לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר

בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
הפורום הזה הוא סוג של אקס-טריטוריה של אוסטרליה ונ"ז. זה *לא* חלק מהמרחב ה"נורמלי" במדינות דרום הפסיפיק. אנחנו נהנים מהסבלנות, הסובלנות, התקינות וחוסר האגרסיביות (לפחות על פני השטח) שמאפיינות את המיינסטרים כאן. 

אם חפשתם את המקום בו תוכלו לפגוש ישראלים שחיים בארץ אוז או בניו זילנד, הגעתם למקום הנכון. זכרו שהפורום הוא סך כל חלקיו- ואתם הגולשים, אתם אלה ש"עושים" את המקום ויוצרים את האוירה. אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה.

מדריך קצר לטיול בניו-זילנד

מאת: רוקד עם שבלולים  פורסם: 24/09/2008  עדכון אחרון: 06/08/2012  
 
מדריך קצר לטיול בניו-זילנד:
1.      האי הצפוני
2.      האי הדרומי
3.      טיולים רגליים
 
1. האי הצפוני:
האי הצפוני של ניו-זילנד הוא , איך ננסח את זה? אה, כן: גן-עדן. יש שיחלקו עלי ויאמרו שבגן-עדן יורד פחות גשם, או שבגן-עדן נוהגים בצד ימין. ואני אומר, הבוז למפקפקים.
למרות שהאי הדרומי נחשב לאטרקטיבי יותר לתיירים, תהיה זו טעות חמורה לכל מטייל להתייחס לאי הצפוני כמתאבן לקראת "הדבר האמיתי" בדרום. האי הצפוני משופע בדברים לעשות ולראות שיכולים להספיק לחודשים רבים, למי שמעוניין בכך. אין לי יומרה לפרט כאן את כולם; לשם כך נחוץ ספר עב-כרס. אנסה במאמר זה לתת כמה עצות, מראי-מקום והכוונות כלליות, ואולי להתעכב על כמה שכיות-חמדה מיוחדות. מידע בנושאים כלליים (תחבורה, מחירים וכן הלאה) ניתן למצוא במאמר "טיול בניו-זילנד" באתר www.aust.co.il.
 
האי הצפוני של ניו-זילנד הוא אי געשי ששטחו 113,729 קמ"ר, כלומר פי 5.5 מישראל. הפעילות הגעשית הענפה שהתחוללה (ועדיין מתחוללת) בו היא מקור לרבים ממאפייניו הבולטים, כגון ההרים המרהיבים, המעיינות החמים, פוריות האדמה, וגם נטייה לרעידות-אדמה (בפרט באיזור וולינגטון). הנוף מחולק באופן פחות-או-יותר שווה בין איזורים מיוערים מרשימים לבין גבעות פסטורליות מלאות כבשים פוטוגניות להפליא. מזג-האוויר נעים בדרך-כלל, בד"כ קריר יותר מאשר בארץ, עם גשם לעתים קרובות מאד בכל עונה.
לשם הנוחיות נחלק את האי הצפוני לכמה איזורים גיאוגרפיים, ונסקור כל איזור בקצרה. החלוקה, אגב, איננה קבועה ולכל ספר מדריך-טיולים או אתר אינטרנט חלוקה משלו.
 
נורת'לנד:
בשם זה נקרא בדרך-כלל כל מה שמצוי צפונית לאוקלנד. זהו איזור רגוע מאד, עם מזג-האוויר הכי "נורמלי" בניו-זילנד. רובו מחולק בין יערות וחופים, שניהם יפים מאד. הביקור בנורת'לנד הוא בדרך-כלל בעל אופי די תיירותי: נוסעים דרך היערות, עוצרים להליכה קצרה, חוזרים לאוטו, מוצאים שביל-עפר מעניין, עוצרים לתצפית, נוסעים עוד קצת, עוצרים לראות שקיעה בים... הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפנינו היא העובדה שצריך לעבור שוב את אוקלנד בדרך דרומה.
זהו המקום להתרשם בו מעצי הקאורי הענקיים, שכמותם אין בשום מקום אחר בעולם. חוויה חד-פעמית, לא להפסיד! כדאי גם לעצור בדרך במוזיאון הקאורי הקטן והסימפאטי שב-Matakohe
מקובל לחשוב כי הקצה הצפוני ביותר של האי הצפוני הוא cape Reianga המצויה בקצה חצי-האי Aupori. זה לא מדוייק, אבל זה לא משנה; זהו מקום מצויין להרגיש בו תחושת "קצה העולם". ניתן להגיע לשם דרך רצועת-החוף הקרויה Ninety-mile beach (למרות שהיא קצרה יותר, רק כ-100 ק"מ). אוטובוסים מיוחדים מסיעים את המטיילים לאורך החוף, כיוון שמכוניות פרטיות נוטות לשקוע בחולות (והביטוח לא מכסה חילוץ באיזור זה!).
אחד המקומות המגניבים ביותר לשהות בהם בניו-זילנד הוא ה-Treehouse backpackers. בדרך-כלל באים ליום ונשארים שבוע. לא מתאים לממהרים.
 
בעיירה הפיצפונת Kawakawa אין שום דבר מעניין חוץ מהשירותים הציבוריים, שתוכננו ע"י אמן אוסטרי שחי שם שנים רבות. מקום מטופש להפליא, כדאי להתרשם.
ה-Bay of Islands בצד המזרחי של נורת'לנד הוא האתר הידוע ביותר באיזור: מצבור איים ציורי להפליא טובל במים צלולים. אפשר להתרשם מהחוף ואפשר גם לשוט במעבורות אל חלק מהאיים (אם כי רק ב-Urupukapuka אפשר גם לישון). זהו גם האתר בו התיישבו לראשונה האירופאים שהגיעו לניו-זילנד. עדיף לא להגיע בסביבות חג-המולד, שאז האיזור מוצף מבקרים באלפיהם.
העיר Whangarei, "בירת" נורת'לנד, היא עיר די סטנדרטית, ואין סיבה ממשית להתעכב בה למעלה מן הדרוש. אם כבר עוצרים שם ללילה אפשר לטייל לאורך המזח ואולי להציץ לתצוגת השעונים המרשימה ב-Clapham's clocks.
 
סביבות אוקלנד והאיים
על אוקלנד עצמה כבר הרחבנו במאמר נפרד. האיזור שמסביבה יכול אף הוא לשמש יעד לביקור, בפרט ה-Hauraki gulf Islands, אוסף האיים המתמשכים מאוקלנד. על Waiheke Island הרחבתי כבר במאמר על אוקלנד, אך מי שמעוניין יכול להמשיך גם ל-Great Barrier Island בו יש שבילי-הליכה מצויינים (ואפשר גם להגיע משם ישר לקורומנדל, אם רוצים, פריבילגיה השמורה לאלה מבינינו שאין להם אוטו), ולאיים חמודים נוספים שביניהם.
  
הקורומנדל
לשון-יבשה צרה יחסית, לא רחוקה מאוקלנד, המצטיינת בנופיה המיוערים. נחמד לנסוע בדרכים (חלקן סלולות יותר וחלקן פחות) בינות לעצים המרשימים ולהרגיש הרפתקניים עד מאד, בפרט בקצה הצפוני. למי שבא לניו-זילנד בשביל ללכת ברגל, ההליכה ל-Pinnacles hut, עניין של כמה שעות לכל כיוון ולינה בביקתה עם נוף עוצר-נשימה בלב יער, יכולה להיות התחלה טובה.
 
 
מרכז האי הצפוני
רוטורואה (Rotorua) היא עיר לא-גדולה, דרומית-מזרחית לקורומנדל, שעיקר תהילתה בשני דברים: תרבות מאורית מפותחת ומעיינות חמים. העיר כולה יושבת למעשה על איזור פעיל געשית, ובכל האיזור ניתן למצוא בריכות מים רותחים חומים המבעבעים מן האדמה, ואדים עולים ממכסי-הביוב ברחובות. בריח האופייני (אהמ..) ניתן לחוש עוד לפני שנכנסים לעיר (אל דאגה, מתרגלים לזה מהר). ניתן למצוא בעיר מרחצאות חמים לרוב, כולל בכמה מהאכסניות ואתרי-הקמפינג המקומיים. תענוג צרוף.
זהו המקום ה"תיירותי" ביותר בניו-זילנד לטעום בו מן התרבות המאורית, וככזה הייתי ממליץ לא למהר: יש ביטויים אותנטיים ומספקים יותר של תרבות עשירה זו מאשר משתה Hangi במלון מקומי. כדאי לנסות ולחפש ב"שוליים" של ניו-זילנד, בעיקר בחופו המזרחי של האי הצפוני, קהילות מאוריות אמיתיות.
רוטורואה יושבת לחופו של אגם יפה, אך אם באגמים חשקה נפשכם, כדאי לנוע דרום-מזרחה לאגם Waikaremoana (שסביבו מסלול הליכה מצויין – ר' המאמר "טיולים רגליים בניו-זילנד") ו/או לעיר טאופו (Taupo) היושבת לחופו של אגם מרהיב, הגדול ביותר במדינה (שהוא למעשה לועו של הר-געש עתיק-יומין). טאופו היא עיר-נופש, גם בה וסביבה יש מעיינות-חמים לרוב ויש בה פעילויות רבות, החל משיט במימי האגם (שיכלול גם מבט לגילופי-אבן מאוריים מפורסמים) ועד לצניחה חופשית. כמה קילומטרים מחוץ לעיר מצויים ה-Huka falls, מפלים שוצפים מרשימים ביותר ששווה לקפוץ אליהם (אפשר באופניים שכורים מהעיר) ואפשר לטייל בסביבתם. 
מערבה מרוטורואה וטאופו נמצא האיזור הפסטורלי הידוע בשם Waitomo (במאורית Wai פירושו מים ו-tomo הוא חור או בור), שכולו מנוקב ככברה מערות ומנהרות. בחלקן מאוכלסות ב-glow worms המפורסמות. כדאי מאד להיכנס למערות, אם בסיור סטנדרטי, אם בזחילה מאומצת יחד עם חברי מועדוני ה-CaversBlack Water rafting, שיט אבובים תת-קרקעי (מגניב, אבל ראו הוזהרתם: המים קפואים אפילו דרך בגד-הגומי שתקבלו). ("חובבי-מערות") השונים המתפלשים להנאתם בכל סוף-שבוע, ואם ב-
דרומית לאגם טאופו יושב האיזור הקרוי בד"כ בשם הכללי טונגרירו (Tongariro). לא נכביר מילים: זהו אחד המקומות המפורסמים ביותר בניו-זילנד, והיחיד שאני מחייב ללא עוררין ללכת ולראות. מקבץ הרים געשיים שכמותו לא תראו בשום מקום, בצבעים אבסורדיים ותצורות ללא תחרות. כל סצינות "מורדור" של "שר הטבעות" צולמו כאן. נקודת-המוצא היא העיירה national park למרגלות ההרים, או הכפר whakapapa הקרוב מעט יותר. בשניהם ניתן למצוא מגורים לכל כיס. מי שרוצה מוזמן להתאכסן ב-Bayview Chateau המלון הציורי ביותר בניו-זילנד (והמחיר בהתאם).
אחרי נופים דרמאטיים שכאלה יש הצדקה למעט פסטורליה: שיט על נהר וונגנוי ( ר' הרחבה במאמר "טיולים רגליים בניו-זילנד") הוא אופציה משובבת-נפש.  
 
החוף המזרחי
חופו המזרחי של האי הצפוני הוא איזור נטול "אטרקציות" ואתרים מפורסמים. רובו חקלאי (כבשים, כרגיל, אבל גם יין ופירות) ואין בו מוקדי-משיכה תיירותיים. לפיכך הוא נותר אחד האיזורים האותנטיים ביותר בניו-זילנד, ללא "הצגות" והתיפייפויות. גם לזה יש ערך רב, למי שמעוניין. וכמובן, החופים והירוק המתמשך נוסכים תמיד שלווה בלב.
כדאי בכל-זאת להציץ ב-Napier הידועה בזכות ארכיטקטורת הארט-דקו שלה (שהתאפשרה בשל רעידת-אדמה חזקה שהחריבה חלק גדול מהעיר בשנת 1931). גם מי שלא מתמצא במונחים מקצועיים יהפוך למומחה ארט- דקו תוך דקות ספורות של שיטוט. נסו לדמיין גלידריה בגודל של עיר ותקבלו מושג מסויים על האווירה.
 
טאראנאקי וניו-פלימות'
בליטה בחוף המערבי של האי הצפוני מכילה את ההר הציורי ביותר בניו-זילנד, הקרוי Egmont או Taranaki (הראשון הוא השם ה"אירופי" שלו, השני הוא שמו המאורי המקורי שכיום זוכה לעדנה מחודשת). למרגלותיו יושבת העיירה New Plymouth, שאינה ייחודית משום בחינה אך היא מקום חמוד להפליא בו ניתן לבזבז בהנאה רבה כמה ימים בשיטוטים לאורך הנהר הזורם בליבה, לאורך החוף או בגנים היפים שלה. מדי קיץ מתקיים שם ה-festival of lights, בו מעוטרים הגנים באלפי מנורות צבעוניות מרהיבות, המעניקות תחושה פלאית להולכים בינותן.
בהר עצמו יש מסלולי הליכה יפים בדרגות-קושי שונות, החל משיטוטים של כמה דקות סביב מרכז המבקרים ועד לסיבוב Around the mountain התובעני. 
 
סביבות וולינגטון
קצהו הדרומי של האי הצפוני אינו מזמן למטייל הפתעות מרעישות במיוחד. צידו המזרחי הוא בעיקר אדמת-מרעה פסטורלית "סטנדרטית". החוף המערבי, הקרוי Kapiti coast מלא חופי-רחצה נעימים ושלווים. בדרום האיזור הופך לעירוני יותר ומכיל את וולינגטון העיר (ר' מאמר נפרד באתר זה) ואת ערי-השינה שלה.
טרמפינג- על טיולים רגליים בניו-זילנד:
אפשר להנות מאד מטיול בניו-זילנד גם בלי לצאת לטרקים. הנופים הנשקפים בצידי הדרכים, טיסות ושיוטים לאתרים קסומים, תיורי אוטובוסים, טיולי סוסים – הדיבור ייעתק מפיכם גם מבלי שתיאלצו לצעוד ולו צעד אחד.
אבל כדאי לצאת מהמכונית. ניו-זילנד היא לטעמי לא פחות מגן-עדן לכל מי שנהנה מטיול ברגל (tramping בעגה המקומית(. ואין הגבלה; יש ברחבי הארץ הזו מסלולים רבים מספור המתאימים לכל טעם, החל בשיטוטים מעגליים של רבע שעה וכלה במסעות-הישרדות אלפיניים נועזים, דרך כל הספקטרום.
 
למה דווקא ניו-זילנד?
כי זה אחד המקומות הבודדים שעדיין לא קולקלו. יש הרבה יופי בטיול רגלי דרך שדות וחורשות שבסופו מגיעים לעיירה ציורית (כמו באירופה) או נחל מדברי צחיח שבסופו חניון אוטובוסים ציורי (כמו בארץ), אבל בניו-זילנד שטחים עצומים מהמדינה (30% בערך, במדינה ששטחה גדול בערך פי 10 מישראל) מוגדרים כשמורות-טבע, ולרוב המקומות אפשר להגיע רק ברגל (אם בכלל). זה אחד המקומות היחידים בעולם שמאפשר למטייל להרגיש טבע פראי באמת, אך מבלי להתעמת עם הבעיות שמקומות פראיים מציבים בדרך-כלל (גישה, שפה, פשיעה, היגיינה...). תארו לכם: יום שלם של הליכה בלב יער עבות, ירוק וסמיך, לא רואים נפש חיה, אין כבישים ואין מכסי-ביוב, אבל השביל מסומן ובסוף היום ניצבת ביקתה צנועה ושקטה שאפשר לישון בה. מה עוד צריך בנאדם?
 
זה באמת ככה כמו שרואים בתמונות?
בחיי. כל הזמן.
 
איך יודעים לאן ללכת?
יש אין-ספור מסלולים אפשריים. חלקם מצויים במדריכים השונים (בעיקר ה-"great walks" עליהם ארחיב בהמשך) אבל המטייל הנבון יסתייע בשני מקורות עיקריים:
1) הספר Tramping in New-Zealand בהוצאת הלונלי פלאנט, המכיל המון מסלולים והרבה מידע חשוב, אבל מתרכז בעיקר במסלולים הארוכים והמאתגרים יותר. אפשר "לגזור" ממנו גם טיולים יותר רגועים, עם קצת התעמקות.
2) ה-DOC או בשמו המלא Department of ConservationDOC המקומי. . כדאי להציץ באתר, וכדאי לגשת בכל איזור לסניף המקומי שלהם ולהתעניין. הם האחראיים על האיזור וישמחו לספק מפות, הסברים, המלצות, תלושים לביקתות (ר' בהמשך) וכן הלאה. טיול טוב מתחיל בדרך-כלל בשיחה בת עשרים דקות עם הגברת הנחמדה ב-
מקורות-מידע נוספים הם מטיילים אחרים, מקומיים כגון העובדים בחנויות לציוד טיולים או באכסניות, בעיקר באיזורים הכפריים, וגם מגזיני ה-tramping הניו-זילנדיים שמסתובבים בחנויות ובאכסניות. עיון קצר בגליון כזה מגלה בדרך-כלל מסלולים באזורים שלא הוזכרו באף מקום אחר.
 
 
 
ואיך מגיעים לתחילת המסלול, ובחזרה בסופו?
זה כבר תלוי לאן רוצים להגיע. כעיקרון, ככל שהמסלול יותר פופולארי כך הגישה אליו נוחה יותר. למסלולים הכי ידועים יש הסעות מיוחדות במיניבוסים פרטיים (ולמילפורד מגיעים רק בספינה מיוחדת), אבל כמעט תמיד יש חניון למכוניות בתחילת המסלול, גם אם הוא באמצע שומקום. (פה ושם יש פריצות למכוניות, אבל זה לא רציני). מי שאין לו מכונית מתארגן ביישוב הקרוב על מישהו שיש לו ונוסעים ביחד. יש גם מסלולים שמתחילים ממקום-יישוב (כמו הטונגרירו, או ה-Mueller Hut שליד הר קוק), וככלות כל הקיצין אפשר מדי פעם לנסות לתפוס טרמפ (אבל זה עניין של מזל). יש כל מיני וריאציות: לטרק קטן ב-Manapouri , למשל, צריך לשכור סירת-משוטים, לחתור בה לצידו השני של הנהר (הרגוע), לטייל באי החמוד, ולחזור למחרת בערב באותה צורה.  
 
המסלולים קבועים?
לא ממש. חוץ מהמילפורד העמוס ומעוד שניים-שלושה טרקים פופולאריים שצריך להתחייב בהם על מקומות מראש, המטייל יכול להסתובב כמה שבא לו, ובאיזה סדר שבא לו. באיזורים רבים פשוט יש מספר ביקתות ומסלולים ביניהן, וכל אחד יכול להתאים לו אורך, קושי, ונקודות התחלה וסיום כרצונו. בנוסף, כבר נתקלתי באנשים שהחליטו ספונטאנית להישאר ולהתבטל עוד יומיים בביקתה מסוימת "כי נורא יפה פה". למה לא?
(אלא אם כן קבעתם עם חברת המיניבוסים מראש, כמובן).
 
איך זה עובד עם הביקתות האלה?
קצת סדר: בניו-זילנד יש בסביבות ה-900 ביקתות-מטיילים (backcountry huts או cabins) בגדלים שונים. במסלולים הפופולאריים (כגון ה מילפורד, הרוטברן, הקפלר) מדובר בביקתות-ענק המסוגלות להכיל למעלה מ-40 איש, ובמקומות פחות מפורסמים (אך לא פחות יפים) בבקתות קטנות יותר (15 מקומות, 9, יש גם ביקתות של 4). ביקתה כזו מכילה דרגשי-שינה, מזרונים עטופי-פלסטיק, שולחנות-אוכל, כיור ופינת-בישול, תנור-חימום (עם עצים להסקה), שירותים חיצוניים ובדרך-כלל גם מיכל מי-גשם. מה אין: חשמל, גז, שמיכות, מזון, כלים, נייר-טואלט, פחי-זבל. הרעיון הוא לא "אכסניה בלב היער" אלא "מחסה יבש וחם ללילה". ברוב הביקתות הקטנות אין מי שמשגיח, ועל המטייל האחריות לדאוג לעצמו, לשלם בעצמו, ולהשאיר אחריו את המקום כפי שמצא אותו (נקי, מסודר, בלי אשפה, אם הבערת אש יש לדאוג לחידוש מלאי העצים, וכו').  לא לשכוח: אין כביש שמוביל לבקתה, כך שכל דבר שיש בה נסחב ברגל ע"י הפקחים (או במסוק, לציוד הכבד).
הטיול בשבילי ניו-זילנד לא עולה כסף; הלינה בבקתות כן. לילה בבקתה ב-great walks יעלה 20-45$NZ , לילה בביקתה טובה יעלה בערך 10$NZ, ובביקתה פשוטה אפילו 5$NZ, או חינם. באוהלים משלמים פחות (בערך חצי, כעיקרון). התשלום מתבצע ע"י תלושים (יש מיוחדים לגרייט ווקס) שאפשר להשיג במשרדי DOC.
בהרבה ביקתות יש אפשרות לישון באוהל (שהבאתם איתכם) וזה יותר זול. יש גם מקרים שבקתה מתמלאת עד אפס מקום (בעיקר בשיא עונת-הטיולים) ואז אוהל יכול לחסוך הרבה צרות. ל-DOC יש גם הרבה אתרי-קמפינג שאפשר לישון בהם עם אוהל. חשוב לציין שבשמורות אסור לישון בשום מקום שאיננו אתר קמפינג מוכרז!
 
 
איך נראה מסלול בניו-זילנד, באופן כללי?
שביל ניו-זילנדי טיפוסי (עד כמה שיש דבר כזה) מתוחזק לא-רע, עם גשרונים קטנים מעץ בנקודות חלקלקות במיוחד, מאחזי-יד במקומות מסוכנים, וכן הלאה. אם נפל עץ וחסם את השביל – בדרך-כלל יבוא בשלב כלשהו פקח וינסר אותו לנוחיות המטיילים. השביל ברור ומסומן (אם כי פה ושם אפשר לטעות, ואסור להסתמך רק על הסימונים בלי מפה), ובדרך-כלל יש רמה מסוימת של בוץ ושלוליות (ר' בסעיף "מה לקחת"). אם צריך לחצות נחל או נהר קטן – נרטבים.
יש גם מסלולים אתגריים יותר, כלומר מסומנים ומתוחזקים פחות, קשים יותר, ארוכים יותר, ולרוב בוציים יותר. חלקם דורשים ציוד אלפיני ונסיון בטיפוס-הרים, אבל רוב המסלולים שווים לכל נפש ואפשר ללכת בהם בהנאה רבה ולהנות מהנוף.
 
כמה הולכים ביום?
זה מאד משתנה בהתאם למה שהמטייל מעוניין ויכול לעשות. צריך להתחשב בתנאי-השטח (הרים, עליות, ירידות ,נחלים) ולא להגזים. מטייל סולידי, בנתיב ממוצע, יעשה בערך 12-18 ק"מ ביום. לא צריך לרוץ: מסע כומתה כבר עשינו, אנחנו פה בשביל להנות. שמעתי שני ישראלים מיד אחרי שירדו מהטונגרירו, פלא-טבע קסום שאין שני לו. איך היה לכם? "לא קשה בכלל, גמרנו בארבע שעות". נו, באמת.
למי שרוצה בכל-זאת למתוח את עצמו עד קצה גבול היכולת לא חסרות אפשרויות, כגון ה-Dusky Track, ה-Cascade Saddle, וכמעט כל מסלול החוצה את האלפים הדרומיים.
 
מה צריך לקחת?
א)            מפה ומצפן. להיאבד בבוש ניו-זילנדי זה ממש לא צחוק, ורצוי להימנע מזה ככל האפשר. כדאי גם להשאיר את השם,המסלול ותאריך החזרה במשרד ה-DOC המקומי כדי שמישהו יבוא לחפש אתכם אם לא חזרתם בזמן. אזהרה: פלאפונים בדרך-כלל לא קולטים באיזורי טרקים (כי אף אחד עדיין לא מקים אנטנות באמצע היער, תודה לאל).
ב)            ציוד נגד גשם: בניו-זילנד הגשם הוא עובדה קיימת, וצריך להסתגל אליו. כל הירוק הזה דורש השקייה אינטנסיבית, מה לעשות. יהיו גם הרבה ימי-שמש יפים, אבל יהיה גם רטוב. מבחינת המטייל זה אומר מעיל-גשם כמה שיותר טוב (לא לחסוך! זה יחזיר את ההשקעה בריבית דריבית), נעליים טובות ואטומות למים, כיסוי ניילון לתיק (אפילו אם התיק "חסין מים" להלכה) שעולה כמה גרושים בכל חנות, ושקיות-ניילון אטומות לבגדים היבשים למען יישארו יבשים גם כשהתיק נופל למים. לאטום יפה יפה גם את הדרכון-כסף-כרטיסי-טיסה, ולשקול ברצינות מכנסי-סערה (מזיעים בהם, אבל לפחות חם ורטוב במקום קר ורטוב). המהדרין ייקחו gaiters, מין שרוולי-רגליים חסיני-מים ששומרים על הנעל יבשה (רואים אותם הרבה על מטיילים, אבל משום-מה עוד לא ראיתי ישראלי שהסתובב עם זה).
ג)             ציוד חם: לא רק רטוב, גם קר, בעיקר בלילה. זוג גרביים חמים אחד ליום הליכה (ועוד זוג ברזרבה), גופיה תרמית ותחתונים תרמיים, כובע צמר, וכפפות חמות. שק שינה כבר אמרנו?
ד)            אמצעים נגד שמש: השמש בניו-זילנד שורפת תוך דקות, בגלל החור באוזון. מאד חשוב להביא הרבה קרם נגד שמש, משקפי-שמש, גופיות ארוכות ולא עבות להליכה וכובע רחב-שוליים.  אני אישית הסתובבתי עם כובע אוסטרלי (כן, הכובע-קאובוי הזה, הוא די שימושי) והוא תיפקד גם כמטרייה חסינת-גשם, אבל אני במיעוט.
ה)            מזון ומים:  להביא אוכל טעים עם הרבה פחמימות לחימום הגוף. כדאי להביא גזיה/בנזיניה/כוהליה להכנת ארוחת-ערב חמה ותה/קפה בבקתות. המלצה: דייסת-אינסטנט טעימה לארוחת-הבוקר מחוללת פלאות בגוף שפוף. להשיג בסופרמרקטים בשקיות קטנות.
עם מים בדרך-כלל אין בעיה: בקבוק ליטר-וחצי או שניים לאדם מספיקים כמעט תמיד, ויש מאיפה למלא מחדש (נחלים, ביקתות). יש מקומות בהם איכות מי-השתיה לא טובה (יש סכנה לטפילי giardia מעצבנים בנחלים מסויימים) ואז צריך לטהר עם טבליות או להרתיח. 
ו)              כלי-בישול וכלי-אוכל, נייר טואלט, שקית-אשפה. העיקרון בבוש הניו-זילנדי הוא "carry it in, carry it out" והמטייל סוחב איתו החוצה את הזבל של עצמו. חובה לשאת גם דוחה יתושים חזק (ומי ששכח בפעם הראשונה כבר לא ישכח אחר-כך).
ז)             דרך-ארץ: להתנהג יפה. לא ללכלך, לא לנסות לרמות בתשלומים לבקתות, לא להרעיש בביקתה צפופה כשאנשים מנסים לישון אחרי יום-הליכה.
 
יש נחשים?
לא. כל החיות המסוכנות שיש בניו-זילנד זה מין אחד של עכביש ארסי שלא נתקלים בו אף פעם, וזהו. 
 
מה עוד צריך?
סבלנות. מזג-האוויר ההפכפך גורם לכך שתיכנונים יכולים להשתנות ולהתבטל במפתיע. את הטיול שלי בטונגרירו נאלצתי לדחות בשבוע וחצי, כי השמורה היתה סגורה לרגל סופות-רוח עזות (כן, בשיא הקיץ). גם האופי הניו-זילנדי תורם את חלקו: הם אנשים מאד רגועים ומאד אדיבים, אבל פה ושם קורה שנהג מיניבוס טוב-מזג קופץ להביא ארגז בירה ומאחר בחצי שעה לאסוף אתכם (במקרה כזה, אגב, סביר להניח שתקבלו ממנו בירה).
יש המון מסלולים בניו-זילנד. אי-אפשר להספיק הכל. עדיף לא למהר מדי, ולא לדחוס המון טיולים ונסיעות בזמן קצר, בפרט בתחילת הטיול. חשוב להקציב אחרי כל טרק יום-יומיים להתאוששות שיוקדשו למנוחה, כביסה, מקלחת, אוכל שלא הגיע משקיות וקופסאות-שימורים, שינה, ייבוש ציוד, והפנמה.
 
מה זה ה"גרייט ווקס"?
ה-great walks הם שמונה מסלולים פופולאריים ואטרקטיביים במיוחד. השבילים עצמם נוחים להליכה והביקתות שלאורכם גדולות, מאובזרות, מאוישות, ויקרות יותר. בחלק מהמסלולים צריך להזמין מקום בביקתה מראש, או להביא אוהל – בכולם חוץ מהמילפורד יש אתרי קמפינג. הביקוש הגדול פירושו גם שכמעט באף נקודה לא תהיו לבד: עשרות אנשים עוברים בכל מסלול בכל יום.
כמה מילים על כל מסלול:
המילפורד (Milford Track) הוא המפורסם שבהם ואחד הטיולים היפים בעולם, העובר דרך איזור ה-fiordland בדרום הרחוק, חוויה מרוממת ומשובבת-נפש שהמון ניו-זילנדים חשים חובה לעצמם ללכת אותו פעם בחיים. מסתיים ב-milford sound המדהים. זה מסלול לא קשה, בן 54 ק"מ לאורך ארבעה ימים. הבעיות: המחיר גבוה יחסית (ההגעה בספינות והלינה),  בשל הביקוש צריך להקדים ולהזמין מקום (כן, כדאי עוד מהארץ. אני הזמנתי ארבעה חודשים מראש) ותאריך ההזמנה קבוע ללא שינויים. אם יורד גשם זלעפות (והמילפורד הוא אחד המקומות הכי גשומים בעולם – 8 מטר משקעים בשנה) לא יעזור כלום.
הרוטברן (Routeburn Track ) מצוי באיזור קווינסטאון. טרק הררי בעיקרו, מקסים ולא ארוך (32 ק"מ בסך-הכל). גם כאן צריך להזמין מקום מראש, אם כי לא צריך להיכנס לפאניקה כמו במילפורד. מחירי הלינה לא זולים גם כאן, וההגעה במיניבוס מ-glenorchy יקרה יחסית. אפשר לחבר אליו את ה-greenstone ו/או ה-caples לעוד יומיים רגועים ונעימים (אנחנו עשינו את זה עם זוג חברים ושתי מכוניות בשני קצות השבילים).
הקפלר (Kepler Track) הוא מסלול מעגלי ידידותי ומתוכנן היטב שיוצא מ-Te Anau ונמשך ארבעה ימים. ההליכה היא בעיקרה לאורך רכס הררי עם נופים מדהימים (אם אין יותר מדי עננים). גם כאן צריך להזמין מראש מקום אם רוצים לישון בביקתות.
אגם ווקרימואנה (Lake Waikaremoana Track) הוא טרק סימפאטי באי הצפוני, דרום מזרחית לאוקלנד ולא רחוק מרוטורואה. המסלול סובב סביב האגם והוא קל ונוח יחסית, מבחינת טופוגרפיה ומזג-אוויר. ההגעה לא טריוויאלית אך לא נוראה (אם מגיעים ברכב פרטי- בזהירות בכביש-העפר). צריך להזמין מראש מקום בביקתות, ויש הרבה אתרי-קמפינג.
הוונגנוי (Whanganui journey) הוא בכלל לא טרק; זהו שיט קאנו בן 3 או 5 ימים במורד נהר הוונגנוי, ולינה בבקתות שלגדותיו. את הסירות שוכרים מחברות פרטיות (בדרך-כלל "חברה" כזו מורכבת משלושה חבר'ה נחמדים ושני ואנים חבוטים) כגון זו או זו , והם גם יאספו אתכם בנקודת-הסיום. השיט נינוח (צריך לחתור מדי פעם, אבל אין יותר מדי "התרגשות") והתחושה נפלאה. לא להפסיד.
ההיפי (Heaphy Track) מצוי בצפון האי הדרומי, ולמעשה חוצה את תחילת רכס הרי ה"אלפים הדרומיים". הטרק ארוך (82 ק"מ) אבל נוח להליכה ומאד יפה וירוק. ההגעה קצת בעייתית כי הוא לא מעגלי ומי שהשאיר אוטו או ציוד בנקודת-המוצא חייב לחזור דרך מאד ארוכה בחזרה, אבל כדאי, ולו רק בזכות הביקתה האחרונה הממוקמת באחד המקומות המקסימים ביותר בניו-זילנד. טיפ קטן: הבקתות קטנות וצפופות וכדאי לנסות ולהגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב ללילה.
אבל טסמן (Abel Tasman Track) הוא מסלול חביב ומאד אהוד (כלומר, צפוף) לאורך חופו הצפוני של האי הדרומי. הוא חולי ושטוח יותר מהשאר, ומזמין סתלבט, התעכבות ורחצה בים. כאן הרבה יותר נוח להסתובב עם אוהל (כי פחות גשום וקר).
הרקיאורה (Rakiura Track) מצוי ב-Stewart Island הדרומי שלא רבים מגיעים אליו. ההגעה לא פשוטה אך המסלול מעניין , לא ארוך (35 ק"מ, 3 ימים) והנוף פראי אף יותר מהמקובל. מי שרוצה לחוות את סטיוארט איילנד במלואו מוזמן לנסות את כוחו ב-North West Circuit Track השומם והבוצי, ושיהיה לו לבריאות.
הטונגרירו (Tongariro Northern Circuit Track) הוא מסלול בן 3-4 ימים דרך איזור הטונגרירו המפורסם בזכות התצורות הגעשיות הבלתי-אפשריות שלו. את מיטב המראות אפשר לחוות גם ב-Tongariro crossing החד-יומי, אך גם המסלול המעגלי הארוך יותר מצויין, ויתרון נוסף לו בכך שלא רבים ההולכים בו (רוב המטיילים מסתפקים ב-crossing).
 
תגיד, כדאי אותם?
לא חייבים! לא חסרים מסלולים ונופים בניו-זילנד! כדאי מאד לעלות על הטונגרירו, והוונגנוי מקסים, וכן הלאה, אבל מעבר לזה לא חייבים לרוץ דווקא לכל המקומות הצפופים והיקרים. יש המון מקומות לא פחות טובים, קצת בצד.
אבל אין ספק שכל גרייט ווק הוא אכן טיול משובח.
 
יש טיולים מאורגנים?
כן. למי שיש לו יותר כסף ופחות כוח לסחיבת תרמילי-ענק קיימת האפשרות לעשות טיולים רבים (כולל המילפורד והרוטברן, למשל) במסגרת קבוצה מאורגנת עם מדריך וטבח ובקתות מיוחדות עם ארוחות ומיטות כמו בני-אדם. ההליכה עצמה היא עצמאית לחלוטין; רק בערב מתכנסים ללינה מאורגנת.
 
עוד מסלולים:
תקצר היריעה מלפרט ולו שמץ מהאפשרויות, ובכל-זאת, על קצה המזלג:
- Taranaki: מסלול סביב ההר הכי ציורי בניו-זילנד (נו, זה המפורסם).
- Queen Charlotte: כמו האבל טזמן, רק יותר נעים.
- Dusky Track: סיוט למתקדמים בלבד.
- Pinnacles hut: צפונית לאוקלנד, נחמד מאד.
- Rees-Dart : למי שהרוטברן לא הספיק לו.
- Nelson lakes: מגוון מסלולים יפים לכל טעם.
- Matukituki valley: שיטוט קל ונוח לא רחוק מ-Wanaka הנגישה, וקרחון Rob Roy כבונוס.
- Arthur's Pass: איזור מרשים מאד (וקר).
- Welcome Flat Hut: גם טיול, גם ג'קוזי בטבע!
- Whirinaki : טרק נעים, רגוע ולא כל-כך מוכר. סיפתח טוב לטיול בניו-זילנד
- :Mueller Hut ליד הר קוק. טיפוס של חמש שעות, תצפית עוצרת-נשימה, לילה בביקתה על הר קרח, ירידה של שלוש שעות למחרת. שווה כל טיפת-זיעה.
 
מה עוד?
סעו לשלום, המפתחות בפנים.
 
טיול נעים.
עידן
 idanbb@gmail.com
 
 
אין תגובות
קטגוריות
רונית כהן זמורה - מנהלת פורום טיפול זוגי ומשפחתי

פורום טיפול זוגי ומשפחתי

מענה על כך שאלה בדיסקרטיות היכנסו עכשיו >>


עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?
האזור שלי בפורום
לעמוד הפורום