בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:


שלום, שמי חגי ואני אלמן משנת 2005.


אשתי התאבדה ונשארתי עם חמשת ילדינו (שאז היו בגילאי 14, 12; 10 שנים ושני בני 8 שנים).


מי שמגיע לעולם האלמנות – מגיע לעולם שהחיים בו אינם החיים אותם ידע עד כה. מגיע לעולם לא מוכר – ולומד להכירו. מדובר בתהליך ממושך וכואב (אפילו כואב מאוד) שבאותו הרגע הכואב והנורא – יש לו לעיתים הרגשה – של ''לא יכול יותר'', או ''מה יהיה'', או ''אולי אני מתחיל להשתגע''.   אז לא קורה דבר מכל אלה. מדובר בהרגשה. מדובר בהתמודדות. המחשבות הללו הינן חלק מההתמודדות של הנפש (כך אני מבין זאת)  ב''לא נתפס'' – במוות. אז לא להבהל – ולא להבהיל את עצמנו. מצבנו מספיק רע גם כך.


זהו תהליך מאוד הדרגתי וממושך (השלב הקשה ביותר הוא בין שנה לשנתיים) – כל אחד והזמן הנדרש לו. 


קשה להתרגל למצב, שבניגוד לכאב ראש – או בטן , שאני מכיר ויודע כמה זמן ימשך או מתי עוצמתו תחלש. כאב לב – הוא כאב שבדרך כלל איננו מכירים. הנפש שלנו זקוקה ליותר זמן (מהגוף שלנו) כדי להתמודד בכאב אותו היא חווה.


כל אחד ואחת מאיתנו הינו אחד יחיד ומיוחד. בעל היסטוריה משלו – ומשפחה משלו – ובהתאם הוא בוחר איך להתמודד בייסורי כאבי האובדן. 


מטרתי כאן היא שיהיה לנו בית / פינה ''שלנו''. של נשמות שאבדו את  בני / בנות זוגם – ומתמודדות בכאבי האובדן. לומדות (לעיתים, תוך כדי עשיה) לבנות את החיים האחרים אליהם הגיעו.  מקום ''להוציא'' את מה שעל הלב (ואולי אין מי שיבין) לפרוק וגם לשתף  ברגעים הקשים הנוראים והאיומים, (יותר או פחות) – וכמובן גם ברגעי ההקלה ושמחה.


מאמין שאהובינו/ חברינו לחיים, היו מאחלים לנו את כל הטוב האפשרי –בהתאם למגבלות המצב בו אנו חיים. היה משמח אותם לראות אותנו שמחים. היה עושה להם טוב – לראות שלנו טוב.  שהרי,  אם המצב היה הפוך – מאמין שכך הייתי רוצה, שכך כולנו היינו רוצים.


חגי



אלו המאבדים בן או בת זוג עוברים תהליך ארוך ומייסר של הפנמת האבדן. החוויה היא בדידות עצומה, הנובעת מאבדן האדם שהיה הכי קרוב להם בעולם וא-ף אחד לא יכול למלא את מקום החלל שהותיר. מהות האלמנות היא התחושה של להיות לפתע יחיד למול העולם, בעוד קודם הייתם תמיד שניים.

(הבלוג של ליאת ברעוז)

המשך...
הודעה חדשה

אובדן הזהות
18/03/14 10:33
42צפיות
(קונילמל)
אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני אני
אז מי אני בכלל
לפחות לא מגמגם לפחות רהוט. אבל כל זהותי היתה היא, אהובתי. ועכשיו היא איננה וגם זהותי אבדה. מנסה להיזכר מי הייתי. מנסה להבין מי אני רוצה להיות. אבל כל ישותי מסתערת עוד פעם להיות של...
צודקת ג'ו. לפני הכל חזור לעצמך. אבל יש בי תחושת דחיפות. אין זמן. עוד מעט שוב יקרה אסון. העולם ימשיך לקרוס מסביבי. הורים. אמא של אהובתי .... אנסטזיה! כל יום חשוב ואני צריך להתארגן לאט לאט. אני מתוח לא רגוע. דרוך. יודע שצריך לעשות. לא לוותר. אבל מה לפני מה. אני לא סופרמן. האהבה לאנסטזיה צורכת ממני משאבים גדולים. מכלה אותי. הטיפול בהורים מתיש אותי. והדאגה ל"ביית". וכן ... אני אמור לעבוד, במרבית שעות היום. אז רגע אחד אני בדיכי ורגע שלאחריו סתם פסיכי. נגמר עידן ה"מובן מאליו". עכשיו זו מלחמת הישרדות. להיות או לחדול. אני עדיין פה.
מתחברת - עד היום
18/03/14 11:32
27צפיות
כמעט שנתיים אחרי אני מוצאת שאני
עדיין "מסתערת עוד פעם להיות של..."
וזה לא שהראש לא מבין שצריך אחרת , פשוט הראש הוא לא המנחה הבלעדי שלי כמו פעם.
ו כן.. יודעת שחשוב להצמיח חוט שדרה ולא להגדיר את עצמי רק בתוך זוגיות אבל עד היום מרגישה בכעיין סחרחרה
היא אמנם מסתובבת יותר לאט עם כל חודש שעובר אבל עדיין לא נעצרה .
גם אני עשיתי "התקה" של אהובי לאיש שקרוב אלי בסמוך למותו ולקח לי כשנה לצאת מהלופפפ .
יותר טוב מיום ליום - כך אני עונה לעצמי כשאני שואלת אותי מה שלומי.
מקשיבה כעת לשארל אזנבור ומתענגת , איזה כיף ....
שאני חיה שיש אהבה בעולם ושיש מוסיקה כל כך מרגשת ....


אוהב את אזנבור
18/03/14 11:56
22צפיות
אבל יותר את ז'ק ברל. איזה קול, איזה אישיות, איזה הבעות. וכמה, כמה רגש. הבאתי לך סוכריות אהובתי, אומנם פרחים יפים יותר אך הפרחים נובלים בדרך כלל והסוכריות כה טעימות.
לא עשיתי "התקה". ואולי כן, לא יודע. התאהבתי. זה לא היה יכול לקרות אם לא היתה משיכה. ואני נמשך. לא דומה אחות אחת לשניה כלל. אני מאמין שהרגש היה כל הזמן ברקע בעצמת מינימום. ואז התפרץ במלוא עוצמתו. לא מאמין שאוכל "לכבות" את אהבתי. מעולם לא הרגשתי דבר כזה. זה מטורף לגמרי. וזאת יחד עם אהבתי הגדולה לאהובתי. איך יצאת מהלולאה? למה יצאת? מי לא רצה מה? דברי אלי. אולי אלמד ואחכים. למרות שבעינייני הלב - השכל הולך לישון.
חחח השכל ממש במצב "צמח"
18/03/14 12:47
23צפיות
דומה אך שונה .
אחרי הסערה המוטרפת , ההתרגשות הפסיכית וההשאבות הבלתי נתפסת
תוך כדי הבנו שנינו שזו  תרופה כימית לכל דבר (אתה לא שם ), אפקטיבית ומדהימה.
המח ידע כיצד לרפא את עצמו , והנחה אותי לכיוון המתוק מתוק הזה ....להקהות כאבים.
אני הבנתי גם תוך כדי, שזה זמני אבל לא שמתי סייגים לעצמי כי כל דבר שעשה לי טוב ולא פגע בזולת היה חוקי באותם ימים,
העיקר לא ליפול לתהומות הקשים.
התחלתי להפגש עם אחרים בעידודו ובתמיכתו כחבר טוב (פסיכי אמרנו כבר ? )
אנחנו בקשר מצוין (פסיכי ! אבל כבר לא רומנטי) קרובים מתמיד ומעודכנים זה בחייו של זה ,אבל בעיתיים זה לזה (בשונה ממך) .
מרגישה שהראש שלי עובד בשכבות , ע"מ להרגע ממנו הייתי חייבת לפתח שכבה חדשה של קשר שהזיזה את הקודמת מקדמת הבמה.
אבל זה היה  תהליך דיי איטי.
בדיעבד ממש שמחה שזה קרה - הציל אותי והעסיק אותי בשלבים כל כך נוראיים .
גם את ברל אוהבת.
לא הבנתי כלום
18/03/14 13:25
23צפיות
מה הבנתי:
יש איש אחד שקירבתו אלייך לא ברורה והתחלת לקיים איתו יחסים. היה לך מאד טוב איתו ומאיזו שהיא סיבה (אולי היחסים אסורים, קרי הוא נשוי) הפסקתם למרות שהיה מאד טוב. ועכשיו הקטע המעניין: הוא עודד אותך להפגש עם אחרים למרות שהיה לכם מאד טוב. כנראה לא סתם לא הבנתי כלום. את מסובבת את הסיפור מאיזושהיא סיבה והוא הופך להיות מאד לא ברור. תנסי להכנס לפוקוס. אצלי הכל מאד פשוט. אני אוהב את אהובתי. אני מאוהב באנסטזיה. אם יקרה הנס ואנסטזיה תגיד כן -  אני אהיה מאושר לנצח.
נכון, לא דומה
18/03/14 14:05
24צפיות
לא נשוי אך בעייתי.
צודק ,ניסיתי לדלג על הפרטים הבעייתיים למרות האנונימיות אבל כנראה שלא בהצלחה ...אתה מדויק וחד  ...
נראה שהבנתי
18/03/14 19:03
22צפיות
נרד מזה. זכותך המלאה להיות מאושרת. כל דבר שיכול לעזור ולעבור את הכאב הנורא ולא פוגע באנשים אחרים.
והכאב הוא נורא. אני לא מאמין שזה קורה. גם במסגרת הסייגים שהצבתי לעצמי אין לי יותר מידי מרחב תימרון.
אני יודע בוודאות שיהיה יותר גרוע. אבל אני מרשה לעצמי לפנטז על התסריט האופטימי. לגיל יש משמעות וכן גם לאופי.
לא כולנו ג'ו. היא בהחלט נושאת הלפיד. אישה אמיצה.
גם אני התאהבתי
18/03/14 21:44
19צפיות
באהבה חסרת סיכוי.
חסרת סיכוי, כי הוא היה ועדיין נשוי.
היום הוא חבר טוב.
מזכיר קצת את הסיפור שלך יעל,
אבל.....
לא גיליתי לו.הרי הוא נשוי.אז זה בלתי אפשרי, ככה שלא
ממש קיימנו יחסים. רק חברות....
קצת מזכיר אותך זרובבל.
אני שילוב של שניכם.....
אז כולנו קצת בכל זאת ג'ו וג'ו היא קצת בכל זאת כולנו.
לא נושאת לפיד ולא אמיצה ולא בטיח....
איש יקר,
19/03/14 05:04
13צפיות
מתחבר מאוד להגיגך.
אכן הזהות שלנו, משתנה עקב האובדן.
שינויים הינם תקופה קשה.
אתה מתמודד.
אתה שורד.
אינך "סתם פסיכי",
ואינך "פסיכי עם תעודה".
אתה אדם במשבר.
אתה חי ואתה מתמודד עם הצונמי ששוטף אותך, סוחף אותך.
אתה דואג להוציא את הראש אל מעל למיים, כדי לנשוםםםםםםםםםם.
אתה חי, נושם ובועט (ושוחה).
אינך יודע, (אולי)
אינך מודע (אולי)
איך במסע אל הלא נודע, אתה במקום אחר.
אתה מתקדם.
מפלס לך את דרכך בג'ונגל של ההישרדות בתקופת האבל.
אתה מעבד את האובדן.
זה סיוט,
ואתה מתקדם.
"בודק נזקים - ומשקם".

מסכים עם ראייתך, "אני לא סופרמן".
בכך אינך מלחיץ את עצמך ב"אני צריך / חייב / מוכרח".
אלא מבין ש"כדאי".
אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול - וזה הרבה.
אתה חי במצב מאוד מאוד מורכב ודורש.
ואתה ראוי להערכה על כך.
כן, לדעתי, מתאים שתנצל הזדמנות זו, לטפוך לעצמך על השכם.

אכן, המשבר הזה, גורם לנו להגיע לכל מיני מקומות במחשבותינו והרגשותינו - שנותנים לנו להרגיש "פסיכים".
הרגשה, לא כל כך נעימה.
כן, ברגע, שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, אנו פתאום מבינים עד כמה הייתה משמעותית, טובה והעניקה לנו - ואנו כלל לא היינו מודעים אליה ולתרומתה לחיינו.
אנו לומדים להעריך מה שיש, כפי שהגדרת : נגמר עידן ה"מובן מאליו".

חיבוק וירטואלי.
חגי
יומן האלמן בנופש - סוף
17/03/14 17:57
57צפיות
בארוחת הבוקר הבטתי בנוף המטמטם ואז בכסא הריק שממולי והתחלתי לבכות. אהובתי לחשה לעברי: "אל תבכה מתוק שלי.  אני אוהבת אותך." "יותר טוב לך והכן לי כוס קפה". וקמתי והכנתי לה קפה והנחתי על השולחן מולי. בדיוק הגיעה מיכל. ראתה את הקפה ולא שאלה. "רוצה לראות תמונות?" שאלתי אותה. "כן בטח". ואז שלפתי לה את השקית עם תמונות אהובתי מכל הזמנים. "כמה שהיא יפה". "תודה מיכל. היא באמת מאד יפה והיא מלווה אותי בכל אשר אלך." ומיכל קמה וחיבקה אותי. מיכל היא אישה חרוצה ומקסימה בת 72 ולא רואים זאת עליה כלל. אספתי את התמונות ונפרדתי מבני הזוג המקסימים תוך שאני מבטיח להגיע שוב. הם נופפו לי לשלום בשער ביתם כשעזבתי. היה כל-כך טוב בביית שבכפר הורדים. ושוב אני בדרכים נוסע הרחק דרומה אל בית הורי לפגישה עם פסיכוגריאטר שיעזור לאבחן את אימי ולאזן את מיליון התרופות שהיא לוקחת ושאף אחת מהן לא מצליחה להרדים אותה. ובחוסר השקט וההזיות היא לא מאפשרת למטפלות ולאבי לישון בלילה. סיוט. נגמר החלום הטוב. חוזרים למציאות. להתחיל לגלגל את האבן במעלה ההר רק בשביל שמחר אצטרך לשוב ולגלגל אותה מחדש. שוקע בפנטזית האהבה.. ידיים. עיניים. נשמה.
בהחלט לא פשוט לך.
17/03/14 21:39
16צפיות
שמח בשבילך שיצאת לנופש הזה.
יצאת מהשיגרה, מילאת במידת מה את הנשמה.
כל הכבוד על הרעיון והבצוע.
חגי
איש
17/03/14 22:46
27צפיות
קבענו שאתה זרובבל אז מה נהיית לי סיזיפוס פתאום?
רציתי להגיד לך, שלפני שרגע לפני שתתייאש מאנסטזיה,
אם זה אי פעם יקרה
אז, תשלח אותה אלי
אני אוכל לספר לה בשפה שנשים מבינות מה היא מפסידה
שיהיה לך לילה טוב
ורגוע
ובהצלחה עם ההורים
היית מתאהבת במישהו שצריך "להגיד לך"?
18/03/14 08:05
23צפיות
היא פשוט לא שם. לא מדברת בשפה שלנו. לא רוצה לנגח בחומה. הכל צריך להיעשות באיטיות, בעדינות ואז אולי סוף סוף ייפתחו "שערי הברזל" ואפשר יהיה לרכב על הסוס הלבן לעלות במעלה מדרגות הטירה אל צריח המגדל ו... להתעורר מהפנטזיה.
ואולי
18/03/14 15:34
10צפיות
זה בדיוק העניין. הפנטזיה וחוסר הרצון להתעורר ממנה.
אולי בדיוק בגלל זה הלב שלך עשה בחירה בלתי אפשרית.
אולי?
ולגבי השאלה שלך....
לא הייתי מתאהבת במישהו בגלל שאמרו לי
אבל אם למשל הייתי אישה מאוהבת אך סגורה
שפוחדת עד אימה לפתוח את סגור ליבה
אז אולי הייתי מודה למי שהיה מביא לי את המפתח....
קונילמל-זרובבל-אחשורוש...
17/03/14 23:49
35צפיות
או איזה שם שלא תבחר לך לעצמך =)
שמח בשבילך שהצלחת לתפוס קצת "נופש" בצימר שהוא למעשה לא צימר.
זה חשוב לנוח, סוג של אגירת כוחות להמשך.
אבל לכל נופש יש סוף. כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת.
אבל זה העיניין לא? אחרת לא היינו מסוגלים להעריך את היופי שברגעים האלו, אם הם לא היו קצובים.
ולגבי הקפה. אתה הכנת לה את הקפה וחשת בנוחכות שלה. זה מצד אחד כואב, מצד שני יש בזה משהו מאוד נעים. לפחות בשבילי.
בהצלחה זרובבל. (אני עדין דובק בשימך הראשוני.)
אסף.
לכל שבת יש מוצאי שבת
18/03/14 01:25
13צפיות
אסף אהבתי את המשפט הזה מאד
הזכרת לי ימים רחוקים  שחכתי למוצאי השבת
ובמוצאי שבת הטענתי את הנשמה בכוחות לכל השבוע
לכל שבת יש מוצאי שבת
18/03/14 08:42
26צפיות
זוכר היטב מכל הקורסים בצבא. מטירונות ועד קצינים. תאמין לי המוצאי שבת אז היה משחק ילדים. הבוקר אני ב"מוצאי שבת" חזק מאד."סופר דיכי". מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. וואו איזה בור. מעדיף את "מוצאי שבת" ההוא כשידעתי שיש לי לאן לחזור. כשהיה לי ביית. עכשיו אני הומלס. יש לי איפה לגור אבל אין לי ביית. אין לאן לחזור. אף אחת לא מחכה לי. אף אחת לא צריכה לי. הריק המוחלט. ואתה "ידידי הצעיר" גור לך. שקם חייך. קח לך אישה ובנה לך ביית.
ידידי הבוגר...
18/03/14 22:37
18צפיות
אומנם מבחינת הגיל אני באמת צעיר לעומתך.
אבל זה לא ממש אומר שבזכות או בגלל הגיל שלי אני יכול פשוט:"לקחת אישה ולבנות בית".
כי אני לא!
יש אמת בדברייך, אולי זה יקרה יום אחד, אולי אני אצליח לשקם את חיי.
אבל לבינתיים לא.
הייתה לי אישה. ואישתי היא תשאר גם אם היא לא ממש כאן.
זרובבל, אני אומנם צעיר, אבל תאמין לי שאני מבין טיפטיפה את המקום שלך. והוא לא פשוט. ועושים מה שיכולים בשביל להתקדם.
מעריך מאוד.
אסף
רוצה להפגיש אותך עם האיש שהכרתי פה
23/03/14 14:22
5צפיות
איבד את שתו אחרי שהחלימה מדלקת במח העצם ,
ואז שהועברה לשיקום תסחיף ראתי והיתה לו אשה , אשה נאה וצעירה ואהבה ענקית
לאיש קוראים שגב וחגי שלנו מכיר אותו , הוא בא לכתוב  פה ,
היו לו 3 ילדים בבית שני בנות בן  4 שנים  שהוא קטן אבל הבין
שגב איש שעובד , אז מנכל של עסק משפחתי  והיה חייב לעמוד וגם לגדל את הילדים
נעזר בעזרה של מטפלות ובהורים  , אבל עבד קשה , וחי את החיים הלאה היו ימים קשים אבל הוא המשיך הלאה
לקחתי על עצמי לעזור לתמוך והמצחיק שהוא עזר לי יותר כי כזה שגב שלנו  , איש מיוחד

באותה תקופה הפורום היתה תמיכה חברתית חזקה , ופעם בשבוע עלינו לצט  של הפורום , כמו קבוצת תמיכה
שגב יזם והמנהלת הפורום המשיכה , ועשו מפגש חברתי במסעדה באו מכל הארץ והיה מיוחד היו מפגשים
גם אצל שגב בבית  , עשו מפגש באחד החגים נדמה לי חנוכה הדליקו יחד נרות חנוכה
התמיכה הדדית של האנשים חיזקה את כולם , כמו שאתם עושים עכשיו , הדו שיח הזה מבורך

אז האיש הכיר לאלמנה מקסימה מהכותבים פה  , לקח זמן אבל כיום הם חיים יחד ומגדלים את הילדים
אני מאד אוהבת את החיבור שנוצר , עבורי הוא נסיך  איש מדהים ,
מאד אוהבת אותו ליוויתי אותו בדרך למשפחה החדשה , הוא הפך לחבר יקר , אני זקנה ממנו בהמון שנים

אסף זה עניין של עיבוד האבל , חגי הביא המון מאמרים על זה
אתה בעתיד תבנה משפחה נוספת עם אשה נוספת , תאמין לי זה יגיע ,
ואני אהיה שם לאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך המשותפת עם האשה הבאה
כל כך בא לי להפגיש אותך איתו , בטוחה שהוא יוכל לעזור יותר מהמילים שלי
השארת אותי בלי מילים
18/03/14 01:22
14צפיות
זה לא קורה לי הרבה ,
שולחת לך ים של כוחות ללמחר וגם ליום שאחרי
אבל אתה עושה נכון את מה שאתה עושה  
אולי צריך להתנהל בצורה שכלתנית ולא רגשית וזה הפתרון לנווט את הספינה במים סוערים
ולהגיע לנמל הבית בשלום
ומקווה ששם תחכה לך א עם זרועות פתוחות ותשיב לך אהבה
תזכור מים שקטים חודרים עמוק ובשקט בשקט כובשים את לבבות
ג'ורג'יה-הבלוג של האלמנה בדרך החיים (gorgiare
16/03/14 20:15
35צפיות

יום ראשון, 16 במרץ 2014

ג'ורג'יה


יש לי עסק קטן.
קטן קטן אבל ממזר גדול. הוא מאפשר לי את עצמאותי. מאפשר לי לחיות את חיי עם המון חופש מחד אבל פרנסה מכובדת מאידך. ויש לו לאן לצמוח. בבוא העת.
הייתי לעצמאית כשנה וחצי לפני מותו. גם לפני זה ניסיתי. זה לא הסתדר. להיות עצמאית זה מצב תודעה , שלא רק קשור לסטטוס. זו חשיבה שונה. להקים עסק, לימד אותי על עצמי ועל עצמאותי בכל רובד. המשאבים שלי, רובם, הולכים לטובת העסק והעסק מניב פרי והפרי מוגש לי לטובת עצמאות חיי. מעגל העצמאות. והוא מתרחב.
אני מהווה דוגמא לילדים שלי. הם חיים את הדרך בה אני מפרנסת אותם. הקטנים לא מתרגמים את זה כרגע אבל בבוא היום, כשהם יצטרכו לבחור את דרכם בחיים, הם יבחנו את האופציות ודרכי תהיה אפשרות חשובה ולו רק בגלל שהיא מוכרת להם בצורה אינטימית. קרובה. אצל הגדולים זה מתחיל להראות את אותותיו.
הבן הבכור שלי עובד כרגע כשכיר במקום שעושה סנדוויצ'ים בוטיק. והוא אמר לי לפני כמה ימים "אמא, אני לא מתכנן להיות שכיר כל החיים שלי". So I rest my case.
כעצמאית אני חייבת לסמוך על עצמי ולהשתפר כל הזמן. הקיום שלי תלוי בי. בבריאות שלי, בחיוביות, בחיוניות, בעצמאות החשיבה, במכלול היכולות שלי וביכולת הספציפית שלי לסמוך עליהן., בביטחון העצמי שלי ובביטחון בעולמי. בלקוחות שלי כולם ולא בבוס אחד. אני מוצאת אותם יפים. את הלקוחות שלי. כמעט באופן גורף.
אני משתדלת להיות צנועה. גובה מחיר ממוצע. שמה לב לזמן של לקוחותי ומשתדלת לכבד אותו. לקבל אותם בזמן שקבענו וללא המתנה וגם מקדישה לכל אחד את מירב תשומת הלב.  הרבה שואלים אותי אם זה מספיק לי. אני עונה שמספיק יש למי שמסתפק. מה שיש זה נהדר. אם רוצים יותר, צריך לברר בשביל מה.המטרות הן חשובות ואם הן ראויות אז המאמץ יהיה כדאי וכנראה יעשה.
אני מאוד משתדלת לא להעביר את זמני בדאגה לעתיד וזאת למען אותו שקט נפשי. הוא חלק משמעותי בבריאותי ולכן גם בפרנסת ילדי. מה גם שלא עזר לי כשדאגתי. אני תיכננתי תוכניות והמציאות התפוצצה לי מצחוק מול הפנים.שוב ושוב. אז שני הדברים שכאמור נמצאים ראשונים בסדר עדיפויותי הם בריאות ופרנסה. כל עוד אני עושה מאמץ ראוי למען אלה אז יש לי מספיק. אם יש לי מספיק. זה הופך אותי לאישה מסופקת. לא שלא חסר לי. אני חיה את החוסר ואת האובדן אבל זה לא הדבר שמגדיר אותי. אני עובדת עבודה מודעת לשם כך. זוהי עבודת האבל והיא עבודת פרך ששכרה בכל זאת בצידה.
אלא מה?
במשך 20 שנה למדתי לחיות בזוג. חלק ניכר מההגדרה העצמית שלי היה כבת זוג. הסכמתי ללכת לאיבוד איתו. לגמרי לגמרי. לא ידעתי לאיפה פני מועדות ולא אכפת היה לי לאיפה אגיע.  אליס בארץ הפלאות זו היתה אני.


היום אני אליס עוף החול.
כי כשהוא מת נשארתי שוב רק אני,  לבד. בלעדיו, מוגדרת על ידי החלל שנותר מזוגיות ארוכה.ומחפשת את עצמי שוב, כמו לפני שנים. לפני שהכרתי אותו. אבל הפעם מוגדרת היטב על ידי עצמי גם. נאלצתי לפקוח עיניים ולראות שתמיד ניהלתי יחסים עם עצמי אבל כשהוא היה חי יכולתי לעשות השלכות. כל מה שלא היה שלי בהכרח היה שלו.היתה לנו בדיחה קבועה. כל פעם שקלטנו משהו באחד הילדים שלא התחברנו אליו כי העלה תכונת אופי שלא מצאה חן בעיננו, אחד מאיתנו היה קופץ ואומר, "זה מהצד שלך במשפחה" זו אמנם סוג של הלצה אבל כמו ההלצות הכי טובות הן חושפות אמיתות כואבות. מאז שהוא מת הכל שלי. מה ששלי שלי ומה ששלו שלי ומה שמשותף שלי גם. ואני לוקחת אחריות. התבגרתי באחת. לא נותרו לי ברירות.
היחסים שלי עם אותה "עצמי" עוברים תהליך שינוי כיוון שדרכי ברורה לי. אני כבר לא בפאזת אליס. אין לי את הפריבילגיה לא לדעת לאיפה אני הולכת ולאן אגיע. אני מוכרחה להחליט על התוואי. אני חייבת לכבוש לי את הדרך, לסלול אותה,  ככה שגם אמהותי היא אני, גם עבודתי היא אני, ועצמאותי. עצמאותי היא לגמרי אני. אני מוגדרת בצורה הרבה יותר מורכבת מכפי שאי פעם הייתי. אני אוהבת ומחוברת למורכבות חיי. החלק שתופס האובדן הוא חלק משמעותי. חלק שעבודת האבל עוזרת לי להכניסו לפרופורציה, אט אט. אם לא הייתי הולכת לטיפול, ועושה עבודה מודעת, יש סיכוי שרגשות אשם וכעסים היו שוקעים ולא מאפשרים לי להמשיך ואז הייתי באמת מוגדרת רק על ידי אלמנותי כי חיי היו הופכים להיות מצבה חיה למותו. אבל אני חיה. יוצאת מהעלטה.
זוהי עבודת האבל במימד הזמן.
הזמן , זה שכעסתי עליו כל כך בהתחלה הופך להיות  גורם מנחם. לא האמנתי שזה יקרה.
הזמן, שלמרות אובדני הוא המשיך בדרכו והכאב התחזק ככל שהוא עבר.
הזמן שבזכותו "הצלחתי" להרגיש את האובדן ברבדים עמוקים יותר. חשבתי שלא יהיה לזה סוף,לעומק התהום.
הזמן שעושה את עבודתו נאמנה, ובתוכו אני לומדת להתמודד עם השכול בלי להשחיר באופן קבוע את יומי.
הזמן שלמעשה הוא פועל הניקיון. כמו הנשר.דואה בשקט בשקט מעלינו, אורב, ותפקידו להשתמש במיותר, במה שנרקב,במה שלא שימושי לנו, לתועלתו שלו. לקיומו.
אם לא ננצל אותו עד תום, הוא כנראה ינצל אותנו.

ג'ורג'יה היה שמי השני. נקראתי כך על שם סבתי כי נולדתי סמוך מאוד למותה.עניין של ימים ספורים.
הוא אהב את השם הזה ואני לא. אז למען עצמאות רצונותי הוצאתי אותו מתעודת הזהות שלי. אבל זה לא שינה לו. הוא המשיך לקרוא לי כך לעיתים, להקדיש לי את השיר וכשהוא ניגן אותו, זה תמיד היה עבורי.
זה השיר שלך- הוא אמר.
לפעמים הייתי שרה את השיר בבית. בין חדר לחדר. זה הביא לו שמחה.הוא חייך. חיבק. צהל כילד.
אחרי שהוא מת החזרתי את השם הזה רשמית. הפעם כשמי הראשון.
מסתבר שהורי צדקו. שהוא צדק,  גם ג'ורג'יה היא אני.

-Georgia, Georgia,
The whole day through
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

I'm say Georgia
Georgia
A song of you
Comes as sweet and clear
As moonlight through the pines

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

I said Georgia,
Ooh Georgia, no peace I find
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

Georgia,
Georgia,
No peace, no peace I find
Just this old, sweet song
Keeps Georgia on my mind

I said just an old sweet song,
Keeps Georgia on my mind

כתובות אינטרנט מצורפות:
את בוכה ג'ו?
16/03/14 20:59
37צפיות
כי אני בוכה. אני אוהב את השיר בביצועו של ריי צ'ארלס. ראיתי אותו עם אהבת חיי כשהופיע בישראל. הופעה מרשימה. זו היתה נדמה לי ההופעה הראשונה שהלכנו אליה בתחילת הקשר. וכשאני שומע את ריי צ'ארלס אני בוכה. פתאום זה בא ההר געש הזה. הזיכרון. אז את בוכה ג'ו? אולי הוא עכשיו מנגן את ג'ורג'יה ואהובתי מתמוגגת. היא נהנית מצעירים כישרוניים. תמיד מעודדת אותם. ומנחמת אותך. אבל את הרי מלכה. מי ינחם את המלכה כשהמלך מת? אז את בוכה ג'ורג'יה? כי אני בוכה. כי אני לא מלך ג'ורג'יה והמלכה שלי - מתה. מתה. מתה!
בטח
16/03/14 21:23
27צפיות
בוכה.
בשבועיים האחרונים המון.
אבל אני קצת נהנית מזה
הבכי הוא ידיד אמיתי למצוקת הנפש שלי.
והיא, אין לה הרבה ידידים. לכולם קשה איתה ומנסים לסלק אותה.
דוקא התידדתי איתה לאחרונה.....
אני חייבת לספר לך שאתמול יצאתי לרקוד אחרי יום עייף. לא האמנתי שיהיה לי כח
אבל התחפשתי, הייתי יפה :) סליחה אם זה נשמע יהיר.... יפה בעיני עצמי ולא באופן פופולארי בהכרח....
ויצאתי לרקוד.
השמחה נבעה ממני וכבשה בסערה את הרחבה. ייצרתי חשמל.
זוהי תשובתי לך. המלכה מנחמת את המלכה. היא היחידה היכולה לה.
היא לא ידעה לעשות את זה בהתחלה. היא למדה. מצוקת נפשה היתה לה המורה.
וכמו שאני קולטת אותך - קצת קשה יהיה לך להאמין- אבל גם אתה תמצא את הדרך לטפס החוצה מהתהום החשוכה שלך.
ואני מקווה שתלמד את זה לפני כל דבר אחר כי הערך של זה הוא לא יסולא מפז.
היציאה שלך ל"לא צימר" וההנאה הפשוטה היא הסנונית הראשונה של זה.
להתנתק מהשגרה זה כלי בשבילך.לטפס החוצה.
השמחה שחוויתי אתמול היא יחידה ומיוחדת במינה.
אנשים ניגשו אלי ואמרו על זה כל מיני דברים. אחד אמר לי אפילו שאני משדרגת את המסיבה.
זו לא אני. זו השמחה. אין עליה.
וזה הכאב שלימד אותי אותה.
התגובות שלך מעודדות אותי לכתוב. אתה מגיב לי בעומק ובחוכמה וברגישות רבה.
תודה איש
תודה אישה
16/03/14 21:54
23צפיות
!
גורגיה
18/03/14 01:38
10צפיות
אני מאדאוהבת את השיר הזה להקת חיל אויר ניגנה את זה בלי סוף הטמיעה את זה בנשמתי
רוצה לומר לך שרק מי שידע כאב מהו ידע גם לשמוח ,
כי הסבל והכאב מעצים את השמחה והאושר אצלו
את אשה מדהימה שיודעת לקום כמו חול החול כי את משקיעה בעצמך
ובעיבוד של האבל כדי לגדול מזה  למקום טוב יותר בנשמה העצמאית שלך

מכירה את השיר עוף גוזל , את הגוזל שמטפחת כנפים לעוף למרחקים ולהמריא לגובה
וואו
17/03/14 12:59
23צפיות
טוב , איך אתחיל ? אתחיל מזה שבילי הולידיי היא אחת מהמבצעות האהובות עלי , אחותי בילדותינו היתה אומרת שכשהיא שומעת אותה בא לה להתאבד .
ואולי בגלל זה אני כ"כ נהנית – חולה (גם ) על מוסיקה מלנכולית ולא מהיום.
ומי הכיר לי את כל המוסיקה האחרת של חיי שהיא לא שירים ישראלים קונבנציונאליים של התקופה ההיא  ? ברור שאהובי, אני הייתי ילדה קונבנציונאלית כשהיכרנו,
והוא ממש לא -  אחר , מרגש מכיר  יודע ומבין  , בטוח בעצמו .לכן מוסיקה זה הוא עבורי .
אז הקשבתי לשיר תוך כדי קריאת הבלוג , ג'ורג'יה , את משהו .
מעריכה כל כך את העבודה שאת עושה עם עצמך ובמידה לא מבוטלת מרגישה שאני, שעשיתי עבודה לא קטנה בעצמי עדיין  מדשדשת באותה "אליס" (סוג של פינוק)   -  יש למה לצפות.....
מסכימה עם מה שכתבת על הזמן – יש לו חשיבות והוא ממש משמעותי בחיינו הנוכחים , בעייני הרבה יותר מאשר בחיינו מן העבר .
הוא מקשה , מלטף, סוטר ומרגיע והכל במקביל.
נו.... מתה לדעת במה את עוסקת :)
הי יעל
17/03/14 23:03
15צפיות
התגעגעתי אלייך.
איפה נעלמת לי ככה?
אני אלמנה וזה לא יפה ככה להעלם
כתבתי לך מסר אישי
אין לך מעטפה מהבהבת בבאנר העליון והכחול והיפהפה של תפוז?
ניתן לשלוח מסר רק לשמות רשומים
18/03/14 01:41
9צפיות
לצערי ליעלי היא נכנסת כאורחת בלי שם קבוע
לכן לא ניתן לשלוח לה מסרים מהבהבים
יעלי אולי שתפתחי שם קבוע בתפוז?  זה ממש לא קשה
חחחח
18/03/14 09:15
9צפיות
אני אלמנה וזה לא יפה ככה להיעלם - משפט משפט
הייתי צריכה לשגר אותו לכמה אנשים ... רק שהם לא היו מבינים כמונו  כמה הוא טעון .
אין לי היהוב , כמו שהנסיכה כתבה אני משתמש מזדמן .
תוכלי לכתוב לי ל  yael196205.walla.com
בזכותך אני במרתון בילי הולידיי
17/03/14 13:05
21צפיות
הכי אני אוהבת את all of me   שומעת ובוכה
יומן האלמן בנופש - 3
15/03/14 19:18
46צפיות
לסיכומו של יום מדהים אומר שהזוג מיכל ויאיר שקד הם המארחים האולטימטיביים. ללא ספק אחזור ל"לא צימר" הזה גם בפעם הבאה למרות שהנוכחית טרם הסתיימה. ארוחת הבוקר שהוגשה לאיש אחד (במקרה זה אני) היתה  יותר ממה שעשרה יכולים לאכול. מטעמים רבים ומגוונים מעשה ידיה של מיכל. והם זוג מקסים. והנוף, כבר הזכרתי את הנוף? כל זה והכסא הריק שממולי גרמו לי לבכות. אהובתי היתה שמחה להיות במקום הזה. ואז באו בני משפחתי האהובים וישר התאהבו במקום. מיכל הכינה לכבודם עוגות מעשה ידיה והן היו מדהימות. הלכתי עם אנסטזיה ובני לשוק של תרשיחא. אנסטזיה עוררה מיד את השוק לפעילות מואצת. זאת אישה טורבו. הכל הולך אצלה בצ'יק צ'ק צ'וק. וחזרנו עם take away  ממסעדת אל אמיר שבשוק. סעדנו ב"לא צימר" והיה נהדר. כשהם עזבו היה לי קשה להיפרד מהם ומאנסטזיה. סבלנות קשישא. לא קורים עכשיו דברים רעים. אנסטזיה מתחילה לתת בך אימון ואולי יהיו לכך השלכות בעתיד. צריך להמשיך ולהשקיע. לא להתייאש לא לוותר. לא ללחוץ. הכל לאט לאט ובעדינות. אולי האהבה הזו תתפוס. אולי יקרה נס. ואז נאהב שלושתנו זה את זו וזה את זו וזו את זו. התמונות מונחות כל הזמן לידי. וואו איזה אישה היתה לי. איזו אישה.
גישה.
15/03/14 19:38
18צפיות
גישה חכמה. צעד אחר צעד. לא להיחפז. לא להלחיץ ולא להילחץ. החיפזון מהשטן.
תשמע אתה כותב נפלא
16/03/14 12:12
16צפיות
אולי גם אתה פותח בלוג ואוסף את הגיגים שלך לשם
זו תהיה הנצחה לאהבה שיש לך לאשתך/רעיה האהובה
כי זה כמו סיפור בהמשכים
ומאד נעים לקרוא את המחשבות שלך ולהבין שאתה בונה לך חיים איתה ובלעדיה
איך אתה נובע מאהבה אליה וכותב רשימות נפלאו כמו גורגיה  שלנו
תשקול לפתוח בלוג לאסוף את הרשימות מהפורום לבלוג בסדר שהם נכתבו
ואז תוכל להוציא ספר הדרכה לאלמן האוהב ,
שיעזור למי שעובר בשביל הכואב הזה שיש קצה מואר בקצה השביל
שיש חיים גם אחרי הפרידה שנכפתה עליכם מהאהובה , היא חיה בחייך נוכחת אבל נעדרת
אנרגיות אחרות , איש !
16/03/14 12:36
27צפיות
תראה מה זה ,
פשוט מתחשק להיות במחיצתכם - אור  באמצע החושך.
אתה נהדר ,
כן , כן כבר יודעת שזה לא מרשים ומרגש אותך ,
וגם יודעת שאתה אנליטי ומחושב,
ועוד יודעת שבודאי לא קל לחיות בצמוד אליך
אבל לתחושתי אתה כריזמטי ומעניין , שלא לדבר על יכולות נוספות שניבטות אלי מבעד לכתיבתך .
ואתה לא חייב לציין כמה כל מה שכתבתי לא נכון :) תנסה לשבור שגרה ....כפי שעשית ב"לא צימר " .
העובדה המצערת שאין
16/03/14 15:44
36צפיות
בפורום הזה אפשרות לעשות לייק על תגובות מסוימות ממש מפריעה לי
אני מחונכת על ידי הפייסבוק וזקוקה לאפשרות הזו!!!!!!!
בכל אופן מה שרציתי להגיד שאהבתי את התגובה שלך יעל :)
האיש שלנו שובר שגרה, בסוף הוא גם ישבור שורה
בנות, תרגיעו!
16/03/14 19:32
22צפיות
אני חוזר ואומר: "כתיבה זה לא אני". לא יהיה בלוג. לא נולדתי לכתוב. נולדתי לאהוב. גם אני זה לא אני. כולם מסביבי עדיין רואים אותי וחושבים שהם רואים את האדם שהייתי - אבל זה מישהו אחר. אני לגמרי לא מי שהייתי. הבוקר כתבתי ברוב חן את חוויות הבוקר ב"לא צימר" לסיכום יומן האלמן בנופש - 4 אבל מעשה שטן שכשהגעתי לסוף נמחק לי הכל(נטבוק דפוק). לא היה לי כוח להתחיל שוב אז הלכתי לגינה של השקדים לפינה האהובה עלי על מיטת הנדנדה. שם המשכתי לקרוא את "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד. מהנידנוד הממושך הרגשתי שעפעפי כבדים ונימנמתי כמו שכבר הרבה זמן לא נימנמתי. טוב שיאיר עבר בסביבה והתעוררתי. ואז החלטתי לעשות מה שתכננתי כבר זמן רב. לעלות לקבר של מי שהיתה חברתי התמימה ב 1976. מצוייד בכל הפרטים על מיקום הקבר שעטתי לכיוון חיפה. איתרתי את הקבר. מצבה שחוקה ופשוטה. שום דברי שבח. אינפואמציה בלבד. שם מלא. לידה, פטירה, תנצב"ה. בכיתי עליה על הילדה הרגישה, החמודה, התומכת. מאד כאב לי. מה קרה? איך נפטרה בגיל כל-כך צעיר? המשכתי ברוב אווילותי לכתובת שהיתה פעם ביתה. צילצלתי בפעמון של האינטרקום. ענתה לי אישה זקנה שבקושי שומעת. מיד זיהיתי את קולה. זאת אימה. הצגתי את עצמי ומטרת בואי וביקשתי לדבר איתה. היא מיד הגיבה ברתיעה ואמרה שלא מעוניינת בשום פנים וניתקה. יצאה שכנה. הצגתי את עצמי ושאלתי אם היא מכירה את המשפחה ומה קרה לאותה חמודה. השכנה הודתה שהיא גרה בביניין רק שבעה חודשים אבל נודע לה שהיא .... התאבדה. ידעתי. הרגשתי שזה מה שקרה. זו הסיבה שבני המשפחה מסרבים לדבר איתי. השכנה מסרה לי מספר טלפון שלה ואמרה לי שתאסוף בשבילי את הפרטים. לא ברור לי מה גורם לי לחקור ןלהבין מה קרה לאישה שלא היה לי קשר רציני איתה במרחק של 38 שנים. וזה אובססיבי. ברור לי שלא אפנה יותר לבני המשפחה כי זה כבר גובל בהטרדה. חזרתי נסער מאד. הייתי חייב לעשות את זה. ועדיין לא סיימתי. הפינה הזו בחיי חייבת להיסגר. בבוקר עשיתי סיבוב בכפר בליווי צמוד של אהובתי. שיתפתי אותה בכל מראות וריחות מסלול ההליכה. היא כל כך אוהבת את המקום. כל כך שליו כאן. גם היא מאד שלווה. לא נסערת. לא כועסת. רק אוהבת. אותי את אנסטזיה את אימה את בני את ביתי. ואני אוהב אותה. מאד. מאד מאד. הרבה. מיליון. מה מיליון? הרבה יותר. והיה לי נעים. והשקדים מפנקים. ארוחת בוקר. נעימות. מצילי נפש אלמן. אנסטזיה שאלה אותי אתמול בחשש שנעם לי:"אתה חוזר ביום שני! נכון?" לא שאלתי אותה "את רוצה שאחזור" ברור שהיא רצוה. היא די מחבבת את אחיה הגדול והפסיכי. ממש בא לי להישאר כאן. הנפש עוברת עיסוי ונרגעת. הר הגעש שבלב יורה עדיין לכל עבר אבל זוהי לבת אהבה. הרבה אהבה. רק אהבה. ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח. אני לא כותב. אני משלשל.
º
חחחחח
17/03/14 13:00
13צפיות
כבר לא אנאליטי, כבר לא מחושב
16/03/14 20:35
29צפיות
כל מה שכתבת. רק הפוך. כן מרשים אותי וכן מרגש. כמו כלב בזנב אקשקש. כריזמטי לשניה. די משעמם. זה נכון שלא קל לחיות איתי. תשאלו את אהובתי שסבלה אותי למעלה משלושים שנה. אבל לא מבין למה. חייב להבין למה. מה לא בסדר איתי? למה עיצבנתי אותה? או שיש לך את "זה" או שאין לך. ולי כנראה אין את "זה". זו לא חוכמה "להתחבא" מאחורי מילים. אלה לא החיים האמיתיים. פה הכל וירטואלי. פה אני יכול להיות באטמן למרות שאני מכסימום קונילמל. פאקט.
קונילמל
17/03/14 10:46
18צפיות
ווא שמחה שמרגש אותך ,
אף אחד לא משלה את עצמו שאלה הם החיים האמיתיים ,
בכל זאת יש משמעות לכתיבה  ויש שונות בניינו האנשים הכותבים.
משום מה זה מזכיר לי שבילדותי כמו היום , מוסיקה היתה חשובה בחיי והיה לי ברור שמי שיהיה חבר שלי חייב לאהוב את מתי כספי ,
אז נכון שזה רק חלק , נישה קטנה בפאזל של החיים אבל היא לא חסרת משמעות.
כשתתפנה מהלופ , ואתה בדרך אין ספק , מניחה שגם אתה באופן טבעי תנסה לתהות על קנקנם של הכותבים החביבים עליך ,
ניסוי טעיה ותהיה .
תמשיך לקשקש בזנב זה חמוד

קונילמל אני אהבתי את זרובבל
18/03/14 01:58
13צפיות
אתה יצרת מונולוג עם הנשים , יש לך דרך לתקשר
אולי האובדן של האהובה יצר בך שינוי , היום למדת לתקשר עם הרגשות שלך
הרגשות נפתחו לשיחה על אהבה , על אהובה, תרשה לעצמך להפתח לרגשות שלך מותתר לך לגדול
תראה איזה דו שיח אתה יוצר עם הנשים פה , זה מדהים וזו כתיבה לשמה
זה תרפייה של מילים ואתה מטיב לכתוב מחשבות  ורגשות ותיאורים
ואולי מתפתח בך משהו חדש , אולי נולד זרובבל זה שמדבר עם תיקי שלו
תישן על זה ואולי תבין שאתה עובר שינוי קטן בחיים
אחרי שנה (כמעט)
15/03/14 22:28
77צפיות
היי...בעלי נפטר לפני כשנה אחרי מאבק די ממושך בסרטן. אומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה ואני מקווה שזה באמת נכון (אבל אומרים גם שהזמן מרפא...וגיליתי שממש לא ואפילו להיפך).
יש חלקים באובדן שאני מבינה רק היום, וכאלו שאבין מאוחר יותר. אני מתמודדת לאט לאט למרות שלאחרונה זה תופס תאוצה ויש ימים שאני מרגישה שכל זה מעבר ליכולות שלי.
אני בת 34, את 5 שנותי האחרונות ביליתי בהתעסקות עם מחלות ומוות והיום עם 2 ילדים קטנים - אחד מתגעגע מאוד לאבא שלו והשני לא יודע מה זה בכלל אבא...
והרבה אומרים: את צעירה, וכל החיים לפניך...ואת עוד יכולה להכיר ולהתחיל וכו' וכו' אבל אני חושבת לעצמי, שאם זה מה שיש לחיים להציע לי - לא תודה.
אני לא טיפוס דכאוני, סתם עבר עלי סופ"ש רע.
אני קוראת את הפורום הזה לאחרונה, ואתם צודקים - עוזר לכתוב.
אז אולי אני אכתוב פה לפעמים.

אכן אצלי
16/03/14 08:40
35צפיות
השנה הראשונה היתה קשה יותר.
מצד אחד עם הזמן הסיוט מתבהר ונצבע בצבעים בהירים יותר
ומצד שני הסיוט מתבהר והופף ברור ,אמיתי וכואב ולא בר שינוי .
אבל יש משהו באימרה הזאת שלפחות עבורי לא היתה קלישאה ,
מתחיל איזה שהוא סדר חיים חדש מתוך הכאוס
וכנראה שאנחנו זקוקים לסדר הזה.
המח מפנים את מה שהוא מסרב להאמין וגם זה מאפשר איזה שהוא סוג של רוגע.
וגם חוזרת היכולת שחשבנו שנעלמה - להנות .
מקווה שמילותי יעזרו לך עם ההתמודדות של היום , אנחנו עושים צעד אחר צעד
כבר לא חושבים כל כך רחוק .
ליעל
16/03/14 23:42
19צפיות
יעל אני תמיד מתרשמת מדבריך וכן מהאמת שלך . אכן שנה ראשונה ו(אני עדייו בשנה ,עברו רק 11 חודשים )קשה מאד. קשה להאמין שזה נכון ,לא רוצים להאמין . אין ברירה. מאבדים 2 דברים גם אדם אהוב ונאמן וגם את  הזוגיות  ואת ,האהבה .שבעזרת השם נצליח להתגבר ,נצליח שוב להנות ולמצוא את המזור
º
תודה פפ
17/03/14 13:01
11צפיות
לשולי
16/03/14 12:05
21צפיות
ראיתי את ההודעה שלך בלילה וניסיתי להגיב והתפוז לא אפשר
אז שמרתי אצלי ומנסה לשלוח עכשיו תגובה שהכנתי לך אתמול בלילה הלבן שלי
הכתיבה היא עוד דרך לפרןוק ת הצער והכאב ולקבל עידוד מאנשים שיודעים מה עובר עליך
ודי פעם מביא חגי המנהל קטעים שעוזרים
אני מאמינה שמחר יראו אותך הבנות האחרות ויענו לך אשה יקרה
אציג את עצמי , אני רווקהבת 56 בלי ילדים ומשפחה ,  הכותבת פה כבר קרוב ל9 שנים מעודדת הכותבים

מהשנים שאני כותבת פה למדתי שהשיתוף שנוצר בכתיבה ובקריאה עוזר לשחרר מחשבות כואבות
ופה הם יתקבלו בלי לשפוט אלא בתמיכה יקשיבו וגם יציעו חיבוק וכתף חמה
יש פ אנשים ונשים במצבך , הם מתמודדים עם דברים דומים
מבטיחה לך אם היית שכנה שלי היית מרגישה עזרה ואוזן קשבת גם במציאות
ובנתיים שולחת לך ים של כוחות לקום בבוקר לטפל בבן המתגעגע וגם בשני שלא הכיר
אני מאמינה בכח הנשי לגל ילדים , אין כמו חברה טובה ומקשיבה
ובשביל זה אני פה קוראת וכותבת ותומכת כמה שרק אני יכולה
כתבי כמה שיותר.
16/03/14 18:39
17צפיות
קראי את הפורום מתחילתו, מלפני 7 שנים, בערך, תקבלי תובנות מנשים שהתאלמנו בגיל צעיר.
ילדים הם עם סתגלן, וככל שהם צעירים יותר הם מקבלים את עובדות החיים קל יותר מאתנו.
עברה רק שנה, קחי את הזמן.......................
חיבוק ממני.
תודה על התגובות
16/03/14 20:25
18צפיות
תודה על התגובות...כתיבה חדשה לי ואני מנסה פה ושם.
ציפיתי להיות במקום אחר, שלו יותר, שלם יותר וזה ממש לא קורה. הדבר שהכי מפריע לי הוא הזכרון. אני זוכרת רק את האיש החולה, כואבת את הסבל שעבר ומרחמת עליו מאוד, משחזרת סיטואציות קשות, אשפוזים, שיחות קשות.
אני לא מצליחה להשתחרר מזה.
מנסה בכח לדלות זכרונות מתקופות יפות, ללא הצלחה מרובה.
אני ממשיכה לחיות, אבל מה זה בדיוק לחיות לצד הכאב? לעשות כל דבר עם צביטה בלב? אני באמת מקווה שלא, כי זה נשמע לי נורא.



היי שולי,
16/03/14 20:40
10צפיות
מסכים עם הגדרתך לגבי "אומרים".
לגבי השנה הראשונה, אזי בהתאם לבן האדם, יתכן כשנה וחצי, כל אחד והזמן שזקוק לו. מדובר בתהליך אישי.
- לגבי "הזמן". הגעתי למסקנה, כמוך, שהזמן לא עושה כלום.
מה שכן, יש משמעות למה שאנו עושים במשך הזמן שעובר. כמה אנו מתמודדים באובדן, מעבדים אותו. מדובר בתהליך שכדאי לעברו, כדי להיות יותר פנויים לחיים.
האם חשבת ללכת לסדנא להתמודדות באובדן בן/בת זוג?

ההרגשה שכל זה מעבר ליכולותינו - מכירים אותה טוב-טוב.
הגם שזו רק הרגשה, הרגשה מאוד קשה, אך עזר לי להתמודד בהרגשה הזו, היא הידיעה שזו רק הרגשה. בעצם אני (אנו) כן יכולים ומסוגלים לחוות דברים מאוד קשים.
זו תקופה מאוד קשה. יש לה התחלה, ובהדרגתיות, מגיעים גם לסופה (של התקופה המאוד קשה).

אם ינחם אותך, (אתי זה ניחם), שזו באמת התקופה הכי קשה, הכי נוראית, הכי הכי. אח"כ כמה שיהיה קשה, לא יהיה כפי שעכשיו קשה לך.

יופי שמוצאת שהכתיבה עוזרת לך.
כל הכבוד על ההתמודדות.
חגי
שולי הי
16/03/14 21:58
15צפיות
לי יש ותק של שנה ותשע :)
והתקופה שסביב השנה היתה קשה ממש גם לי. כבר לא היה לי כח לסבול יותר ועדיין הכאב ביקר והעייפות סביב הטיפול בילדים הכבידה.
אני מסכימה עם כל מה שאמרו לפני. אין לי הרבה מה להוסיף ואם תשארי פה מספיק זמן תגלי שזה סוג של נס.
אני שמחה להכיר אותך על אף שהייתי באהבה, מחליפה את נסיבות ההכרות....
אין מה לעשות אלא לעבור את זה............
” כשהשמים נפלו מעלינו ” – לאבד
16/03/14 20:27
21צפיות
בן או בת זוג

הבלוג של ליאת ברעוז
פסיכותרפיסטית מוסמכת


זה תמיד קורה ביום רגיל לכאורה. שום דבר ביום הזה לא מסמן לך את מה שעומד לבוא. את השבר הגדול שעומד להתרחש בחייך.

שבר, שגם אם ניסית להתכונן אליו הוא תמיד בא בהפתעה גמורה, לופת בגרון עד מחנק, שורף, מכווץ ומפיל- היום  בו  אהוב / ת  חייך מת / ה.

לאהוב, להקשר, לאבד -

מרגע לידתנו אנחנו מחפשים וזקוקים לקשר. תינוק מחפש את אימו במבט, בתנועה, בהפניית הראש ובחיוך. כשהוא גדל הוא מחפש את המשחק איתה, מגע גופה, המילה ואת תחושת השייכות.

במהלך כל החיים נמשיך לחפש את הקשר הזה- הקרוב.

באותו אופן שבו “היינו”, עוד לפני שהבנו זאת, עוד לפני שחשבנו, מהרגע שבו נזקקנו לאמא שתטפל בנו- כדי לשרוד.

אבל …ככל שנגדל, ככל  שתתפתחנה התובנה והמודעות, ככל שהקשרים הללו יהיו משמעותיים יותר, עמוקים יותר, כך תצטרף לזה אט לאט גם תחושת הפחד. לפעמים זו אפילו אימה.

הפחד לאבד את מי שקרוב כל כך. הפחד מאיך נרגיש אם מישהו כזה יילקח מאיתנו.

“המחיר” של קשר קרוב או העדרו -

לפעמים אני חושבת שזו ה-טרדגיה של המין האנושי אם אפשר לתמצת אותה בפשטות ובכמה שורות בכלל.

שאנחנו תמיד חותרים לקשר אנושי רגשי משמעותי, וככל שהקשר יהיה קרוב יותר כך תגדל התלות שלנו בו ואיתה החרדה מלאבד. אותה חרדה קמאית שאנחנו  “לא יכולים” בלי אותו אדם עד כדי רמת ההישרדות. שלנו.

ישנם אנשים שמתגוננים (במודע או שלא במודע)  כנגד התחושה הזו ושמים מחסומים, חיצוניים או פנימיים מפני קשר. הם מראש לא נותנים לעצמם להקשר או שהם נקשרים חלקית, כי נראה להם שכך, הם ייפגעו פחות.

אולי זה אפשרי אבל יש לזה מחירים כבדים. כמו: מחיר הבדידות ומחיר האותנטיות. כי איך אפשר שלא להיות בודד אם אין מי שאתה באמת מקרב לעולמך ? ואיך אפשר להרגיש את עצמך כפי שאתה באמת אם לא… דרך קשר ?  בדיוק כפי שהתינוק  מרגיש “חי” כשהוא רואה ומרגיש עצמו דרך מבטה של האם.

אבל…רובינו לא נמנע מכך. אנחנו “נקפוץ למים” הללו, “המים” של אותו קשר קרוב, ונהיה שם וננסה (אולי ) לא לחשוב יותר מדיי על העתיד ועל הרגע שבו הנורא מכל  (אולי) יקרה.

רגע האובדן- “השמיים נופלים”-

ואז הרגע הזה מגיע .

הרבה אנשים מתארים את הרגע שבו נודע להם על האובדן כעל רגע שבו “השמיים נפלו”.

ככה פשוט וככה עוצמתי.

“השמיים נפלו” כי מאותו רגע שום דבר כבר אינו כמו שהיה.

הכל מתרסק, מתפזר לחתיכות. העולם שהכרת עד עכשיו אינו כבר אותו עולם יותר. אתה, האדם האבל, מרגיש שאינך אותו אדם יותר. שבריך פרושים בכל מקום ואינך יודע אפילו איך וכיצד אפשר לאסוף אותם.

אנשים שחוו אובדן מספרים על הניגוד בין התחושה שהחיים “בחוץ” ממשיכים לבין התחושה מבפנים ש..איך אפשר? איך העולם נשאר אותו דבר כשהאדם הזה, שאהבנו, איננו פה יותר ? השמש הרי זורחת כמדי יום ביומו ועולם כמנהגו נוהג… אבל …לא בשביל מי שמתאבל.

הרגע שבו השתנו החיים -

הרבה פעמים זוכר המתאבל את הרגע שבו הודיעו לו את הבשורה על המוות כרגע שחולף אח”כ נגד עיניו כבסרט איטי. הרגע שבו ראה את זה קורה, הרגע שבו הסתובב המנעול בדלת ו”הם” נכנסו כדי לספר, הרגע שבו הביט ברופא והבין, הרגע שבו הטלפון צלצל, הרגע שבו מיידית חולפת המחשבה (גם אם לא במודעות מלאה) – ש…זהו, החיים לא יהיו יותר מה שהיו. זה נגמר.

כי החיים ימשיכו אבל אף פעם כבר לא יהיו לא אותו דבר.

תחושת “החמצת העתיד” :  מות הפנטזיות –

רבות נכתב על התחושות שמגיעות אח”כ. ההלם, הבכי, הכעס, הריקנות, הבדידות, הצער האינסופי, הזכרונות שמלווים על כל צעד ושעל, המשא ומתן הפנימי עם השאלה “למה זה קרה לי”, התהייה איך אפשר להמשיך ולמצוא איזון מחדש ומשמעות גם ללא אותו אדם קרוב.

נדמה לי שרבות נאמר על כל התחושות הללו ופחות על תחושת ההחמצה של העתיד. כי לרוב אנחנו משתמשים במילה “החמצה”  לגבי העבר.  לגבי אותם רגעים שפספסנו, שלא אמרנו, שלא נפרדנו או שלא מימשנו.

תחושת החמצת העתיד היא התחושה של החמצת כל מה שיבוא, מעכשיו, והיה אמור להיות (בפנטזיה) אילו היה אותו אדם איתנו.

כי מאותו רגע האובדן, בכל רגע, שמח או עצוב חולפת המחשבה הזו והדיסוננס קשה במיוחד דווקא ברגעים השמחים.

הקושי אינו טמון רק בזיכרונות העבר אלא גם בהרגשה שאנחנו יוצרים עכשיו זיכרונות חדשים והוא או היא- אינם חלק מהם.

התחושה שאנחנו מתקדמים בגיל והוא או היא לנצח יישארו בני הגיל שבו נפטרו.

והמקומות הללו מציפים כמעט בכל נקודה.

את / ה איננו / נה כאן לראות את החיוך הראשון של הנכד או לראות את חתונת בתך, את / ה איננו / ה  כאן בטיול המשפחתי שעשינו היום, את / ה איננו / ה כאן  ”סתם” היום בארוחת שישי בערב – איתנו, את / ה איננו / ה  כאן ביום ההולדת של אחיך, את / ה איננו /ה  כאן…

ואני כל הזמן חושב / ת  איך היה אם היית.

את / ה לא תזכה / י  לגדול אף פעם, את / ה לא תזכה / י  להתרגש יותר, את / ה לא תזכה / י  להיות בכל הרגעים שאנחנו ממשיכים להיות בהם- מכוח החיים ו…את / ה לא שם.

החמצה מכופלת: עליו ועלינו -

כי ההחמצה היא החמצה מכופלת.

החמצה, וכאב בצידה, של העתיד של אותו אדם שמת, של המשך חייו, שלא זכה להם, והחמצה של העתיד של מי שנשאר וכואב על עצמו, על זה שהעתיד שלו / ה כבר אינו אותו עתיד בלעדי אותו אדם אהוב שהלך.

לחיות עם הכאב-

הרבה פעמים, בשלב הראשוני, כשהרגשות עדיין חזקים ומציפים שומע המתאבל אמירות מהסביבה שמנסות להאיץ את תהליך האבל. אמירות כמו: “תהיה חזק” ,  ”אתה צריך להמשיך”,  ”תמצא לך הרבה עיסוקים”  ועוד. אמירות אלו באות ממקום טוב, שרוצה לעזור, אבל הן בעיקר מעידות על הקושי של הסביבה להתמודד עם האדם האבל.

לא תמיד כדאי להקשיב לאמירות הללו בשלב זה, אלא לקחת את הזמן האישי הנדרש להתאבלות. לא להתנגד לכאב אלא לקבל אותו. הכאב אינו מטביע, גם אם לעיתים נדמה שכן. הכאב הוא בעיקר סימן להיותך בן אנוש ומעיד על כך שהיה לך קשר עמוק לאותו אדם שמת ומשמעות להעדרו.

מנסיוני, כאשר מתמסרים לקשת הרגשות שעולים ומקבלים אותם, אפשר בהמשך להתמסר באותה מידה גם  לחיים  (שבאמת חזקים מאיתנו).

אולי כך, לאט לאט, גם המקום של האובדן וההחמצה שבצידו מקבל את חלקו יחד עם רגעים שמחים, ששמחתם נובעת מהיותנו נוכחים בהווה, כפי שהוא, ובמלואו.

ההתמודדות: “לחיות בהווה” עם נוכחות מלאה-

בשלב מאוחר יותר בהתמודדות עם האובדן עלינו לפתח בתוכנו את היכולת להיות באמת בהוויה הנוכחית- בהווה.

הרי הכאב מגיע במלוא עוצמתו אם חיים רק את זיכרונות העבר או  רק את העתיד, (הפנטזיה על העתיד) – או גם וגם ורוב הזמן.

להיות בהווה, ברגע השמח או העצוב, עם כל המשמעויות שלו, כפי שהוא, “נטו”,  מאפשר “להמשיך לחיות”-  באמת. להרגיש את האהבה והקשר שעדיין קיימים בחיינו, להרגיש שחלק מהחיים מת אך חלק אחר ממשיך, וגם מה שמת …עדיין חי בתוכך באיזשהו אופן ויהיה שם לתמיד.

להאמין, לחיות, לאהוב –

אי אפשר להמנע מבואו של המוות לחיינו כמו שאי אפשר להמנע מהחיים. אי אפשר לחיות באמת, במלוא הכוח, ובתחושת מיצוי החיים אם רק נפחד לאבד. כי במהלך כל החיים נפגוש שוב ושוב מקומות של בריאה והתחלה ומקומות של סוף וחדלון. על הגלים הללו של החיים אולי הכי פשוט זה  לשוט. להיות איתם, בקבלה של הירידות ושל העליות, של הסערות ושל המים השקטים.

ולכן, למרות “שהשמיים נפלו”  אפשר להמשיך לחיות, להסחף על הגל הזה של “הסוף”, כי בעוד יגיע גל אחר של “התחלה” ושוב…חוזר חלילה,  בדיוק באותה אינרציה של החיים שלקחה את בן / בת הזוג מאיתנו.

(נכתב בעקבות הסרט “השקט שבאהבה” / פיליפ קלודל- מומלץ לצפייה לכל מי שחווה אובדן)
כתובות אינטרנט מצורפות:
איני יודעת מה איתכם-אבל אני ממש חוששת מהחגים!
13/03/14 07:22
58צפיות
אלו המתקרבים.
קודם פורים
אח"כ פסח.
תמיד שואלים:איפה אתם בחג? כעת זה יהיה 'איפה את בחג'?

זה כואב כי מדובר באותו חוג מקורבים,כאלה שאמנם לא רואים כל השנה,אך מתכנסים לישיבה יחד כל חג משמעותי.אותם האנשים עימם נהגנו לשבת יחד,כזוג.כעת זה יהיה רק 'חלק מזוג' וזה מרגיש עוד יותר ריק וכואב ומזכיר את התקופה שלפני.
לא יודעת אם אני מסוגלת לכך.

הבת שלי טוענת שעלינו ללכת,למרות הכאב.
ע"מ שאנשים לא ישכחו אותנו.
לדעתי כבר שכחו.
הם לא ממש מתקרבים,האמת.שומרים מרחק ודממת אלחוט.דממה שתופר רק עם התקרב החג:
טלפון....אצל מי אתם בחג?...

כמה אני חוששת מהרגע הזה.
מהכמה שעות המסויטות האלו

לא יודעת איך אשרוד אותן

רק רציתי לשתף

תודה
מה שלא תחליטי
13/03/14 08:10
32צפיות
אם לעשות כמו תמיד....
אם להזמין אלייך חברים חדשים....
משפחה....
מה שלא יהיה רק לא לבד.
אהבה, באשר היא, ממלאה ומנחמת.
שנה שעברה היתה סיוט. החגים הראשונים...
השנה אני פחות פוחדת. נראה לי שיהיה יותר טוב.
הריק הוא כבר לא כזה שתלטן.....
בהצלחה, מה שלא יהיה, ליבי בכל אופן איתך
אנחנו כבר לא חוגגים - אנחנו מציינים
13/03/14 09:09
33צפיות
הפסח היה לנו ברור שלא יתקיים במתכונתו. הזמנו צימר באמירים לכל המשפחה "הענקית" שלנו (5 נפשות דאובות - אני ושני ילדי גיסתי ואמא של אישתי). ונביא את האוכל המסורתי ונהנה לנו מהמטעמים ומהנוף. זהו לא יותר וגם לא פחות. העיקר להישאר יחד. בשום אופן לא לבד.
רעיון נפלא להיות יחד במקום אחר
14/03/14 00:07
19צפיות
אמירים מקום קסום , ואתה צודק צריך להערך מראש לצימר
ותמעיד אפשר לרכוש אוכל מוכן לכל המשפחה ולהיות יחד אחד עם השני כי זה חג משפחתי
מה פתאום אוכל מוכן?
14/03/14 18:02
22צפיות
הכל אוכל מסורתי שלנו.
מבקשת את סליחתך
14/03/14 18:21
21צפיות
תקחו אתכם אוכל מבושל לצפון ?
אז קחו בחשבון באריזה שיש עליה חדה בדרך לאמירים
אז לנילן את הסירים , ולוודא שיש לך שם אמצעי חימום מתאימים
שתוכל לחמם את המטעימים אתה מביא אתך לערב החג
כי על האוכל המסורתי  צריך לשמור היטב , בטוחה שיש לך נסיון ביציאת מצרים שכזו
º
היי, תודה על הטיפים
14/03/14 18:35
14צפיות
נסיכה
15/03/14 10:38
17צפיות
יש קבוצה שנקראת טיולים ואגדות
פעילה בנושאים שונים לפנויים וגם מארגנת מדי חג
חגיגה משותפת.
נסי להכנס לאתר שלהם .
תודה
15/03/14 20:28
6צפיות
אבל אם זה בשטח לא בבית מגורים לצערי לא אוכל להשתלב
דברו איתי על זה בעבר שעשו סדר באיזה חורש , אני צריכה את הסביבה המסודרת
לא מתאימה למיטיבי לכת , אני קצת מוגבלת בהליכה בטבע נעזרת במקל הליכה
גם אני בדיוק חשבתי על זה.
13/03/14 09:41
35צפיות
המחשבה הזאת של איפה להיות בחג,(ולא רק פיזית) באמת מטרידה, אפילו מרגישה הייתי אומר.
אני בטוח שבסופו של דבר נלך לאנשהו.
אני בטוח!
אבל יש בזה באמת מן אלמנט מרגיז שכולל את זה שאנשים מכל קצוות תבל, גם אם לא היית איתם בקשר במשך שנים, ירצו לעשות חסד ולהזמין אותך.
וכמו שאמרת, ה"חלק מהזוג" הזה, כואב ומשגע.
העיקר באמת לא להיות לבד ולא לתת לתחושת המסכנות להשתלט עלייך.
למרות הקושי שבזה.
ועוד אני זוכר שבסוכות, שהיה לא כ"כ מזמן(?!), אישתי כהרגלה הזמינה את כל המשפחה, חברים, חברות, מכרים..
ובסוף הערב כשאמרתי לה שזה לא נורא שלא כל האנשים שהזמנו יכלו לבא...
אז היא ענתה לי:"בטח שזה לא נורא! תזהר לך אם אתה חושב שזה החג האחרון שאנחנו הולכים לעשות.."
החגים
13/03/14 11:50
24צפיות
שלום !
גם אני נכנסתי לקבוצה הזאת לצערי והחגים מהווים בעיה רצינית.
נכון שכמעט ואין לי משפחה בארץ, ילדי פזורים ברחבי תבל, אכן כל המקומות שבהם נהגנו לחגוג ביחד לא כל כך בא לי, אבל תמיד ימצא האדם שיזמין אותי.
היתלבטתי הרבה מה לעשות ולאחר מכן החלטתי שלכבודה של אישתי ז"ל אני חייב ללכת להופיע ולומר שהחיים ממשיכים.
נכון היתי תקופה במרה שחורה ונכון שזה חוזר מדי פעם לפעם, לא נראה לי שאישתי ז"ל היתה רוצה שתהייה לי הופעה מסכנה אלה מכובדת בקרב המשפחה
כפי שהיה תמיד.
על כן אני (שאין לי זכות להציע לאף אחד) בכל זאת מציע לך ללכת עם ראש מורם כפי שבעלך ז"ל היה רוצה לראותך.

בהצלחה
אני גם במצב הזה
14/03/14 00:04
28צפיות
השנה את ראש השנה מאחר וזה היה יום ששי בחרתי לא לנסוע
הכנתי אוכל מדגמי של הברכות  לבד , וערכתי שולחן ישבתי לבד , בבית אני עצמי ואנוכי
ולראשונה מזה שני החג היה שקט ושמח למרות שהייתי לבד בבית
בראש השנה ובפסח החברה באה לוקחת אותי להורים שלה  או לדודה שלי
השה בליל הסדר אף אחד לא שאל ואני לא אומרת ,
החלטתי השנה אני מבלה בבית
ראש השנה לא היה נורא אבל ליל הסדר לבד עוד לא עשיתי לבד
למרות שאת ליל הסדר לא קוראים את ההגדה לבד , אז לא יודעת מה לעשות
ששואלים אותי איפה את בחג אני נכנסת לכוננות חג
החלתטי שאני לא דואגת שמה הכל בידים של אלוהים הוא יחליט עבורי

יש
15/03/14 19:42
11צפיות
יש זמן עד ליל הסדר. בטוחה החברה או דודתך יזמינו. ודרך אגב, תודה על שעזרת לי אתמול.
לא רוצה לחשוב על זה
15/03/14 20:23
19צפיות
לא רוצה לחשוב על זה
עכשיו סרקתי תמונות לפורים
ותראי מה מצאתי , אחותי התחפשה בגיל 16 והצטלמה  בפוטו מקומי
ומצאתי את זה באלבום שלי , תראי כמה היא יפה , הרבה יותר יפה ממני
כמוך, כמונו.
14/03/14 01:05
25צפיות
אכן נושא כאוב.
תקופה כאובה.

וכל אחד מאיתנו, פועל בהתאם למה שהכי פחות נורא לו.
הכי פחות קשה לו.

אני מאמין, שבני המשפחה אוהבים ודואגים ורוצים בטובתינו. מכאן באה דאגתם אלינו, "איפה אתם בחגים?".
אם אינכם מוזמנים, יתכן ונצליח לדאוג לכם.
שתוכלו גם אתם לחגוג את החג במשפחה.
כעת שהתא המשפחתי שלכם, כואב,פגוע, וקשה לו.


ה"רגעים "האלה, של חגים, ימי הולדת, ימי זכרון, רגעים של "משפחה" של "ביחד" - מדגישים ומחדדים את הפרידה, את האובדן.
מדגישים את המשבר ששבר את חיינו.
את ניפוץ החיים שבנינו.
טרחנו והשקענו בהרבה אהבה וחדווה.
בהרבה אמונה שאנו זורעים ומנביטים משפחה אוהבת.
משפחה מלאת חיים, דואגת לכל פרטיה ומטפחת אותם.

ולפתע פתאום,
הכל קרס,
הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו.
הגענו לקרקע חלופית.
אחרת.
עם חוסר של אמא.
עם חוסר של חברה לחיים.
אני עם  מחויבות כפולה, לחמשת ילדינו האהובים.
לחמשת ילדינו ה"מוכים" נפשית.
יתומים מאמא שהתאבדה.


תמיד דאגו להזמין אותנו, ולדאוג לנו שנוזמן - וזה היה לי חשוב, ועשה לי טוב לראות את הילדים חוגגים, ומבלים עם המשפחה, עם בני הדודים.
קבלנו אהבה ודאגה, שבשנים הראשונות, נתנו לי הרבה כוח. כמו גם לילדים.
היום כשמונה שנים שחי כך, איני יכול יותר.
התחושה בצבצה, והתעצמה, כבר אמרתי להם שלא נהנה, ושמעדיף לא להתארח.
אך לאחרונה, הגעתי למסקנה ש"עד כאן".
לא עוד.

הודעתי לילדים שיותר איני הולך להתארח בחגים.
נמאס לי להיות אורח.
אני לא נהנה.
אנו יכולים לחגוג בעצמו, ומאוד להנות.
אמנם האנשים נעימים, וטוב לפגוש משפחה, אך אני לא נהנה מהחג.
למעשה נפגש עם ענפי המשפחה, רק באירועים, או בחגים.

חגי
חגי מקסים אתה כותב את מה שאני מרגישה
14/03/14 10:49
13צפיות
לכן בראש השנה הכנתי הכל וחגגתי בבית שלי לבד
היה לי נחמד לעשות את אוירת החג בבית
ואני חושבת שאעשה כמוך ואארגן את ליל הסדר בבית
º
כמוני, כמוך............
15/03/14 19:46
8צפיות
כן...חלק מהתשובות הן אלו המפחידות אותי
14/03/14 09:42
21צפיות
וחלק...תומכות במה שאני באמת מרגישה
וזה כמו שאנחנו במשפחתנו הפצפונת שנותרה,מתלבטות
לכיוון הזה או האחר

הלבד מבחירתי הוא לא מה שמרתיע אותי,
אני גם כך עושה הכל בעצם ...לבד !

מצד שני, לשבת בין הרבה אנשים ולהרגיש את הלבד
זה הרבה הרבה יותר גרוע,בעיני
הרבה יותר כואב





החלטתי כרגע
לא להשקיע בזה מחשבה אחת נוספת

נראה מה יהיה
פעם היה לי חלום
14/03/14 10:46
15צפיות
להכין אוכל ולארח בבית שלי הרבה אנשים כמוני
במקום להצטרף למשפחות כגלגל חמישי לכנס חבורה של אנשים טובים
שיהיו תחליף למשפחה ויחגגו את החגים יחד בשמחה ובשגרה כמו משפחה
מין משפחה אלטרנטיבית של חברים שמתאחדים בהתכנסות  בחגים ובשבתות
משהו שהיה בעבר , שיצרו משפחה שהכילה גם חברים שנשארו לבד
שגרו בחמולות גדולות זה היה קיים
זוכרת אח ואחות של סבתי שחיו בבית של סבא וסבתא עם כל ה10 ילדים שלהם
הם היו חלק מהמשפחה , לא נתנו להם אפילו לרגע להשאר לבד
כשהאחות התאלמנה אחת הבנות הלכה להביא אותה והיא היתה באה לסבתא המון פעמים
טוב הבית של סבא וסבתא היה כמו מתנ"ס של המשפחה המורחבת ותמיד ארחו משפחה קרובה ורחוקה
כיום לצערי זה פחות מתקיים , מתכנסים בקבוצות יותר קטנות ,
נסיכה
15/03/14 11:23
9צפיות
עניתי לך במקום הלא נכון.
ראי תשובתי לגבי חגיגת חגים משותפים
º
תודה יויו
15/03/14 11:29
8צפיות
צודקת
15/03/14 19:48
8צפיות
את צודקת. אפשר להיות לבד ולא לחוש בדידות, ואפשר להיות בין אנשים ולחוש בדידות.
להמתחילה מחדש
16/03/14 00:40
15צפיות
גם אני אלמנה בעלי נפטר בן 41 מלפני שבועיים ובחגים עדיף לא להישאר לבד למרות כל העצב למען ילדייך.
יומן האלמן בנופש - 2
15/03/14 06:28
27צפיות
יומן האלמן בנופש - 2
0530. שחר חדש עולה בחיי. פותח חלונות כי ההסקה עושה לי כאב ראש. איזה אוויר נהדר. גם הציפורים מתעוררות. מורח ממרח חרובים על פרוסה. קפה ראשון. ניקוז כל הג'יפה מהצינון. מתחיל להתנקות. להיטהר. מחכה לזריחה. והיא פתאום מגיעה ככה בבת אחת מעל להר מירון, שעדיין מנמנם ומושך את שמיכת העננים מעל לראשו. שיישן הבחור. עובד קשה. נעים לי.
שבת שלום ובוקר נפלא
15/03/14 11:28
11צפיות
שקמים בבוקר על הר המירון , שם בפסגה של ההר חשוך והולכים בתוך ענן  לחדר האוכל הצהלי
הייתי שם  לצרכי עבודה בצבא , שקמתי בבוקר לא ראיתי כלום , יודע לא מקומית
שאלתי חייל שיצא מהפתח איך מגיעים לחדר האוכל , הביט בי מחייך , אמר תני לי יד אקח אותך
הלכנו בתוך הענן עד למבנה של חדר האוכל , שם מצאתי את חברי לצוות שהיו ערים כל הלילה
הם אמרו : הנה היפיפה  הנרדמת שלהו ראינו שמצאת אביר שהוביל אותך ביד לארוחת הבוקר
שיצאנו מחדר האוכל כבר התבהר בחוץ והשמש עלתה המשכנו את העבודה ובצהרים ירדנו מההר ונסענו הביתה

באחד מימי הזכרון הגעתי עם אמי למירון לטכס יום הזכרון שהסתיים מאוחר , אז נשארנו ללון שם
והפעם ישנו בתחתית ההר , שקמנו בבוקר ולהתארגן לחזרה הביתה , נכנסה הקצינה שארחה אותנו עם מגש
ושיצאנו החוצה ראינו את הענן מכסה את ראש ההר , ואמי שאלה ככה זה כל בוקר ?
אני עניתי לה הם מכירים את השבילים  יש סימון על הבניינים  שם כך הולכים בתוך ענן ,
יומן האלמן בנופש - 1
14/03/14 19:06
29צפיות
כצפוי, בסוף הגוף באמת התפרק לו, חום, כאב גרון וקירקור של צרידות. לא מסוגל להוציא מילה מהפה. בני משפחתי האהובים ניסו להניא אותי מלצאת אבל הייתי נחוש לצאת חי או מת. בבוקר יקרתי את אהובתי והבאתי לה זר כתום מרהיב. היא מאד אוהבת פרחים. קבענו להפגש ב"צימר". יצאתי בגשם שוטף (כבר אמרתי עד כמה אני אוהב גשם?) ככל שההצפנתי הלך והתבהר. הגעתי לכפר הורדים כשהשמש כבר מאירה ומחממת (אני גם מאד אוהב את השמש שלי). בית שקד ממש לא נראה כמו צימר. זה ביית. ביית אינטימי ונעים. עם חדר שינה, סלון, מטבח מלא,  וניקיון מכל עבר והרבה פיצ'פקעס קטנים שיהיה נעים. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הנוף. בהר.גבעה ממול ניבטת חורפש הדרוזית וברקע מרחוק הר מירון עדיין מתכרבל לו בכמה עננים צמריריים. פיזרתי בכל רחבי הדירה את התמונות של אישתי ועכשיו היא איתי. לא עוזב אותה, לא מרפה, תמיד איתי. ויש גם ככה כאילו במקרה גם תמונה של אנסטזיה. היא תמיד מעבירה את התמונה הזו לתחתית הערימה ואני מעלה.  שלחתי לכולם כבר תמונות של המקום וייתכן והם יצטרפו אלי מחר לבלות קצת במקום היפה הזה. הבאתי איתי מלא ספרים וזאת אחרי שנתיים שלא פתחתי ספר. הבאתי גם עיתון. אולי אתחיל להתעניין במה שקורה בעולם שמסביבי. לפני שבאתי עברתי בסופרמרקט וקניתי מלא מצרכים מהסוג שקונים למקומות כאלה כמו מרקי אבקה(הראשון שכבר אכלתי היה מצויין) מוצרי חלב עיזים, ירקות, פירות., ממרחים נטולי סוכר,... ממש לא בא לי לצאת בגפי למסעדות. וזה מרגיש נעים, הלבד הכפוי הזה.  אני חושב שאהובי הפנימו את היציאה המוזרה הזאת שלי והבינו את הצורך. אני כל כך אוהב אותם. את ביתי היפיפיה, בני המלחין הגאון, האמא האצילה של אשתי והבונקר אנסטזיה. נכון יש לי הורים. אני אוהב אותם אתמול חיבקתי את אבי בן ה-94 והוא נורא התרגש והתחיל לבכות והודה לי. ואמא שלי שמזהה  אותי ומדברת כאילו בצלילות, אבל היא כבר בנסיגה קשה. אני זוכר לה את ילדותי ואני אוהב אותה. כמה קל לאהוב.

פסק זמן(אריק):

לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
חחחחחחחח
14/03/14 21:51
24צפיות
הבונקר אנסטזיה....
אין עליך, הצחקת אותי כהוגן
ויש לי סיסמא-
זו מצווה לשמח אלמנות.
נשמע נהדר הצימר. אל תיבהל אם לא תצליח לקרוא.
אני כבר שנה ותשע עוד מעט וממש קשה לי הקריאה
הייתי תולעת ספרים לפני זה.
לא מתחבר לי התולעת
15/03/14 07:29
18צפיות
אולי צפרדע או חרגול. כל מה שקופץ כל הזמן. אהובתי היתה מחוברת חזק מאד לספרים. כל הזמן. כמעט עד הסוף. איך בדמות טרגית אני מצחיק. מה מצחיק? אני רק בוכה כל הזמן. ואחרי הריאיון עם פוליקר אתמול ביומן הזמנתי את אנסטזיה להופעה שלו. מאד אוהב את פוליקר. מתחבר לרגש שלו. משנים. והיא עוד פעם אמרה כן. "אח גדול" מזמין - מי לא יבוא?
שבת שלום לאלמן בצפון
14/03/14 22:13
18צפיות
שתדע החרמון קבל עוד קצת ציפוי לבן היום שלא תפספס אותו ברקע
מאחלת לך שבת שקטה ונעימה בצפון היפה והמיוחד שמצאת לך מקום לנקות את הראש
והבת את ההומור שלך , אתה יודע להצחיק בכתיבה שלך
כייף לקרוא אותך מחויות האלמן בצפון הרחוק
שבת שלום גם לך נסיכה
15/03/14 06:11
13צפיות
לא רואה מכאן את החרמון.
שבת שלום ובוקר טוב
15/03/14 11:12
7צפיות
איך עבר הלילה במקום השקט והיפה
האם שכמת לראות את הזריחה  מהמזרח
על הקשר בין גירושין וסרטן-הלאמנה בדרך החיים
12/03/14 17:14
52צפיות
(הבלוג של gorgiare)


יום רביעי, 12 במרץ 2014

על הקשר בין גירושין וסרטן




כבר המון זמן שהמחשבות בנושא ממלאות חלק ממיכל המחשבות שלי. כבר מספר פעמים ניגשתי לכתוב על זה. רק שבמחשבות, הדברים מסתדרים במקומם, ובכתב זה לא עובר. זהו נסיון נוסף. אני מתנצלת מראש, במידה והכתוב פוגע במישהו. הדברים אינם בדוקים ולא מעוגנים מחקרית, אלא פרי הנחות והשערות שלי. זוהי לא אמת או מציאות אבסולוטית, זהו רק חלק מעולמי אותו אני רוצה לארגן ואין כמו בכתוב, ואין כמו אימת הפירסום  בשביל לעשות סדר.
אז ככה:
אני רואה את העולם בראיה הוליסטית, זה אומר שהבריאה כולה היא אחד, זה כולל את החלל, השמיים והארץ ואת כל אשר בינהם, את החברה שבה אנחנו חיים וגם חברות אחרות, הגוף שלנו כמכלול והתאים ממנו הוא בנוי.הכל אחד. בלתי נפרד. להבין משהו על החלל בלי להבין את ההשפעה שלו והקשר אלינו, הופך להיות מידע לא רלוונטי. בכל תא בגופנו מצוי המידע הגנטי של כל הגוף שלנו. הגוף שלנו אחראי על כל אחד מהתאים שלנו. אחראי להזין אותו כראוי ולהעביר לו את המשאבים הדרושים על מנת לקיים אותו ולרפא אותו כשצריך. התאים עצמם אחראים על הגוף כולו, לדאוג לתיפקודו התקין. ואחריות הדדית זו היא דגם לאחריות הדדית שקיימת או צריכה להיות קיימת בכל יחסים שהם, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
הכל הוא אחד.
עד לא מזמן המבנה החברתי שלנו היה בנוי מתאים משפחתיים.שהיוו מערך חברתי יציב. החברה שלנו היתה בנויה באופן מוצק למדי  מאבא, אמא וילדים. לפרק אותו נחשב היה מרד בכל מובן. ומשפחות גרושות היו מוקצות. אם נתגלע קרע היו הולכים לרבי, למשפחה המורחבת, למישהו אחר שהיה עושה מאמץ מודע כדי למצוא פשרה. בשביל לתפור את קו התפר . בשביל לטאטא, להחביא. כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור על התא המשפחתי. ושום דבר כמעט לא היה מספיק נורא על מנת לפרק אותו. החברה כולה, על מוסדותיה, היתה בנויה כדי להגן על התאים המשפחתיים הללו. זה היה הבסיס לחוסן שלה. לאמות המידה והמוסר שלה. לקיום שלה.
המערך הזה נמצא בתהליך התפרקות.
החברה המערבית,  כבר לא מתפקדת בשביל להגן על התאים המשפחתיים האלו. התא המשפחתי הוא כבר לא קודש קודשים. והקשר הגרעיני כבר לא כל כך חזק. הגבולות שהחזיקו אותו מתפוררים. נראה לי לפעמים כאילו המערכת כולה מתפקדת על מנת להחליש את התא המשפחתי שמחזיק אותה.  זה קשור גם לכלכלה במידה רבה. הכלכלה, שמעודדת בצורה אלימה צרכנות כפייתית, מנצלת את המשאבים הבסיסיים של התא הזה (ההורים) עד כדי שחיקה והתפוררות,ולו רק בכדי לקיים את עצמה.  יש ניצול מערכתי. תנועה כבדה של ניצול.
הגוף שלנו בנוי ממצבורי תאים המהווים את מכלול הרקמות שבונות אותו. כמו שהאנושות בנויה ממצבורי תאים חברתיים המרכיבים אותה.
כשאנחנו לא דואגים לתיפקוד התקין של גופנו, כשאנחנו לא מזינים אותו כראוי ואני מתכוונת למזון בכל רמה, פיזית,נפשית ורוחנית הוא קורס. הגוף שלנו חזק כשיש יותר תאים בריאים מתאים חולים. כדי להילחם במחוללי מחלה הגוף צריך להיות חסון באופן כללי וככה הוא יכול לדאוג לפרטים חולים בתוכו. ככל שהגוף שלנו חסון יותר ככה קל לו יותר, הוא בריא יותר ומבריא במהירות יחסית. ככה בדיוק אפשר לדבר על החברה. ככל שהיא מאוחדת יותר, ככל שיש יותר פרטים בריאים בתוכה, ככל שיש יותר תאים משפחתיים מלוכדים ככה היא מתפקדת טוב יותר למען הפרטים שבתוכה. כשמשפחות מתפרקות.כשזוגות מתפרקים ומתחברים לזוגות מפורקים אחרים, הבילבול גדל. אמות מידה משתנות חדשות לבקרים, יש קושי להחזיק את התא אותו בנינו מתוך הבילבול הזה כי היסודות אינם חזקים.אין קיר בנוי ישר כשהיסוד עקום. זהו כשל במערכת החיסון. ברמה החברתית.
זה מה שקורה לגוף שלנו במחלת הסרטן ובמחלות אוטואימוניות אחרות. הגוף תוקף את עצמו מרמת התא.
בגוף שלנו יש כל הזמן תאים סרטניים אבל מנגנון המלחמה בהם עובד כיאות והגוף מצליח לנצח את ה"סרטן". הסרטן הופך להיות מחלה כשהגוף לא מצליח לטפל בתאים האלה ולעצור את התופעה.
כמו שבסרטן תאים בריקמה מסוימת משכפלים עצמם ללא בקרה, ככה בתוך החברה, תאים משפחתיים משכפלים את עצמם. זוגות מתפרקים ומוצאים בני זוג אחרים. פרק ב'. ילדים חדשים שגדלים עם הורים אחרים. זה לא נורא ברמת הפרט, ברמה החברתית יש כאוס. הקשרים רופפים ואנשים בשביל "כלום" נפרדים. בבדידותם הם פונים להכרויות דרך האינטרנט. להכיר ככה בעיני זה כמו להיכנס לסופרמרקט לעצום עיניים ולבחור מוצר מדף  בלי ממש לראות אותו, להריח, או אפילו לרצות. אלא פשוט בגלל שזה בגובה הידיים ואני צריכה משהו. לא ברור לי בדיוק מה, אז אני לוקחת משהו. שיהיה.  בשביל למלא איזשהו צורך עלום ובולע במה שלא יהיה רק כדי שלא יהיה ריק.
אז הבילבול הוא רב. רב מאוד. זה כואב. אנשים מבוגרים ופגועים מקשרים שנהרסו, שהם במו ידם הרסו, שהקשרים הרסו אותם בעצמם. הרוסים. אנשים שפגעו בעצמם ובאנשים שהם היו הכי קשורים אליהם בעולם. אנשים בודדים. מסתובבים סביב עצמם ומחפשים.... מחפשים.... מחפשים....
אבל לרוב הם לא יודעים מה הם מחפשים. ומנגנון היכולת להכיל את עצמם,התקלקל קילקול יסודי. לכן, כשהם פוגשים בכאב המוכר והידוע הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ועוברים לדבר הבא. לריגוש הבא. וכשהוא שוקע הם שוב עוברים הלאה. ושום דבר כבר לא מספק. הצלקות על הלב הולכות ומתרבות ומקטינות את טווח גמישותו הטבעית והנהדרת. הוא מתקשה להתרחב  ונוח לו יותר להתכווץ. זוהי תנועת הצלקת.  סקס הוא כבר לא ביטוי לרגש, הוא ריק. כמו הקמח, כמו הסוכר, כמו מה שעומד מאחורי כרטיסי האשראי ברוב חשבונות הבנק.
למעשה, כולנו מחפשים הזנה אנרגטית. מרמת התא עד הרמה החברתית. אנשים מחפשים קשר. מחפשים אהבה. אבל מתרגמים את זה באופן שטחי ומחליפים אנרגיות ריקות בתוך יחסים מזדמנים. הנפש זקוקה לעומק. לחילופי אנרגיה עדינה, לחיבור אמיתי בין אדם לחברו. חיבור בכל הרבדים. יכול להיות אפילו שכשיש חיבור רגשי, אז ממבט אפשר לאגור  יותר אנרגיה  בריאה מאשר מאקט החדירה ביחסים קרים, ואולי במקרה כזה אנחנו אפילו מבזבזים אנרגיה יקרה.
כל זה מייצר בילבול. התלהבות ודעיכה מהירה. כאילו השמש יכולה לזרוח ולשקוע כל 5 דקות. הרי אם זה יקרה נחטוף סחרחורת. זה אומר שכדור הארץ מסתובב כל כך מהר שאולי לא נצליח לעמוד על הרגליים. למעשה זה בדיוק מה שקורה. אנחנו כבר מתקשים לעמוד על הרגליים. יש לנו סחרחורת ברמה החברתית, ומחלות שאין להן "תרופה" ברמה האנושית-פיזית. אני לא שופטת אף אחד. גם לכאוס יש חיים והוא נועד למטרה מסוימת. אולי כדי ליצור סדר חדש שהרי חייבים להרוס את הישן לפני שבונים חדש. בין לבין יש כאוס.
אבל,
זה שאני לא שופטת לא אומר שאני לא רואה. אני רואה. רואה בעיניים עצומות לרווחה, ושוב חוזרת להתחלה. אני לא יודעת אם כל מה שכתבתי הוא אמת מוחלטת. זוהי תחושת בטן שמסתובבת איתי כבר הרבה שנים, כשהאחיות שלי התגרשו כשהחברים הקרובים גם. כשנשארנו כאי בודד של שפיות בתוך עולם שנראה לי כסדום ועמורה. ואני רואה איך מחלת הסרטן מתרבה ואיך הגירושין גם .ולא יכולה שלא לתהות למה אנחנו משתוללים עם היצרים שלנו עד רמת התא?
כתובות אינטרנט מצורפות:
אהובתי היתה מתחברת אלייך
13/03/14 10:41
35צפיות
כך בדיוק היא חשבה. אהבה יוגה. אהבה את המעבר למה שרואים. ביקרה כל הזמן אצל המתקשרת. להבין להתחזק. היתה מאד רוחנית ארצית. הייתן מוצאות הרבה שפה משותפת. כל כך הגיוני מה שכתבת. כל כך מדבר אלי. אבל .. לא ניתן להוכחה. אני מאד  "מדעי" וחושב רציונאלית. ובכל זאת האכלתי את אהובתי בכל מיני תוספים נטורופתיים יקרים. הייתי מכין לה באדוויג ומיצי ירקות ומה לא. ואנסטזיה הביטה מהצד ורתחה. "תן לה לאכול את מה שהיא אוהבת. כל השטויות האלו ממילא לא יעזרו". היא "החזיקה מעמד" שנה וארבעה חודשים עם סרטן לבלב בלתי נתיח. טיפולים אינטנסיביים בכימותרפיה כאשר למעשה אין עדיין תרופה לסרטן הזה. הטיפולים הרסו אותה צעד אחר צעד והיא לא וויתרה. רק ביקשה לתת לה אוכל קצת יותר נורמלי. בסוף הסרטן ניצח והאהבה הפסידה. ומאז האהבה מחפשת את העומק ולא את הסופרמרקט. לא סקס מהיר, אלא מבט ארוך ועמוק בעיניים שמערטל את הנשמה ועושה איתה אהבה. שמביט באצבעות הידיים ועורג למגען על הלחי. בשבילי כדור הארץ כבר לא מסתובב בכלל. הכל נעצר.
ובגלל שהעולם נעצר
13/03/14 15:18
29צפיות
לא מצליחה להבין את העולם המהיר הזה.
הכל מתחלף כל כך מהר
יש לי סחרחורת אמיתית.
בת מזל היא היתה שהיה לה אותך....
ואהבה...
אהבה תמיד מחפשת עומק.תמיד זה מה שהיא חיפשה,
אבל אחרי שהוא נפטר הכאב העמיק את היכולת שלי לאהוב.
yws&yls
למה עקשן? כי אני רוצה רק את אנסטזיה?
13/03/14 20:38
17צפיות
אהובתי היתה שמחה לקבל אותי האחר. וואו איזה ניצוצות היו עפים. היא היתה ממש מתה עלי. אבל אני אינני האני שהייתי עם אהובתי. עברתי מוטציה. אני מישהו אחר. למה היא היתה צריכה למות בכדי שאבין עד כמה אני אוהב אותה? למה הכל היה כל-כך מובן מאליו קודם? נכון שהיא אמרה לחברות שהייתי לה "נס". אבל היא גם היתה מאד מאוכזבת ממני. כששאלתי אותה "מה עשיתי?" היתה אומרת לי: " זה לא מה שעשית אלא מה שלא עשית" ולא יספה. ועד היום אין לי מושג מה לא עשיתי. אני מניח שזה קשור איכשהו להרגשת התיסכול שהיתה לה מהעבודה והציפיה שאני אשחרר אותה מהעול הזה בכך שאתקדם במישרתי ובהכנסתי. ועכשיו בואי נעשה "סדר" בעיניין הקיצורים. מצטער יקירתי לא פיענחתי. מה לעשות  - מהנדס אהבל. y = you? w = want? l = love?  אבל מה זה ה S לעזעזל? בגוגל אני מקבל כל מיני שטויות.
הי
14/03/14 05:41
25צפיות
מקווה שלא תתעצבן עלי
האכזבות שלה קשורות רק לציפיות שלה. ולא לתיפקוד שלך.
עשית מה שיכולת ואהבת אותה ככל שיכולת. היית איתה.
אני משוכנעת שאם אפשר היה להחזיר את הגלגל היא היתה נותנת לך להרגיש את זה.
אני יודעת.
היא רצתה אולי משהו שקשור לפנטזיה של אהבה. האהבה עצמה היא פשוטה. היא על המדרכה.
היא להאכיל אותה בתוספים למרות שאתה צריך הוכחות מדעיות לדברים.
עקשן זה בגלל שאתה מסרב לראות שאתה יודע להרגיש ויודע להביע את זה.
והקיצורים זה
YOU WIN SOME AND YOU LOSE SOME
אין סיכוי שאתעצבן עליייך ג'ו
14/03/14 19:22
17צפיות
את חכמה. וזה נפלא. אני אוהב קונטרה של הבנה.
את כנראה צודקת בקשר למציאות והפנטזיות של אהובתי.
בשלל החומר שמצאנו בסל כביסה שכתבה מאז היתה ילדה מצאתי הרבה הגיגים ושירים מזמן היותה נערה צעירה ולפני שאביה נפטר.
עולה מהכתוב דמות מאד מלנכולית על גבול הדיכאונית. דיברתי עם אנסטזיה ואמא והם צחקו ואמרו לי שהיא תמיד היתה "פנטזיונרית" ואימצה לעצמה דמויות מסרטי דרמה ונובלות למיניהם. למעשה היא היתה נערה מלאת חיים שמחה ומאושרת. אז אולי גם אני נפלתי בתפר הזה שבין פנטזיה למציאות.  אבל התחושות שזה עשה לי ממשיכות להציק לי. אילו היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ג'ו היא לא היתה מתה. הייתי כל כך אוהב אותה ושומר עליה שכל כמה חודשים היא היתה עושה אולטראסאונד והסרטן היה מתגלה בזמן ואז היינו עכשיו ביחד בצימר בכפר הורדים והיא היתה מתכתבת איתך ומחזקת אותך ותומכת בך כמו שאף אחד לא עשה זאת מעודו. ואני הייתי מחבק אותה  חזק חזק ואחר כך מחזיק בידיה היפות ומביט בעיניה אומר לה איזה מזל שיש לי אותך אהובתי. אין לך מושג איזה חלום רע חלמתי. איזה מזל שהתעוררתי ואת איתי.
מורכב העסק הזה
14/03/14 21:44
20צפיות
של החיים והמוות.
קשה לעיכול.
היא השאירה את עצמה בך. או לפחות את הפנטזיות.....
המחשבה שאילו היית נוהג אחרת היא היתה מצליחה אולי להשאר בחיים ולהחלים
מוכרת לי....על אף שזו חשיבה גברית מובהקת.
אני חושבת שזה טבוע בגנים הגבריים- הצורך להגן על השבט, ואם מישהו נפגע זו מעילה באחריות שלכם.
וזה אולי גם נכון.....
עד המוות.
הוא השולט הבלעדי בחיים ואם אתה מסכים עם ההנחה הלוגית הזו אז אתה חייב להרפות ולהניח
כי האמת חייבת להאמר זרובבל- היא היתה מתה כך או כך. כי הגיעה העת וזמנה בא ואין לנו, הנשארים בחיים
שום דבר שאנחנו יכולים או יכולנו לעשות בנדון. לחשוב אחרת זו יהירות שלא מתחשבת בטבע החיים. בטבע של המוות. הכל בא אל סופו. מתישהו.
וזה חרא אמיתי אבל ככה זה וזהו זה.
מסכים לכל מילה
15/03/14 05:59
19צפיות
לא מסוגל לקבל. לא מסוגל להכיל. גדול עלי. אני חייב את הפנטזיה. אני חייב את ...
מסכים זה מספיק.
15/03/14 10:11
10צפיות
יום יבוא ותוכל גם לקבל.  להכיל.
כל דבר בזמנו.
ואין חדש תחת השמש......
º
מתחבר לראיה שלך. לחיבורים שלך. לכאב.
14/03/14 03:51
8צפיות
יומן האלמן בנופש - 1
14/03/14 19:05
15צפיות
כצפוי, בסוף הגוף באמת התפרק לו, חום, כאב גרון וקירקור של צרידות. לא מסוגל להוציא מילה מהפה. בני משפחתי האהובים ניסו להניא אותי מלצאת אבל הייתי נחוש לצאת חי או מת. בבוקר ביקרתי את אהובתי והבאתי לה זר כתום מרהיב. היא מאד אוהבת פרחים. קבענו להפגש ב"צימר". יצאתי בגשם שוטף (כבר אמרתי עד כמה אני אוהב גשם?) ככל שההצפנתי הלך והתבהר. הגעתי לכפר הורדים כשהשמש כבר מאירה ומחממת (אני גם מאד אוהב את השמש שלי). בית שקד ממש לא נראה כמו צימר. זה ביית. ביית אינטימי ונעים. עם חדר שינה, סלון, מטבח מלא,  וניקיון מכל עבר והרבה פיצ'פקעס קטנים שיהיה נעים. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הנוף. בהר\גבעה ממול ניבטת חורפש הדרוזית וברקע מרחוק הר מירון עדיין מתכרבל לו בכמה עננים צמריריים. פיזרתי בכל רחבי הדירה את התמונות של אישתי ועכשיו היא איתי. לא עוזב אותה, לא מרפה, תמיד איתי. ויש גם ככה כאילו במקרה גם תמונה של אנסטזיה. היא תמיד מעבירה את התמונה הזו לתחתית הערימה ואני מעלה.  שלחתי לכולם כבר תמונות של המקום וייתכן והם יצטרפו אלי מחר לבלות קצת במקום היפה הזה. הבאתי איתי מלא ספרים וזאת אחרי שנתיים שלא פתחתי ספר. הבאתי גם עיתון. אולי אתחיל להתעניין במה שקורה בעולם שמסביבי. לפני שבאתי עברתי בסופרמרקט וקניתי מלא מצרכים מהסוג שקונים למקומות כאלה כמו מרקי אבקה(הראשון שכבר אכלתי היה מצויין) מוצרי חלב עיזים, ירקות, פירות., ממרחים נטולי סוכר,... ממש לא בא לי לצאת בגפי למסעדות. וזה מרגיש נעים, הלבד הכפוי הזה.  אני חושב שאהובי הפנימו את היציאה המוזרה הזאת שלי והבינו את הצורך. אני כל כך אוהב אותם. את ביתי היפיפיה, בני המלחין הגאון, האמא האצילה של אשתי והבונקר אנסטזיה. נכון יש לי הורים. אני אוהב אותם אתמול חיבקתי את אבי בן ה-94 והוא נורא התרגש והתחיל לבכות והודה לי. ואמא שלי שמזהה  אותי ומדברת כאילו בצלילות, אבל היא כבר בנסיגה קשה. אני זוכר לה את ילדותי ואני אוהב אותה. כמה קל לאהוב.  

לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
ממתק לשבת
13/03/14 23:31
20צפיות
מוגש לכם מבית חב"ד מבנגקוק תאילנד
ב"ה

ממתק לחג הפורים תשע"ד

רועה צאן יצא פעם לטייל בשדות עם הכבשה החביבה עליו, לפתע רואה הכבשה עדר זאבים מתקרב נדחקה הכבשה לרגליו של הרועה שישמור עליה והרועה מרגיע אותה ואומר לה אין לך מה לדאוג אני אשמור עלייך, עומדת הכבשה לידו ולאט לאט נרגעת, מסביב עומדים הזאבים ולפתע הכבשה שמה לב שאחד הזאבים מחייך אליה, היא מסתכלת מסביב ורואה עוד זאב מחייך ומזמין אותה להתקרב אליו, פונה הכבשה לרועה ואומרת לו, אני חושבת שאתה יכול ללכת הזאבים האלו ידידותיים והם דווקא רוצים להתחבר איתי, הרועה מנסה להסביר לכבשה שעליה להזהר מהם אך היא בשלה ממש מבקשת שלא יפריע ליחסים הטובים הנרקמים ביניהם, הרועה משתכנע וזז הצידה ובאותו הרגע הזאבים מתנפלים על הכבשה וטורפים אותה.
כשאנחנו קוראים את סיפור המגילה מתעוררת שאלה מדוע נגזרה כזו גזירה קשה על עם ישראל שבאותו דור, נכון שבסופו של דבר בוטלה הגזירה אבל דברים לא קורים סתם ומדוע מלכתחילה נגזר עליהם?
רבי שמעון בר יוחאי מתרץ ואומר "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" זאת אומרת בגלל שעם ישראל נהנו במשתה של אחשוורוש עליו מסופר בתחילת המגילה.
מה בעצם היה החטא הגדול להשתתף במשתה? הרי הייתה שם אפשרות לאוכל כשר כנאמר "כרצון איש ואיש" "והשתייה כדת אין אונס" מסביר הרבי מליבאוויטש שהבעיה לא הייתה בעצם ההשתתפות במשתה, יותר מזה עם ישראל היו חייבים להשתתף כי אם המלך מזמין אי אפשר שלא לבוא, הבעיה הייתה שהם "נהנו" מהעובדה שהוזמנו לסעודה והרגישו שהנה עכשיו הם בטוחים, הם הפכו להיות אזרחים שווי זכויות במלכות אחשוורוש ושכחו שמצד אחד אכן צריכים לתפוס קשרים עם בית המלוכה ולהיות בקשר טוב אך מי ששומר עלינו באמת זה הקב"ה ולא אחשוורוש, וברגע ששכחו את הנקודה הזו הפקירו את עצמם לגורל ה"זאבים" ומיד נגזרה הגזירה הנוראה.
אסתר שהבינה מה גרם לגזירה העבירה שיעור לעם ישראל איך צריכה להיות ההתנהגות כדי לבטל את הגזירה, היא החליטה ללכת להפעיל קשרים אצל המלך, כל מי שמכיר את אחשוורוש יודע שבעיניו יופי זה הדבר הכי חשוב ולכן אסתר הייתה צריכה כהכנה לפגישה עם אחשוורוש ללכת למכון יופי לשלושה ימים כדי להיות מוכנה ובמקום זאת היא מצווה על עם ישראל לצום שלושה ימים ואומרת להם "גם אני ונערותי אצום" וכולנו מבינים איך בנאדם נראה אחרי שלושה ימי צום... אך לאסתר היה חשוב להעביר מסר, מצד אחד אני עושה את מה שצריך על פי טבע ולכן אלך אל המלך למרות שלא נקראתי לבוא אליו ומצד שני אני יודעת שמה שיציל אותנו זה התפילות שלנו ולכן גם אני אצום ואתפלל ובזה אבוא אל המלך.
הסיפור של פורים מלמד אותנו לעשות את האיזון הנכון בחיים, עלינו לזכור שלפני הכל צריכים לבקש ולהתפלל להקב"ה שייתן לנו פרנסה בהרחבה וייתן לנו בריאות, זוגיות טובה וכו' ואחרי שהתפללנו לה' נעשה כלים לברכה, אם אני רוצה פרנסה עלי ללכת לעבוד, אם התפללתי על בריאות עלי לשמור על בריאותי וכדי שתהיה לי זוגיות טובה עלי לעשות את כל התלוי בי בעניין הזוגיות.
יהי רצון שנקבל מחג הפורים הזה את הכוחות להגדיל את הכלים ומשמים ייתנו לכולנו שפע רב של גשמיות ורוחניות וכשם שזכו עם ישראל בימים ההם לגאולה הגדולה בפורים נזכה גם אנחנו בזמן הזה לגאולה אמיתית ושלימה מיד ממש.
שבת שלום, פורים שמח והמשך השמחה לכל השנה.
מממ... טעים.
14/03/14 01:10
8צפיות
נהנתי מאוד..
חגי
תודה חגי , אני רק מביאה
14/03/14 10:31
7צפיות
הכותב הוא הרב של בית חב"ד בבנגקוק תאילנד
הוא כותב יפה לכן התחלתי להביא
º
כן, כמובן- ועל כך התודה.
14/03/14 14:47
5צפיות
º
כן, כמובן- ועל כך התודה.
14/03/14 14:47
5צפיות
נסיכת הכוכב
14/03/14 08:39
8צפיות
ו-
אני רק הבאתי , חג פורים שמח לכולם
14/03/14 10:35
7צפיות
שיתקיים בנו ונהפוכו והאבל והכאב יהפכו לשמחה ולאושר
נסיכה
14/03/14 08:40
7צפיות
מה שלומך?
הרבה בריאות
ברוך השם הכל טוב
14/03/14 10:34
6צפיות
וגם שלא טוב מקבלת הכל באהבה , ומתפללת ומבקשת את התרופה מבורא העולם
הלכתי לרופאה לקבל טוס 17 לביקורת שוטפת חזרתי משם צרודה ועכשיו מצוננת
אסור להתקרב לקופת חולים בחורף , בריאים לא יוצאים משם
שבת שקטה ומבורכת
14/03/14 08:42
8צפיות
לתושבי הדרום ולכולם
שבת מבורכת לכולם
14/03/14 10:38
5צפיות
שבת מבורכת לכולם
שבת מלאה באור ואהבה מלוא חופנים שתעטוף אתכם
שולחת לכולם גלים גלים של אהבה עוטפת שהשבת תביא איתה שקט ומנוחה לגוף ולנפש
ומילוי המצברים של הנפש בקצת אור ונחמה  ,
אני כל כך אוהב גשם
13/03/14 08:44
37צפיות
שירד וישטוף וינקה וימרק את נשמתי.
גשם חזק ,גשם שוטף שיציף ויגלוש על גדותיו
שירעיש ויבריק וירעים וירעיד
שיעלה בעצמתו על התפרצות הר הגש שבלב
שימיס בטיפותיו את הכאב הנורא
גשם גשם בוא וקח אותי איתך.
נו, וזה נקרא שאתה לא
13/03/14 09:22
22צפיות
יודע לכתוב?
לא זו בלבד שאתה כותב מקסים,
יש תוכן מעניין מאחורי המילים.
אני חושבת שזה פרמטר חשוב מאוד ביכולת כתיבה :)
ויש לך את זה. בין אם אתה מודה בזה או לא!
מזדהה איתך, גם אני אוהבת את הגשם וכשהוא בא אני מרגישה איך  הוא שוטף איתו את כל הליכלוך שהצטבר על נישמתי ומשחרר את התיסכולים שעלו והכבידו על המציאות שלי.....
זה רק בגלל שאת סבטקסט ג'ו
13/03/14 10:02
21צפיות
את רוב האנשים צריך "להאכיל בכפית". WYSIWYG.
ואני לא יודע לכתוב. אני רק מרגיש הרבה. מוצף.
לא מרגיש ליכלוך בנשמה. מרגיש מועקה כבדה. מספיק שזורקים לי עצם קטנה ואני כבר נובח בשמחה ומקשקש בזנב.
זרובבל
13/03/14 15:22
20צפיות
לאט לאט אני מגלה עוד תכונות אופי שלך
גיליתי למשל ברגעים אלה שאתה עקשן
אל תשאל איך.....
פשוט גיליתי :)
השאלה אם צדקתי.
צדקתי?
גם אני כמוך, שמחה בכל עצם קטנה.
הצמאים לאהבה אנחנו האלמנים. וזה מסוכן.
צריכים כל הזמן לשמור שלא ניפול לבור הלא נכון.....
ככה זה כשמגיעים הביתה עייפים
13/03/14 21:42
18צפיות
העקשן הלך למקום אחר. אבל לא משנה. אני מנסה לא להיות עקשן ולוותר. אבל בעיניין אנסטזיה זה עניין של חיים ומוות. של להיות או לחדול. באמת שאני לא רואה כל אופציה אחרת. זו איננה אהבה מזדמנת. זו אהבה שבאה מאהבה. יש בה את כל העומק והמשמעות שאת ואני מחפשים. אני לא יכול ליפול לבור הלא נכון כי אני יודע בוודאות מוחלטת מה אני רוצה. זה יהיה קשה ואולי גם לא ימומש לעולם. אבל הקשר כבר קיים. והוא קשר טוב. בינתיים אני על תקן "אח גדול' למרות שהיא ממש לא "אחות קטנה" והיא מאד עצמאית ולא צריכה אותי לכלום. היא "לא נמצאת שם" כהגדרתה. "שם" זה כנראה רצון לקשר זוגי עם גבר. כשאני מביט לתוך עיניה אני נשבע שאני רואה "ניצוץ" אבל יכול להיות שזה מה שאני רוצה לראות. את אהבתי לאהובתי ואהבתי לאנסטזיה לא ניתן לכבות. אני אוהב אותן בכל ליבי. אני שלהן עד מותי. אולי זה נקרא עקשן או אובססיבי? אולי זה נקרא פשוט "טמבל". לא יודע אולי אני פשוט עייף.
כל ההתלבטויות שלך, הללו, מה שאתה רואה,
14/03/14 01:15
7צפיות
מה שאתה מבין., מה שאתה בטוח שמבין ויודע.
כל כך מוכר לי.
ימים יגידו.
עם חלוף הימים, עם מרחק הזמן, יתכן והדברים יראו אחרת מהיום.
תבין אותם אחרת.
בכל מקרה,
לבי איתך,
איש אמוציונאלי יקר.
או בקיצור,
כפי שהוחלט כאן "פה אחד",
זרובבל.

ממני,
חגי
º
כמה עומק מסתתר בין המילים.................
13/03/14 18:58
8צפיות
מכל כיוון שלא אבחן זאת - אין אופציות
11/03/14 15:55
55צפיות
לא ברור לי בכלל לאן אני הולך. חוסר האופציות לא נובע מחוסר אופציות. הוא נובע מהראש. הכל הרי בראש. אני לא מקבל את העובדה הפשוטה שאהובתי איננה. היא איננה. היא לא תחזור. היא לא תשלח מסרים. היא פשוט איננה. וזה מטריף את הדעת. לא תהיה אחרת במקומה כי פשוט לא תהיה. יש אחרת, לא במקומה אבל היא לא תהיה. זה מה יש. תבלה עם הילדים. תמצא לך הובי. תעסיק את עצמך. אבל אצלי כבר הכל עובד הפוך. אם היא איננה אז גם אני איני. לילה לא לילה. העבודה שכל כך אהבתי והתמסרתי לא מעניינת אותי בכלל. כמו ילד קטן שלקחו לו את ה"צעצוע" והוא ברוגז עם כל העולם. הוא "לא משחק". בעצם אני ילד. ילד בן 64! עם ילדים גדולים שנשאו עיניהם אל אביהם וכיבדו והעריכו אותו. והיום? שבר כלי. ומה בסך הכל חסר לי? "בוקר טוב מתוק שלי. מה שלומך?" זהו. לא צריך יותר. אבל מהמקום ההוא. מהמקום של 30 שנות ביחד. 30 שנות אינטימיות. 30 שנות שאפשר גם לשתוק ולא צריך כל הזמן לברבר. שמספיק בבמגע קל בזרוע להרגיש מרגוע. מאיפה לוקחים בגיל 64 שלושים שנות? לכן נגמרו האופציות. לכן מי שאין לו אומץ שיתכונן לסבול יותר ויותר עד לשיגעון המוחלט. ולהבדיל אלפי הבדלות ממש פה בפורום שוכנים גם האמיצים שנלחמים. הם שיודעים לספר את הגיהנום שעברו ועדיין עוברים אבל מתרוממים. כן ג'ו, כמו הפיניקס. הכל בראש. ה-כ-ל בראש.
נכון
11/03/14 19:00
23צפיות
נכון הכל בראש. הראש יכול לגרום לך לצלול לתהומות, או לצוף ואפילו לרחף, למרות האובדן. יש לך את עצמך..........אל תאבד זאת. אשתך, לא היתה רוצה לראות אותך קורס.
כדברי השיר "עכשיו אתה חייב הכל לעצמך....................."
איש
11/03/14 19:28
20צפיות
אולי לא תאהב את מה שאני כובת לך,או לא תסכים.
אני כבר רואה אצלך תזוזה ,של מילימטרים ספורים אמנם.
אבל אתה בתנועה.
אני דימיתי את עצמי בשלב הזה  לאדם שעומד על מסוע וגם אם לא יעשה דבר
יחולו בו ובסביבתו שינויים.
אתה כבר בנכונות אחרת מקודם לקרוא את שכותבים האחרים,
בטוחה שלפני שהתחלת לכתוב לא חשבת שיתכן קשר וירטואלי
כזה שרקמת פה עם אנשים בכלל ולדוגמא עם ג'ו,וכי תמצא פה אנשים חכמים שיש להם מה להוסיף לך.
לא הכל חתום סגור וגמור.
אתה איש מרתק עם אנרגיות אדירות,יכול להזיז הרים.והם יזוזו
גם אם לא תמיד מייד לכיוון שאתה רוצה ואולי לא ההרים שאתה בוחר בהם היום.
אבל תשמור עם פירור קטן של תקווה  בסביבתך .
חיבוק.
אני חי על אדים אחרונים של תקווה
11/03/14 20:39
38צפיות
הפירור. זה שאמור להחזיק אותי. הולך וקטן. עוד מעט יהפוך למולקולה זעירה.אבל קודם כל תודה לך יעל על ניסיון התמיכה הנחמד הזה. לדאבוני אני ממש לא איש מרתק, אין לי אנרגיות אדירות ולהזיז הרים? נו באמת, איזה מזל שאת לא מכירה אותי. בסך הכל אני גבר אגואיסט שמחפש את האהבה שאבדה לו. אני בסך הכל במצב נפשי שמעיד על חולשת אופי. אין פה שום דבר יפה ונאצל. למעשה זה מצב עלוב ביותר. אני לא מרגיש שאני מתקדם במילימטרים אלא נסוג בקילומטרים. את מתארת לעצמך בנאדם שמגיע בשבע בבוקר לעבודה וכל הדרך מהמכונית למשרד הוא בוכה. את מתארת לעצמך בנאדם שיושב במכונית ונוסע פעמיים שלוש בשבוע 100 ק"מ לטפל בעינייני הוריו ובדרך מתפוצץ וצורח. את מצליחה לדמיין את אבא שלך במצב הזה? מה היית חושבת עליו? הוא הרי אבי וצריך להיות בוגר ואחראי ולשמור עלי, לא לבכות. והיא. She who must be obeyed. כך קראנו חברי לעבודה ואנוכי לנשותינו מתוך הכרה שיש לנו מזל ומישהי הסכימה לנהל את חיינו. והיא? מה היא היתה אומרת על מצבי? לא כדאי אפילו להתחיל לחשוב על זה. הייתי "חוטף מקלחת צוננים" רצינית ביותר. היא לא היתה נוהגת כמוני. תשמעי יעלי, אפשר לקרוא לך יעלי? זה נחמד נורא הליטוף הקולקטיבי אבל האם זה עוזר? לא ממש. כשאני כותב אני כותב את עצמי לעצמי. אני לא רואה עיניים. אני לא רואה ידיים. אני לא מרגיש את החיבוק. סליחה שאני מקלקל את מצב הרוח של הפורום - אבל אני מרגיש ממש ממש רע. המועקה קשה ויש לי מחשבות מאד מאד לא טובות. נראה מה יקרה בסוף השבוע באי שבכפר הוורדים. תודה לך, את אישה טובה.
אתה ממש לא נורמטיבי
11/03/14 21:19
34צפיות
מה נראה לך????????????
אפשר לעבור 30 שנות בלי להתפרק?
למה נדמה לך שהילדים שופטים אותך? שמצפים ממך להיות משהו שאינך?
תישבר. תישבר ותבכה. אתה לא היחיד. כולנו עשינו את זה. בכינו בדרך אל... ובדרך מ.... ומתחת לשמיכות.
ואני אישית עדיין. עדיין.
הכירו לי לא מזמן אלמן אחד שלא בכה בכלל.
רציתי לנער אותו. ממש להרביץ. בן אדםםםםםםם איך אפשר???????????????????
עד לאן יכול אדם להגיע עם הרדידות הרגשית שלו?
ברור שתבכה. ותכאב ותדמיין ובהתחלה תהיה מישהי שתמלא את הלב אבל אחר-כך מבינים שחייבים למלא את החלל. איכשהו. בדיוק כמו שכתבת.
יעל צודקת
עשית דרך. אתה כבר לא איפה שהיית כשרק הכרנו אותך.
וכן
תמצא לך הובי!
אולי תפתח בלוג? נפציץ את הרשת בבלוגים על אלמנות?
כתיבה זה לא אני
12/03/14 11:17
28צפיות
אני איש טכני. או לפחות הייתי. מי שידעה לכתוב זו אהובתי. אני רוצה לפרסם ספרון כל שיריה. מה שאני עושה פה בפורום זו לא כתיבה. זה... זה... משהו מהלב השבור, מהזעקה. מהרצון להחזיר את הגלגל לאחור. למשוך תשומת לב. זה אינסטינקט החיים המפעם בנו ומתנגד לרצון החזק של לחדול. לחדול כי אין עוד טעם. אין עוד טעם כששמש אחת גדולה פנתה מחיי והלכה. דמעות. Cut.

נפילה פתאומית (אהובתי 1976)

היום באה השמש
ולא היתה שקיעה.
האור הפך שחור
זוהר לא כיסה את פני האדמה.
כל הצבעים שבעולם
נשארו בי ובך
אך אל העין לא באה השקיעה.
הושטנו יד
ולא היה מגע
ולא היתה בעירה
היו הריח והטעם
והצליל של שקיעה
כששמש אחת גדולה פנתה
והלכה.
רעיון מעולה-הספרון
12/03/14 17:42
16צפיות
השיר מדבר על שקיעה
ואין נחמה כשחשוך
אבל אחר כך היא עולה שוב.
אני מזדהה עם "אין טעם"
הכל תפל בלי האהבה הזו....
ובכל זאת, כמו שכתבת
אין לנו ברירה. הלב פועם ואנחנו כנראה נחיה עוד קצת
ואני מרגישה שאני בכל אופן
חייבת לחיות ולמצות עד תום את הרגע....
אין עתיד. העבר עבר. יש רק את הרגע הזה.
לכאוב עד הסוף או לצחוק על הכל
ובכל מקרה
לחיות לחיות לחיות
שקיעה במובן הפוך
12/03/14 18:04
13צפיות
לא היתה שקיעה - לא היתה אהבה.
זו איננה שקיעה במשמעות של דעיכה. השקיעה פה היא מושא האהבה. הרצון לאהבה. הכמיהה.
השיר מדבר (כנראה) על מפגש מאד לא מוצלח בינו לבינה (אני עדיין לא הייתי בתמונה).
אני הייתי "נס" אני הייתי בחור טוב ולא מרגש. ובכל זאת היתה אהבה והיתה שקיעה. אוהו ועוד איזה שקיעה. עם צליל של שקיעה וריח של שקיעה ועצמה של שקיעה.
רק פרט אחד
12/03/14 09:29
26צפיות
לצערך מתוך כל הכתוב כאן , אנחנו אלה שמחליטים אם אתה אדם מרתק או לא
מה לעשות אין לך אפשרות להתווכח .
לגבי יעלי - אפשר גם אפשר לקרוא לי כך , יש בזה אלמנט של חיבה(למרות שזה אינו שמי )  .
ו... אני כבר בת 52 , לא כל כך צעירה .
מה קשור גיל לחיבה
12/03/14 10:42
22צפיות
אם יש משהו שחסר לי בגילי המופלג (סליחה תמרי) זה אותן מילות חסד, מילות חיבה אינטימיות, טוויסטים קטנים שבלעדיהן אינני אני. נמאס לי להיות וירטואלי. בוער בי להיחשף. לחשוף את אהובתי להראות לעולם את דמותה את אישיותה את יופיה. אני לא מתבייש בכלום. מוכן לצעוק כל מילה שאמרתי באמצע הרחוב. מה שעוצר בעדי הוא כבודה של אנסטזיה שעלולה להיפגע. הוירטואליות הזאת הורגת אותי. אין קשר עיין, אין מגע, אין ריח, אין צליל. דממת מוות. יעלי,
מבינה
12/03/14 12:36
13צפיות
הפורום הזה לא בא להחליף אנשים אהבה ומציאות .
זה רק בנוסף .
ולא ,אין קשר בין חיבה לגיל , 2 נושאים שונים שכתבתי בצמידות .
פשוט כתגובה לכך שהתייחסת אלי ואל ג'ו כצעירות .
אז היא כן .ואני ... גם כן אבל אחר .
אין תחליף למגע ריח צחוק וקרבה פיסית אמיתית .
כל כך מסכים איתך.
11/03/14 22:26
19צפיות
הכל בראש שלנו.
גם אני הגעתי למסקנה שהכל בראש שלי.
המצב הוא אותו מצב, אך פעם אני מרגיש טוב,
ובפעם אחרת,
מרגיש זיפת.

הרגשתך מתאימה לחוויה שלך.
אתה מתמודד עם אובדן.
זה סיוט,
אך גם זמנו יעבור.
ועוצמתו תחלש, אט אט.
יהיו יותר הפוגות, יותר ממושכות בין זמני הכאב הנוחתים ב"בום",
ללא כל התרעה מוקדמת.
כפי שנעלמים,
לפתע פתאום.
לפתע הייתי מוצא עצמי - מרגיש רגוע. בהקלה.
ואז הייתי אומר לעצמי "אהה, ה"בום" עבר לו".
איזה כייף.
(עד הפעם הבאה שיגיע...)

השאלות רבות מהתשובות.
ישנן תחושות קשות של אי ודאות וחוסר שליטה.
זה זמני.
זה איום וזה נורא, אך עוד דקה ועוד יום ועוד לילה - וכבר יש לך פחות זמן לסבול- מהכמות אשר מתאימה לך.
זו חצי הכוס המלאה.

בהערכה על התמודדותך.
חגי
כל כך מבינה אותך, סיפורי שונה משלך אלף אלפי
12/03/14 09:19
36צפיות
סיפורי שונה משלך אלף אלפי הבדלות . אך את יודע אני כל כך שותפה לתחושות שלך . התגרשתי לפני כמעט שנה. בבום אחד גדול גילית שבעלי האהוב והאבא הנפלא, בוגד בי עם  חברתי... הכל התמוטט הכל נהרס .  הוא מאוהב כמו בן 16.  וגם אני לאחר התמוטטויות לא פשוטות גם אני מרגישה שאנני אני . אני אהבתי אותו מאוד , יש לנו 3 ילדים "מתוקתקים " אחד אחד. עתיד כלכלי בטוח. היה הכל . אך הוא הלך למקום אחר והרס מפעל חיים . אז אני שותפה לתחושותיך  לילה לא לילה , ואיך אמרת.. שמספיק במגע קל בזרוע להרגיש מרגוע... ואין סליחה ואין מחילה על הדרך שבה הכל קרה-פשוט תקע לי סכין בגב. אחרי 25 שנים יחד.אני היום בת 43. מסתדרת ויחסית גם מסודרת הכל יחסי . אך חסר לי .. חסר הפשטות של הביחד . אני כל כך מתגעגעת ל ביחד  ל זוגיות   לבוקר טוב לאיש שאהבתי שעובר מצד לצד יוצא לחצר.. סתם הדברים הכי פשוטים . כל כך חסרים .
אשתף אותך בעוד משהו. שיסביר מה אני עושה בפורום זה . אני יוצאת עם אדם מדהים פשוט מדהים והוא אלמן . הוא גדול ממני בעשור . מבחינה גאוגרפית . יש מרחק של  50 דקות נסיעה בנינו . הוא משקיע.. אין חוכמות ..  אני פוחדת מאוד, הוא  ה "אמיץ שנלחם " הוא ממשיך  הוא  בהחלט הצליח להרים את  ילדיו ומתפקד מדהים ... אך האם אני באמת אצליח להסתדר עם משקעי העבר שלו? האם אני במקומה? הזיכרונות ....... אין לי מושג. כמובן נוסיפ את זה שהאמונה שלי נפגעה האם להאמין באדם זה.?
אתה יודע היות והמטרה שלי  זה זוגיות לחיות יחד באותו בית . לו יש 3 ילדים 2 מעל 20 ואחת בת 17. ולי יש 3 ילדים שנים בגין 18 ואחת בת 10 . מה עכשיו נעשה. האם זה אפשרי? האם הוא יעתיק את מקום מגוריו א לי . (שנינו מסודרים -לא עשירים אך ניתן להרים בית בן 2 קומות...)כן ,  מוקדם מידי לחשוב על זה. אך משיחתניו אני מבינה שהוא ממש ממש ממש מושרש במקום מגוריו. ( אזור ספר...מרוחק  ..)אין שום סיכוי שאני אגיע לשם !!! אז מה עושים מבזבזים את הזמן ?
הוא כזה מקסים , אך נראה לי שאת הדבר האמיתי אני לא אשיג זוגיות בקורת גג אחת.
אין שום דבר חוץ מאהבה
12/03/14 10:55
20צפיות
ואם יש אהבה אז כל השאר זה רק "פרטים טכניים".
רינת,יותר קל עם אלמן מגרוש,אספר לך....
12/03/14 12:14
25צפיות
הבן שלי גרוש,עם שלושה ילדים.
התחתן עם אלמנה  עם שלוש בנות.
הוא חי בשלישיה,
הרי אי אפשר לא לאהוב  את מה שהיה...
לפעמים   הוא  יגיד לך את שם אישתו,אבל הוא מתקוון עליך.
הבת הקטנה שלה אומרת לו אבא.  
הרי היא  כמעט לא היכירה את האבא האמיתי.
ואני הסבתא...
יהיו לך הרבה בעיות,הילדים לא כל כך מקבלים את כל הסיפור..
ובכל זאת ,יותר קל מה שגרושה,שאוהבת אותו,ויכולה להפגש איתו ברחוב.
תסבירי... לא ממש הבנתי .
12/03/14 13:10
22צפיות
ו לא הבנתי ...  "בכל זאת ,יותר קל מה שגרושה,שאוהבת אותו,ויכולה להפגש איתו ברחוב."
איש
12/03/14 23:34
20צפיות
איש מה שאתה עובר  באמת זה גיהנום. אבל אין ברירה .אלוקים החליט כך וזה לא אשמתך. אם יש לך ילדים רחם עליהם  ותן להם לפחות אבא . הייתה לך אישה מקסימה ,אבל אתה חייב להמשיך ,הזמן גם מרפא ובעוד שנה תרגיש קצת אחרת ועם כל הקושי בעתיד קשר לאישה חדשה תקל על הכאב למרות שהיום זה לא נראה לך מציאותי . כואב הלב .גם בעלי נפטר וזה קשה מאד . אבל להיות לבד גם קשה . שהקדוש ברוך הוא ירחם ויחזק את כולנו ,אכן יש הרגשה  שרוצים להתפוצץ . אבל אין ברירה . ממשיכים ,אמרו לי שאלוקים שם לנו את העיניים  מקדימה.
אלוהים החליט? אלוהים החליט ככה?
13/03/14 15:05
14צפיות
אז אני לא איתו. הוא החליט בשבילי עוד הרבה דברים. שלא יהיו לי סבא וסבתא ושכל משפחות אבי ואימי יושמדו. הוא החליט? בבקשה רק אל תכניסו את אלוהים לכל הצער הזה. יש לי הרבה כעס על האלוהים הזה.
שיתוף בתהליך התמודדות עם אובדן
13/03/14 14:42
20צפיות
בימים אלה אנחנו עובדים על פרויקט וידאו, הבוחן את הפערים בין התנהגויות של אנשים לאחר אובדן הנתפסות נורמטיביות בקרב הציבור לבין תפיסת התנהגויות אלו על ידי עולם הפסיכיאטריה.

"מיקוקה הפקות" זו חברה להפקת תוכן ווידאו יצירתי והפרויקט הנוכחי עצמאי ולא ממומן על ידי גוף חיצוני.

אם חוויתכם אובדן של בן/ בת זוג ואתם מוכנים לשתף ולדבר על כך בבקשה צרו איתנו קשר במייל amita@mikooka.com לקבלת פרטים נוספים.
זהו נושא שחשוב לדבר עליו!
מרכז  ארנון לוי - לטיפול הוראה ואימון אישי בגישה פסיכולוגית

מאמן/ת אישי? תשתדרג!

פרופ' ארנון לוי ייעוץ, אימון טיפול והדרכה כנס!


עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


Flix
מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה