשות דברים מחוץ לשגרה דברים כייפים זה פשוט נותן קצת טעם לחיים
איזה כייף...
12/06/14 00:45
51צפיות
ממש משמח לשמוע.
חייבת ללמוד ממך ולעשות משהו עם עצמי גם...
לא יצאתי מהבית בערבים בכלל מאז...
עדין לא מסוגלת.
תמיד היינו יוצאים ביחד.
יותר נכון, הוא היה גורר אותי לצאת. עכשו אני אצטרך לגרור את עצמי כנראה...

רעיה
12/06/14 20:18
28צפיות
רעיה אני באמת חושבת שצריך לעשות משהו לצאת מהקופסה השחורה שאנו נמצאים בו בעל כורחנו!
אני בטוחה שבעלך לא היה רוצה שתשארי בבית ולא תעשי משהו עם עצמך!!!!
אני מזמינה אותך ליצור עימי קשר לנסות לצאת מהשגרה .....
אני מנסה למצוא לעצמי מחויבות שתכריח אותי לצאת
12/06/14 21:08
57צפיות
חשבתי ללמוד משהו (להגיד חוג מצחיק אותי עדיין) או להרשם לחדר כושר אבל מכיוון שבינתיים לא מסוגלת לדבר (אם אני לא חייבת) ולקבוע דברים מחכה עם התכנונים.  
מזל שיש לי את כלבלב הבית שמחייב אותי לעשות טיול של 10 קילומטר כל יום.  
אם את באזור הצפון מתנדבת לגרור אותך בתנאי שתכריחי אותי גם לבוא...
לא מהצפון לצערי...
13/06/14 11:19
36צפיות
וכל הכבוד על הטיול...!! זה חשוב...
עם הזמן בעז"ה גם תמצאי משהו
בהצלחה יקרה... :)
שאלה
12/06/14 19:26
70צפיות
מה קורה כאשר מאוד רוצים לצאת
לשנות את שגרת האבל
לשנות את שגרת החיים
למרות שיש הרבה שינויים
לחיות את הרגע
לצאת כל עוד באותו רגע אין עזים
כל עוד באותו רגע יש את האומץ
כן אומץ להיות מסוגל לעמוד מול כולם כולל עצמך
אבל אין
כי כמה שרוצים אין במקום מכרים
יש משפחה אבל אתה רוצה ללא רגשי אשמה
מה אז למעט להתקפל
לחזור לפינה האפלה
היה נתק בן שנה עם העולם
נתק שלא באשמת איש
הכול מסביב השתנה
אך עדיין יש רצון יש שאיפה
לצאת מהבועה
סי
12/06/14 20:16
27צפיות
סי היקרה לא מאוחר לנסות לצאת מהקופסה השחורה שאנחנו נמצאים בו
השכול קשה מנשוא ואנו חייבים להנצל לא ליפול לתהום!!!!
תעשי טובה ראשית לעצמך!!!לנשמה שלך את חייבת לצאת מהשגרה לנסות למצוא משהו שיגרום לך קצת לחייך(אם לא לצחוק בקול)
את מוזמנת תמיד ליצור עימי קשר אולי נפגש לקפה .........
אז יוצאת לבד
13/06/14 00:19
28צפיות
יוצאת בשעות אחר הצהרים המוקדמות שותה קפה בקניון
אי והקפה ואתה יכול לשלב את הבן אז לא תהיה לבד
סתם לשתות קפה ולאכול גלידה של מקדולנד
זה מה אני עושה
º
רק הזמן יגרום לשינוי ויהיה מעט יותר קל.
14/06/14 19:04
9צפיות
התאלמנות
29/06/14 17:45
8צפיות
פתאום כך התאלמנתי. בעצם לא כל כך פתאום. ליויתי את האיש שלי 44 שנים.
וכשחלה נפלו עלי השמים. אבל לא היה זמן לחשוב מה יהיה כי היינו עסוקים במלחמה
מול המחלה הארורה.גם כשהסוף היה כבר ברור הדחקתי .קיויתי .כשהלך משהו בי מת.
הרגשתי כאילו מחצית ממני נחתכת כך ממש פיזית. בחודש הראשון הורדתי 10 ק"ג.
למרות הסביבה העוטפת ומחבקת למרות ילדי ונכדי יש בי ריק גדול.שום דבר לא ממלא ומשמח אותי.
אני תקוה שאצא מהבועה לדרך חדשה  עם הרבה אור ואופטימיות לחיים חדשים
רעיון נהדר
13/06/14 00:16
23צפיות
לנצל את המיוי וגם לשבור שגרה
גם אי היום יצאתי מהבית הלכתי לדיאטנית ומשם לבנק  לסדר משהו דחוף
ואז ישבתי בקפה נאמן בתחנה המרכזית עם קפה ומאפה לנוח קמעה
בקשתי שיביאו לי אל השולחן כי אני מתקשה בללכת
שתיתי קפה והסתכלתי בתינוקות ובילדים שהיו בקניון
שברתי שגרה , אבל יצרתי שיחה עם אילו שישבו לידי ,
למרות שישבתי לבד, הצלחתי לקשור שיחה  עם אנשים
ואחר כך הלכתי לסופר, נשענתי על העגלה ,
והאשה שבתור אחרי עזרה לי לארוז את המשלוח של הקניה
אז אוכל לומר שמצאתי אנשים טובים באמצע הדרך
14/06/14 05:23
15צפיות
שמחה שהיה משהו שהכריח אותך לצאת מהשגרה
(למרות שמעדיפה להגדיר זאת כהזדמנות שבחרת לקחת אותה לצאת מהשגרה)
ושלימדה אותך שאת יכולה גם לשמוח אחרי מות בעלך ושיש דברים שיכולים לגרום לך אושר.
לפני כמה ימים היתה הרצאה שהתלבטתי אם ללכת אליה לבד כי בעלי בחו"ל והלכתי- וכל כך שמחתי
שלא ויתרתי כי היה מרתק.
אנחנו צריכים להכריח את עצמנו לעשות דברים כי הרבה פעמים- זה יותר מהנה ממה שנדמה לנו שיהיה.
לאבד
14/06/14 19:01
24צפיות
לאבד בעל או רעיה, אין קשה מזה. רק בנו תלוי איך ייראו החיים בעתיד לבוא. ואולי לרבים, זו הזדמנות לחרוג מהשגרה, כמו שכתבת. לדעתי לחרוג מהשגרה, זה כמו לידה מחדש. נותן המון כוחות.
º
קורלי שולחת לך ים ש כוחות יקרה שלי
14/06/14 22:01
7צפיות
געגוע לתאומת הנפש שלע
13/06/14 18:38
69צפיות
כמעט שלושה חודשים עברו והתחושה היא של ריקנות של נפש תאומה שהלכה לה בחטף.
שני הקטנים מתגעגעים לפעמים אחד הילדים עוד קורא מתוך השינה אימא בואי אך עכשיו אני האמה ואבא שלהם.
אומרים לי אתה חייב להיות חזק ואני חזק אך הזיכרונות חוזרים וגעגועים לא מרפים אולי הזמן יעשה את שלו .
ההרגל עוזר להקל על המחשבות והקטנים נותנים את האנרגיה להמשיך הלאה.
אמא זו קריאת כוון של הילדים
13/06/14 23:49
27צפיות
איש יקר מבינה את הקטנים שלך שמחפשים אותה בשינה
ומבינה גם אותך המחפש את השותפה האהובה שילדה לך פרי אהבה קסום שכזה
מישהו החליט שעליכם להפרד, זה כואב ומתסכל , ואתה כל מה שנותר להם
ולכן הם מחבקים אותך  שאתה מחבק אותם , נצמדים אליך חזק
הקטנים יתנו לך ים של אהבה  לאבא המדהים שלהם
ומפה שולחת אליך ים של אהבה וכוחות להמשיך להיות האבא האהוב שלהם
והגעת למקום הכי נכון כי פה שאר הכותבים יבינו היטב על מה אתה כותב
עכשיו הם בטח כבר ישנים , אבל מחר יגיעו ההודעות
פה תמצא חיבוק מבין וכתף חמה ותומכת
קיי אר
14/06/14 07:39
25צפיות
משתתפת בצערך מבינה אותך בגעגוע שלא מרפה .כולם באמת אומרים"תהייה חזק"  זה משפט שמלבישים אנשים למצב שאנו נמצאים אבל החוזק בא מעבודה שלנו על עצמנו שלא נתפרק שלא נשבר וכן שנשמור על מה שיצרנו אנו עם בני הזוג שלנו שלא איתנו יותר .
לאהוב את מה שיש - שיטת העבודה של ביירון קייטי
14/06/14 00:33
32צפיות
משהו בטוח שאני ניסיתי ועובד נהדר , תבדקו אולי זה יעזור גם לכם

המצב על הפנים: הֶעתיד נראֶה אפור מאי-פעם; הוא בחיים לא יבין אותי... אשתי צריכה להעריך אותי יותר... הבוס שלי מתנהג אליי כאילו שאני מטומטמת... אם הילד שלי ימשיך ככה – אין סיכוי שהוא ילמד להסתדר בחיים; העולם במצב קטסטרופלי, ואם משהו בכלל ישתנה –  זה בוודאי לרעה...
האם זה באמת נכון?
האם יש לנו דרך לדעת שזה באמת נכון?
ואיך אנחנו מתפקדים כשאנחנו פועלים מתוך הפרספקטיבה הזו?
ומי או מה היינו ללא האמונה (או המחשבה) הזאת?

באמצעות ארבע השאלות הפשוטות האלה אנחנו מוזמנים לחקור כל סוגיה בחיינו: "Judge your neighbor, Write it down, Ask four questions, Turn it around"– ואצלנו: "שפטו את האחר, כתבו את השיפוט, שאלו ארבע שאלות, הפכו את הכתוב". זוהי התמצית של "The Work", מבית היוצר של ביירון קייטי, אמריקאית מדהימה מקליפורניה, שבשנת 1986, ברגע של הארה, גילתה כי ללא הסיפור על "איך החיים צריכים להיות", אנחנו חווים תחושת שלווה עמוקה, הרבה יותר מזו שהיינו משיגים אילו הגשמנו את כל חלומותינו. מאז היא מלמדת את שיטתה המהפכנית ברחבי העולם: 4 שאלות ו"היפוך" אחד.
ה"חקירה" הפנימית הזאת מאפשרת לנו לפגוש ולהבין מזווית אחרת לחלוטין את המחשבות המוכרות שלנו – ולשנות את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו, את הסובבים אותנו ואת החיים בכלל. בעזרת "העבודה" אנשים חווים מהפך רדיקלי בהתמודדות עם סוגיות כמו: איך אפשר להפסיק לסבול? מה לעשות כשלא מצליח לי כמו שרציתי? מי יכול להבין אותי באמת?

מהות הסבל - והשחרור
על ההבנה ששינתה את חייה של קייטי מספרים באתר שלה כך: "קייטי ראתה שכאשר היא האמינה שמשהו צריך להיות שונה מאיך שהוא ('בעלי צריך לאהוב אותי יותר', 'הילדים שלי צריכים להעריך אותי') היא סבלה. וכשהיא לא האמינה למחשבות האלו, היא היתה שלווה... בהבזק של תובנה קייטי ראתה, שהניסיונות שלנו למצוא אושר פועלים פעולה הפוכה; ולכן, במקום לנסות ללא תועלת לשנות את העולם כך שיתאים למחשבותינו על הדרך שבה הוא צריך להיות, אנחנו יכולים להטיל ספק במחשבות האלו, ובאמצעות קבלת המציאות כפי שהיא, 'לחוות חופש ואושר מעבר לכל דמיון'."
גם אלו מבינינו שטרם חוו הארה יכולים בעזרת 4 השאלות וההיפוך – כלומר, ה"חקירה", לגלות, כי מה שגורם לנו סבל איננו מה שקורה במציאות – אלא הסיפור שאנחנו מספרים על זה, ובעיקר – הציפיה שלנו שדברים בעולם יקרו אחרת ממה שהם קורים. ומהו הגילוי הזה אם לא הארה...

המוח שלי יכול לספר לי סיפורים מדהימים על מוגבלותו של בן-זוגי (בעיקר כשמדובר בלהבין אותי, למשל...), או על צרות-העין של עמיתה לעבודה, או על חוסר-הצדק העולמי בכלל. המחשבות טסות בתודעתי, ומשחזרות את עצמן ללא שליטה. כשאני מספרת לעצמי שהילד שלי מזלזל בי, שזה נורא לשקר, שאמא שלי הרסה לי את החיים, שאסור לשפוט אנשים, ששרון (ערפאת, בוש...) מחבל בשלום – אני מייד סובלת. למה? כי מתחת למחשבה הגלויה מונחת ערימה של אמונות נסתרות על החיים, דבוקות זו לזו כמולקולות בלתי-נפרדות, שמחזיקות את המבנה המפואר של זהותי, זו שנרכשה בלי משים, אך בעמל רב, במהלך חיי; אמונות כמו: "אנשים, ובעיקר בני-זוג, צריכים להבין זה את זה"; "אמהות אמורות לתמוך בבנותיהן"; "מנהיגים מופקדים על השלום בעולם" וכיוצא באלו תפישות-עולם, שהתקבעו להן אי-שם בתודעתנו, ומעולם לא נחקרו – ושהן לכאורה "האמת". כולנו כבר ראינו, שרוב המחשבות האלו, רוב הזמן, אינן תואמות את המציאות כפי שרובנו מכירים אותה, אבל אנחנו מתעקשים לאחוז בהן ולהתגעגע אליהן, וכל פעם להזדעזע מחדש כשהן לא מתגשמות.
למשל, כשאני שבה ואומרת לעצמי, במשך רוב חיי, שאמא שלי הרסה לי את החיים – אני מדוכאת. בין היתר כי אין שם שום תחושה של בחירה. כשמופיעה השאלה הראשונה מתוך הארבע – האם זאת האמת? – המבנה לכאורה מוצק הזה שבתוכי מתחיל להיטלטל, כשאני מזהה, שהתשובה הפנימית העולה בי היא "לא". למען הדיוק, לא פעם כששומעים את השאלה בפעם הראשונה, הדחף הראשוני הוא לענות "בטח!"; הרי שנים אני מחזיקה בסיפור הזה (שהיא הרסה לי את החיים), וכל בר-דעת יסכים אתי, שמה שאמא שלי (בן-זוגי, הבוס שלי, אלוהים...) עשתה זה לא אנושי.

וכאן באה לעזרתי השאלה השנייה: האם יש לך דרך לדעת שזה באמת נכון? וואו! אני נושמת עמוק, ומגלה שאין לי. לא, אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אילו אמא שלי היתה אחרת. אילו היא לא השפילה אותי לפני חברותי. אילו לא זרקה את החפצים שלא סידרתי. אילו... אין לי דרך לדעת איך היו חיי נראים אילו כן או לא קרה מה שקרה ולהיפך. אולי הם היו נהרסים הרבה יותר?
השאלה השלישית מאפשרת לי לגלות איזה מחיר אני משלמת על אחיזתי באמונה הזאת: איך את מתפקדת כשאת פועלת מתוך הפרספקטיבה הזו (כלומר, כשאני מאמינה למחשבה שאמי הרסה את חיי)?– אני מפנה לה את הגב, טורקת את הטלפון, אומרת לה מלים מעליבות, מפנה אליה מבטים ידועים. איך זה מרגיש בִּפנים? (זוהי שאלת-משנה לשאלה 3). זוועה. אני לא אוהבת את עצמי כשאני מתנהגת ככה. אני גם פוגעת וגם מרגישה קורבן.

ואז מתחילים להתקרב לגאולה – השאלה הרביעית: מי או מה היית בלי האמונה הזו? וכאן לוקחים זמן, צוללים פנימה, ועולות תובנות מהממות. ה"גרועה" שבהן היא – אני לא יודעת. כמובן שאני לא יודעת, הרי מעולם לא הכרתי את עצמי ללא האמונה הזאת (שאמי הרסה את חיי). ותחילת השחרור הגדול היא אי-הידיעה הזאת. כי במצב הקודם, הקפוא, הסובל – יש ידיעה. כביכול. אני יודעת שאמי אחראית על הריסת חיי. עכשיו, כשאני חוקרת את ה"ידיעה" הזאת, אני עומדת מול האפשרות שאין לי מושג מי אני בלי הסיפורים שלי... מפחיד. נפלא.
ואז מגיע הקטע שמחבר אותנו למעשיוּת של התהליך הזה: ההיפוך.
כל משפט שֶכָּתבנו וחקרנו – אנחנו מוזמנים להגיד אותו לעצמנו, בהיפוכים, ולבדוק אם הטקסט המהופך מתאים לאמת הפנימית שלנו לפחות כמו – אם לא יותר מאשר – המשפט המקורי: אמי הרסה את חיי – אני הרסתי את חיי. וכשקשה למצוא בתוכנו את הכוונה, אפשר במקום זאת לומר: "המחשבות שלי הרסו את חיי". וואו. זה ממש ברור לי. הרי בלי המחשבות – אין לי מושג מי הייתי... היפוך אפשרי נוסף: אמא שלי לא הרסה את חיי. נו, עכשיו אחרי שחקרתי – ברור שזה יותר אמיתי מהמשפט המקורי שכתבתי. ואז אני עוברת לחקור עוד משפט כתוב (פירוט בהמשך).
החקירה, ובשיאה ההיפוך, מעוררים תובנות בלתי-צפויות בתודעה האוטומטית שלנו: אם כאשר אנחנו מתנגדים ל"מה שיש" = המציאות – אנחנו סובלים, הרי אי-התנגדות = אי סבל. המממ. כלומר, יש דרך לפגוש את המצבים המוכרים וה"תקועים" שלנו בהבנה חדשה – ולהשתחרר מהם; כשאני ממשיכה לחקור את תפישות-העולם שלי אני מגלה לתדהמתי, שהן קורסות ונעלמות באפקט דומינו מופלא ו – לשמחתי –  בלתי-הפיך.

תהליך פרקטי ורוחני, מהפכני ויומיומי
על אף שהתהליך שקייטי הביאה לעולם הגיע אליה ללא כל היכרות מוקדמת עם שום דיסציפלינה רוחנית שהיא, נכלל שמה ברשימת האנשים שה"טיים מגזין" פירסם בשנת 2000, כמי שתרמו משהו חשוב ומשמעותי למילניום החולף.
מאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר למדו בעזרת הכלי המהפכני הזה לקבל את החיים לגמרי אחרת, להפסיק להתווכח עם המציאות, ולהשיג הקלה, שלווה ובהירות – גם בְּלב הכָּאוֹס. אנשים רבים מדווחים על תחושת רווחה וחופש בעקבות תרגול זה. עם זאת, למי שמתפלאים על הפשטות והקלות מבהירה קייטי, שאין מדובר בתרופת קסם או בפתרון מהיר. "העבודה" היא תהליך מתמשך ומעמיק של חקירה עצמית. ככלות הכל, יש שפע של אמונות להשתחרר מהן בעולמנו...
בשנים האחרונות נכנסת שיטת The Work יותר ויותר לשימוש ככלי מהיר, עמוק וזמין במקצועות טיפוליים רבים, ובהצלחה רבה, כשם שהיא משמשת ככלי אפקטיבי לשינוי בעסקים, בבתי כלא, במשפחות וכמובן בעבודה פנימית, בכל רגע בחיים.
ספרה של קייטי, "לאהוב את מה שיש – ארבע שאלות שיכולות לשנות חיים", המכיל תיאורים מפורטים של מסעות-תובנה כאלו, שאנשים עברו איתה, ראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת פראג, בעריכתה המקצועית של ארנינה קשתן, מאפשרת (facilitator) בשיטה מאז 1997, שקנתה את נסיונה בהדרכה בהכשרת בית-הספר הבינלאומי של The work. "לאהוב את מה שיש" מהווה את הבסיס לגישתה לחיים של ביירון קייטי ולסדנאות בשיטה המתקיימות ברחבי העולם ובארץ: כשאנחנו מתנגדים ל"מה שיש" – אנחנו סובלים; כשאנחנו מפסיקים להתווכח עם המציאות – אנחנו נפתחים לחוויה מפתיעה של הקלה ושחרור, המאפשרת לנו לפעול בצלילות בהנאה וביעילות.
בתהליך של The Work אנחנו מעלים על הכתב את מחשבותינו-סיפורינו על מצבים מוכרים מחיינו, שואלים עליהם את 4 השאלות, עושים את ה"היפוך" – ובהדרגה מזהים את המערך המחשבתי הפנימי הנסתר שלנו. מתאמנים בהפחתת פחדים, מגיעים לקבלה עמוקה של עצמנו ושל המציאות – ונפתחים להנאה....
ב
כתובות אינטרנט מצורפות:
כועסת
13/06/14 14:19
50צפיות
כועסת על כל העולם !!!!
כועסת על הבת שלי הגדולה!
על אח של בעלי!
בקיצור על כל העולם !נראה לי אני אסע לים להרגע!!
גם אני כועסת
13/06/14 15:01
31צפיות
הכעס משתק אותי , אין כח לקום להכין שבת
ומלא עבודה בבית , אין כח אפילו לצרוח הצילו לעוזרת
שבת שלום
13/06/14 13:53
13צפיות
שבת שלום
שבת מלאה באור ואהבה
מצגת
13/06/14 06:43
33צפיות
חבר שהפליג איתנו הרבה פעמים.בא לבקרי כי הביא לי מתנה מיוחדת וחשוב היה לו לתת לי אותה בהקדם.
הוא הכין מכל התמונות שהוא הטיב לצלם, תמונות מההפלגות ביון, בתורקיה ובקפריסין, שהשתתפנו בהם,ושבעלי מצולם בהם,
את התמונות ליוו שירי ים שבעלי אהב במיוחד. חשבתי שיהייה לי קשה לצפות בתמונות. לבסוף העזתי,להפתעתי זה אמנם ריגש אותי
מאד,אך גרם לי לחייך, לראות כמה היה מאושר, כאילו נשרו ממנו שנים,כי להיות הקפטן של סירתינו, היה בעיניו לעת זיקנה, הדבר
שהוא הכי אוהב לעשות.
לפי בקשתי, ניכתב על המצבה שלו קטע משיר, לדרך ספן הים לפניך.............ככה אני אזכור אותו,
תמר.


יש לי רעיון
13/06/14 13:51
17צפיות
קחי ממנו אישור להשתמש בתמונות ושלבי אותו בספר את מכינה מספר המסעות של בעלך ז"ל
ותשלבי את התמונות בהתאם למסעות שהוא ערך ומצולם בהם
זה תיעוד שהגיע אליך בזמן , ניתן לקחת מהמצגת את התמונות שאת רוצה ולהשתלב בהנצחה של בעלך בספר
ג'ו בדרכי החיים/ניל ארמסטרונג ושאלת גילוי עצמ
11/06/14 15:45
27צפיות
מןבא אליכם מהבלוג של ג'ו שלנו  הרשומה הטריה שנשלחה לבלוג

ניל ארמסטרונג ושאלת גילוי עצמי - ג'ו בדרכי החיים
פורסם בבלוג  יום רביעי, 11 ביוני 2014

יצאתי בשבת לטיול למעיין, לקחתי מים,לקחתי אבטיח, לקחתי את שתי בנותי, לקחתי חברה,לקחתי את בתה ויצאנו למסע.
פגשנו בדרך המון משפחות עם ילדים קטנים, הדרך היתה יפה ובסופה הגענו למעיין.
ישבנו שם כשמשפחות באו והלכו כשלפתע הגיע ילדה וצעקה
"מצאתי, מצאתי את המעין, אני גיליתי אותו אני גיליתי אותו, לא אתה" היא צעקה על חבר "אני גיליתי אותו,
זה שלי" לא שינתה העובדה שהיו שם המון אנשים באותו רגע ושהיו שם מליונים לאורך השנים.
מבחינתה זו היתה התגלית שלה. והיא היתה שמחה ורכושנית בגילויה הזה.
ואז החלו לבוא ולעלות בי שאלות על גילויים בכלל ועל גילוי עצמי בעיקר.                                                                
לשים את הדגל על הירח, לסמן- אנחנו היינו פה קודם. טביעת הרגל הראשונה, יש לה ערך סנטימנטאלי,
חשיבה לדורות הבאים וגם אופי רכושני. זה שלנו.
לא מזמן שמעתי שמישהו מוכר חלקות קרקע על הירח. שמעתי שאני יכולה לקנות כוכב על שמי.
במקום למספר אותו ייתנו לו את השם שלי, בעבור תשלום סימלי.
ובכל פעם שאני חושבת על תגליות חשובות, אפילו החיוביות והגדולות, שהשפיעו על ההיסטוריה
אני מגלה שכל תנועה קדימה לקחה אותנו כאנושות גם קצת אחורה. אולי אפילו באותה מידה.
למשל היכולת להעביר מים בצינורות ממקווה מים לחלקים יבשים גרמו להתפתחות מחד
והתדלדלות המשאב היקר הזה מאידך.וככה נראה לי שקורה עם כל תגלית.
הנה שמנו דגל, כבשנו את הירח. האם אפשר לכבוש אותו?
אפשר להגיע אליו, אפשר לנחות, אפשר לחקור אותו, אפשר לרצות, אבל לכבוש?
וככה אני רואה את התנועה לגילוי עצמי. מגלה את עצמי לבד. בתחילה גיליתי את הריק שבי.
אחר כך גיליתי שאפשר להתמלא מחדש. ועכשיו אני פוגשת בי ממקום של מלאות, מרגישה את העוצמה ,
היא טמונה בפתיחות, היא טמונה במקום של הבחירה בין האהבה לפחד. להיות מסוגלת לבחור לאהוב ולא לברוח,
היא טמונה בהתקרבות ובהתרחקות, בתנועה, במנעד.אין לי שום רצון לכבוש שום יעד,
כל מקום שאני מגיעה אליו הוא בסיס להמראה מחדש.
כל מקום שאני מגלה בתוכי הוא אזור נחיתה.
 זה הולך ככה, אני ממריאה גבוה גבוה, מעבר לשמיים, מתמלאה בפנטזיות , ואז מולי באה המציאות,
ומחפשת אותי בחלל, כשאני נפגשת איתה אני נוחתת. נוחתת במקום שכבר הכרתי בעצמי פעם אבל עכשיו מחדש.
וזה מקום יפה. מוכר ועם זאת חדש, הפרספקטיבה שלי השתנתה.
כשאני נוחתת ומבינה אהבה או פחד הנוף מוצא חן בעיני, אני מגלה ששניהם פותחים. אני בוחרת מה ההנעה.
אני מגלה שהדרך שבה אחרים רואים אותי היא שיקוף שלי מחד אבל היא לא "אני" מאידך,
היא רק חלק. כמו לנחות על הירח ולקחת משם ממצאים ולחקור אותם ולהתיימר להכיר את הירח.
הרי הירח הוא הרבה יותר מסכום כל חלקיו. וככה גם אני וככה גם כולנו. ואנחנו כל הזמן משתנים.

משפט זן ידוע אומר שלא ניתן לרחוץ באותו נהר פעמיים. כי הנהר בתנועה, הוא כל הזמן משתנה,
הוא אף פעם לא אותו אחד. ככה גם אנחנו, כל הזמן משתנים סביב ציר העצמי שלנו. מי שמוצא את הציר.
אני מצאתי ציר מחדש. אוטוטו שנתיים מאז מותו ויש לי ציר. הוא מוצק וברור אבל גם גמיש ומכיל. ציר חיי. עליו עמלתי
באהבה, מאפשר לי עכשיו לגלות את עצמי מחדש. שוב. מזווית אחרת ומקרוב יותר.
פותחת את הספקטרום מחד ומפקסת את העדשה מאידך.
כתובות אינטרנט מצורפות:
תשמעי....
13/06/14 10:44
25צפיות
את כותבת בדיוק, אבל בדיוק את הדברים שהרגשתי, חשבתי.
ושוב חושבת. ועדין מרגישה...
ה"לכבוש" הזה נהייה סוג של סמל מצליחנות ותאוותנות בעולם שלנו. מה שלא אצלי על השולחן, לא שלי.
ומה שכבר כן שלי, לא שווה.
וזה אפילו קצת מעציב...

אני כל כך מסכימה עם המשפט:"להיות מסוגלת לבחור לאהוב ולא לברוח"
אהבה זה קצת כמו כספית.
אם תסגור את היד ותהיה כל הזמן עם יד על הדופק היא אוטומאטית תברח. לעומת זאת אם תפתחי את היד היא תשאר. זה הטבע. זו האהבה.
והשיקוף שלי לדעת מי אני ומה אני נעלם מהעולם הפיזי.
פעם היה מספיק לי להסתכל עליו בכדי לדעת אם הייתי בסדר. טובה? רעה? מדהימה? תלותיות שאני מגדירה כמבורכת.
ובסופו של דבר, הפנטזיות כולן נראות לי כמו אהבות פונציאליות. וזה מסוכן...כי הכל פתוח וחשוף.
אבל אני לא באמת רוצה אותן. לא אותן. רק את הנפח שהן מסוגלות למלא....
אז יש פנטזיות..........
כיום, פשוט מתמקדת בלא לזרוק את עצמי לזרועות של כל פנטזיה אפשרית שמתהלכת עלי האדמות.
הריק שלי כל כך ריק שאין שום קצה להיאחז בו...
יום נפלא J, ושתדעי שאני מקבלת המון מהבלוג שלך!!!


אהבה היא כמו כספית
14/06/14 16:56
18צפיות
תשמעי זו אנלוגיה מדהימה ביופיה ומאוד מדויקת
אי אפשר להחזיק בה בכוח היא מתחממת ונעלמת.
לאט לאט, לפתוח וככל שפותחים יותר ככה היא הופכת לבטוחה יותר ונרגעת
רעיה...
את נהדרת
תודה
עוקבת אחריך
13/06/14 13:46
19צפיות
אחרי המסול שאת פותחת בחיים שאחרי , ומבינה שאת יודעת לאין הנהר זורם
וכל את זורמת עם המים , הם ובילו  אותך על הים הגדול , אל החיים הפועמים הלוך ושוב
הנחלים זורמים א הים הים אף פעם לא מלא מכיל את הנחלים שזורמים אליו
וקווה שפעם אפגוש בך ואלחץ את ידיך שיתפרסם ספרך , שיפתח את המשעול לנשים נוספות
לצאת מהחושך והכאב אל האל ושמחת חיים של החיים של אחרי לכתו  ממך
כי הרגשה שלי שאת מורה לחיים  זורמת על הנהר של החיים
נסיכה
14/06/14 17:00
12צפיות
אני לא באמת יודעת לאן הנהר זורם
אבל סומכת על זרימתו ועל הנתיב
אני חלק ממנו וחלק מהדיונה
תודה על העומק
גם אני יצרתי.............
14/06/14 19:25
11צפיות
יצרתי ציר חיים חדש. הגעתי למסקנה, שמי שלא יוצר לעצמו ציר חדש סובל. לעיתים ציר נולד בכורח הנסיבות ואז על האדם לזרום עימו. אני, כמוך , העדפתי לייצר ציר חדש שיתאים לי. אמנם אני מעט שונה, מעט אחרת, אכבל פחות סובלת.
המון תודה על מאמר מדהים, כרגיל.
תודה לך קורלי
15/06/14 19:37
4צפיות
תמיד עם תגובות קולעות
תמיד לעניין.
כן
ציר חיי החדש הוא בעל ערך מאוד גבוה להמשך הקיום שלנו
תודה שוב
התקף חרדה
10/06/14 09:40
71צפיות
היה לי היום מיני התקף חרדה.  
תכננתי לנסוע לדירה שלנו ולא הייתי מסוגלת.  זה לא חדש החוסר יכולת הזו אבל זו פעם ראשונה שהיה ממש מלווה בדפיקות לב חזקות ובכי היסטרי.  
כולם אומרים שאני כל כך חזקה וגם אני מרגישה רוב הזמן שאני מסוגלת לכל ועדיין, נשברתי וקשה לי להתרומם. למרות שאני כבר בעבודה (אתה מכיר אותי כמה שאני לא מסוגלת לנוח אם יש עבודה...).
אני כל הזמן חושבת כמה שאני מתקדמת.  אפילו התחלתי להכיר.  תמיד אמרת שאני לא יכולה להיות לבד וזה נכון.  למרות שהם לא אתה.  יש כאלה שמנסים להציל אותי או לדאוג לי ויש כאלה שהמילה אלמנה מפחידה אותם נורא.  דווקא אלה יותר מוצאים חן בעייני כי הם נורמלים, גם אני מפחדת ממילים.   
אני מתגעגעת אליך כל כך ואתה חסר לי.  אתה גם כל כך חסר לכלב שלך (כן, עדיין שהוא עושה בעיות הוא רק שלך).  הוא עשה שביתה היום ולא היה לי למי לספר.  
אני יודעת למה לא הייתי מסוגלת לנסוע, תמיד היינו מדברים כל הדרך עד שהייתי מגיעה.  היית מתרגש כל כך שאני בדרך לבקר אותך ורק אני הייתי משחקת אותה אדישה.  עכשיו אני משחקת אותה כל הזמן ואין לי ליד מי לנוח וסתם להיות עצובה.  
כבר תיכף מונדיאל ואני חייבת את החולצה שלך.  חייבת להגיע לדירה.  מתגעגעת אליך כל כך.
אתה חושב שאם אכתוב עוד פעם שאתה חסר לי תחזור? כי אני מחכה
אוהבת אותך מאוד, עד מאוד ומתגעגעת נורא

אתה חסר לי

עבד? הלוואי שזה היה קל כל כך...
חרדה...
10/06/14 10:24
54צפיות
יש לי גם "קטעים".
זה יכול לתפוס בכל מקום, באוטו, בבית,בעבודה אבל בעיקר במקומות ציבוריים כשאני מסתכלת על סתם אנשים.
זרים, מנוכרים, קרים.
בכל פעם מחדש תוהה לעצמי אם לכל אלו שהולכים לבד ברחוב עמוס יש עם מי לחלוק הכל? את מי לאהוב?
אני משערת שלא לכולם...
לי יש את מי לאהוב. אבל הם מתים.
אז לי יש לי למי להתגעגע...געגוע רק מצית עוד את האהבה...לפעמים עד רמות שעד אז לא הכרתי אפילו...
והדמעות זורמות...ואני לא יכולה להפסיק. לא יכולה. נכנסת אפילו להיסטריה מכך שלא יכולה להפסיק...
לפני שבועיים הייתי צריכה ללכת לבית חולים...למחלקה "שלו".
חשבתי שלא יקרה לי כלום..אין לי שום "סנטימנטים" למקום הזה...
ככה חשבתי.
כשבאתי להיכנס עבר עלי משהו...ירדו לי דמעות. נכנסתי ללחצים. המזכירה שם עוד רגע חשבה שאני מטופלת חדשה...
יש דברים שאני חושבת שאני מסוגלת לעמוד בהם. ואני לא. עדין לא.
ואין מה לעשות....פשוט להכיל את זה שלא הכל הולך כמו שהיינו רוצות.

ודרך אגב...מבינה אותך ממש לגבי החיבה דווקא לאלו שלא עוזרים ומחבקים ועושים פוצי מוצי.
פעם מישהו אמר לי בדייט :"להיות בזוגיות עם אלמנה זה אחריות כבדה מידי בשבילי, לא רוצה להסתבך.."
תודה רבה על התגובה
12/06/14 21:01
17צפיות
בימים האחרונים אין לי מילים אז רק שולחת תודה
התקפי........
10/06/14 18:43
24צפיות
התקפי חרדה, "מתארחים" לעיתים, אצל אלמנים ואלמנות. סיבתם: אנחנו פתאום קולטים שהמצב אינו הפיך. אמרי לעצמך שההתקפים כשם שהם מופיעים, כך הם יעלמו. לאט-לאט, תוכלי לחיות בצד האבל ולא בתוכו.
חיבוק.
º
תודה
12/06/14 21:02
12צפיות
המאבק
10/06/14 01:57
68צפיות
מוצאת את עצמי לאחרונה נאבקת עם הלב והמחשבה.

באוטו לבד בדרך לעבודה - הלב לעיתים לקח את השליטה
מספיק שהמילים בשיר.... והופ הינה זולגת דימעה ועוד דימעה
לא נילחמתי עם עצמי אמרתי מותר
ואז צריך לאסוף את עצמי כי הנה אני בעבודה/בחזרה

הרגשתי את המאבק בתוכי. עשיתי תרגילים להסתכל על הכוס המלאה ולא הריקה.
חשבתי לתומי שעם הזמן זה יהיה יותר קל.
לתקופה של יותר משנה וחצי זה עבד

משהוא איכשהוא סובב את הגלגל חזרה
הגעגוע מיום ליום עלה וגבר
שומעת שיר בעבודה ודמעות ממלאות את עיניי.
הילדים שרו היום בערב ואני בתוכי מרגישה את המאבק לא לתת לדמעה ....
שוב המאבק להיות "שמחה/מרוצה" הם שרו יפה. למה את לא נותנת  להם מילה טובה ! תתגברי על הלב שמושך אותך למטה חזרה....

השאלות שלא נתנו מנוח חוזרות ועולות - הוא ידע ? הרגיש ? עשיתי פעלתי נכון ?עשיתי כל שיכולתי כדי לעזור ? מה הוא היה רוצה ?
רגע רגע היינו במירוץ של היום יום  והמחר. עוד לא דיברנו על מה נירצה כשניגדל. ואם משהוא נורא יקרה מה נעשה - מחר?

אותו גלגל מסתובב הוביל אותי לכאן

אומרת לעצמי : בקרוב האזכרה - שנתיים  -  והדרך עוד ארוכה .תתגברי כי בעצם אין לך אופציה אחרת ואין דרך חזרה ...







 






מותר.............
10/06/14 18:50
20צפיות
מותר לעתים להתפרק, מותר לדמוע.
הוא השאיר לך רכוש ענק, ואלה הם הילדים. עשי הכל ואל תשקעי. קל מאוד לשקוע, יותר קשה להרים את עצמך. עשי הכל כדי שלא לאבד את עצמך, עשי הכל כדי שהאבל לא יגדיר את אישיותך.            תתפלאי, יש חיים לאחר ההתאלמנות. חיים אחרים. אבל גם בהם ישנם רגעי נחת.
הכי בודד
10/06/14 19:07
38צפיות
הכי קשה בנסיעות
אתה לבד
רק אתה והכביש
המחשבות עולות
הזיכרונות מציפים
והסיניליות חוגגת
אתה מוצא עצמך מדבר לכיסא הריק מימינך
שולח יד ואין יד שאוחזת בחזרה
פונה בשאלה ואין תשובה
והדמעות עולות
זה הזמן ביחד הזמן האישי
הרגעים הקשים ביותר ביום
הרגעים הכי בודדים
יותר מהרגע שבו אתה משכים בבוקר
שבו אתה מחפש אותה לצידך
תדבר איתה היא שומעת אותך
11/06/14 16:38
20צפיות
תקרא מה כתבה כמו פרח בר
היא קבלה תשובות שהוא שומע אותה אבל לא יכול לדבר איתה
כולנו מדברים עם דבורית בזמן נהיגה אז דבר איתה כאילו אתה מדבר בטלפון
זו שיחת חינם ואני בטוחה שהיא מקשיבה וקשובה אבל לצערי לא יכולה לענות לך
נכון! הנסיעות קשות מנשוא
25/06/14 01:55
6צפיות
האוטו שלי כבר שנתיים פלוס מכונה פשוט קופסת הבכי. לפעמים נדמה לי שהבכי שלי הוא זה שמניע אותו בכלל... אז התחלתי לשמוע תכניות של בלבולי שכל ולפעמים גם דברי טעם ברדיו ומה שבטוח, אני הרבה יותר מעורה בענייני דיומא מאז
קשות לי מאוד הנסיעות. מגיעה ממקום למקום בעיניים נפוחות מבכי ותמיד השאלה: "מה קרה?" והתשובה הצינית שלי: "כלום הכל מעולה!" ואז התחילו הבדיחות: "מתנה ליומולדת נקנה לך חופשי חודשי, כרטיסיה לרכבת..." וזה אפילו קצת מצחיק...
היטבת לתאר את הכאב שלך והוא נוגע בעצב חשוף ואי אפשר שלא לשמוע דרך זה גם את הטוב והמיוחד שהיה לכם יחד
הגעגוע מוביל אותך
11/06/14 16:45
23צפיות
הגעגועים מדגדגים את השק הדמעות , והדמעות זולגות החוצה , תני להם לזרום
מותר לזכור באהבה הוא חלק מחייך , ובהחלט מותר להתגעגע למה שחלקם יחד
והילדים הם חלק ממנו לכן הם מצליחים לעורר בך רגשות שכאילו
והם יהיו סביבך יקרה ויזכירו לך איך הם נוצרו באהבה שלך ושלו
הם המזכרות שנשארו לאהבה ההיא הם גדלים איתך ולצידך
אז במקום לבכות שזה מחליש אותך ושובר אותך בואי תעשי ונהפוכו כמו בפורים
תחייכי ותשמחי על החלק ממנו , שממשיך לחיות איתך ולצידך לשמח אותך
ולעטוף אותך באהבה, כי הם נוצרו באהבה
היי.
12/06/14 00:30
26צפיות
כן..נראה לי שככל שעובר יותר זמן ככה מצד אחד זה נראה שהכאב מוריד הילוך,
אבל זה גם תמיד מציף בתקופות מסוימות מחדש.
בעוצמות שקצת(הרבה..) מבהילות.
אבל זה תקופות!
וצודקת...אי אפשר להיכנס לתוך הרוטינה של הכאב השחור משחור מחדש...כי את כבר הרי "היית שם".
איך שאני ראיתי את זה (עכשו רואה יותר מתמיד..),
כן!!! זה מתסכל שזה בא.
כאילו מישהו בא ונותן לך סטירה שאומרת:"לא מתוקה, זה לא נגמר, זה לא הפך לפשוט יותר כמו שהבטיחו.."
אז נכון. זה לא נגמר. ולדעתי גם אף פעם לא יגמר...הכל תהליכים...אבל הסטירה רק באה להזכיר את זה. לא להחזיר אותך אחורה כאילו לא התקדמת בכלום.
עשית המון!!!!
שנתיים.
ובאמת אין דרך חזרה.
הלב שמושך למטה. מושך אל העומק. להרגיש את החוסר ברבדים עוד יותר עמוקים. זה כואב לא פחות ממה שהיה לפני. אבל זה אחרת.
אנחנו הולכים והולכים ואין ממש הגדרה מדויקת לאן.
הגעתי למסקנה, שלדרך יש כנראה הרבה יותר משמעות ממה שנראה לנו.
מאחלת לך מכל הלב, שתזכי לראות בכל צעד קדימה, יעד כשלעצמו :)
לנסיכה ולקורלי תודה
09/06/14 07:52
26צפיות
אני משקימה קום, לפני לכתי למקום התנדבותי.
פתחתי את הפורום,ודיבריכם אלי, גרמו לי שמחה.
ידידות אהובות ורגישות, שנמשיך ככה,
מתמר באהבה.
תמרי בהמון אהבה
11/06/14 18:21
12צפיות
משתדלת להכנס יום יום
בכמה ימים אחרונים הייתי הרבה במיטה בגללת ההתקררות , אבל עכשיו אני פה
תמרי את יודעת שאוהבת אותך מאד

עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


Flix
מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה