לא מנוהל - רוצה לנהל את הפורום? לחץ כאן.
אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
ברוכים הבאים לפורום "ערוץ ההיסטוריה"!

 

הפורום משמש במה לדיון בתכנים המוצגים בערוץ ההיסטוריה, וגם מקום לדון, לשאול ולהתעניין בנושאי היסטוריה באשר הם, בין אם מדובר בלימודים או בהיסטוריה כתחביב.

היסטוריה מדינית, תרבותית, צבאית, חברתית, ישראלית או עולמית - הכל מהכל.

 

 

 

 

 

הקרב על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים

מאת: eshir31  פורסם: 02/10/2003  עדכון אחרון: 23/05/2005  
 
מבוא
הקרב על העיר סואץ הוא קרב בעייתי ומעורר מחלוקת. הוא התחולל לקראת סופה של מלחמת יום הכיפורים ויש סימן שאלה גדול שמרחף מעל נחיצותו ונכונות הדרך בה הוא נוהל. מלחמת יום הכיפורים החלה ב6- לאוקטובר 1973 שבו פרצו כוחות מצריים בחזית התעלה וכוחות סורים פרצו בחזית הגולן. המלחמה פרצה בעיקר בגלל תוצאותיה של מלחמת ששת הימים בה השתלטה ישראל על חצי האי סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן. שטחים אלה לא הפכו ל"קלפי מיקוח" מדיניים וסוריה ומצריים תכננו את המלחמה הזו על מנת לשבור את הקיפאון המדיני שנוצר אחרי תום הלחימה ב12- ליוני 1967. (הפסקת האש עם סוריה). (Sobel, 1974, 1).
בעת פרוץ המלחמה, צה"ל היה מצוי בתנאי פתיחה גרועים מאוד. הוא הופתע מכיוון שמערכת המודיעין הישראלית ביססה את ההרתעה שלה על ניסיון לסבר את כוונות האויב במקום להסתמך על היכולות שלו.
סיומה של מלחמת ששת הימים בחזית המצרית יצר מצב שבו צה"ל כבש את כל חצי האי סיני וישב על גדות תעלת סואץ. בעוד שלפני מלחמת ששת הימים שימש חצי האי סיני כגורם אתראה ממעלה ראשונה מכיוון שכל כניסה של כוחות מצריים לשם הייתה מעוררת פעמוני אזעקה, ישב צה"ל על הגדה המזרחית של תעלת סואץ והצבא המצרי ישב מולו בגדה המערבית, במרחק קצר ממנו. כתוצאה מאירועי מלחמת התשה ומריבוי האבדות בתקופה זו, נבנה קו המוצבים שנקרא ע"ש הרמטכ"ל דאז רא"ל חיים בר לב, כדי להגן על החיילים הישראלים מההפגזות והצליפות של הצבא המצרי. האלוף ישראל טל והאלוף אריאל שרון התנגדו לקו ההגנה הנ"ל מכיוון שהתנגדו להגנה נייחת ודגלו יותר בהגנה ניידת. רא"ל בר לב הכריע לטובת שיטת ההגנה נייחת ולכן נבנה הקו בסופו של דבר. (היה וויכוח לפני שנבנה הקו). (הרצוג, 1975, 13 - 16).
במהלך הקרב על העיר סואץ הוכנסו בחפזה כוחות שריון, צנחנים וחי"ר לתוך העיר. כיבוש העיר נכשל, חיילים רבים נפגעו ואף נהרגו וחלק מן הכוחות נותרו זמן ממושך בעיר כשהם מנותקים מקווי כוחותיהם עד שנחלצו. תכנון הקרב וההתארגנות לקראתו היו גם הם חפוזים וזאת בשל הידיעה שהפסקת האש הולכת וקרבה וכן הייתה הערכה שבעיר יש כוחות מצריים נסוגים, מפוזרים ושאינם ערוכים היטב להגנה, כפי שנראה בהמשך הערכה זו לא הייתה נכונה מכיוון שהכוחות שפרצו אל העיר נכנסו למלכודת והם לא היו ערוכים להתמודד עם המשימה שקיבלו על עצמם. מטרתה של עבודה זו היא לבחון את האירוע לאור עקרונות המלחמה ההכרעתית, הפיקוד והשליטה, המנהיגות וההתחשבות בגורמים המשפיעים ביניהם: אקלים, יחסי כוחות, קרקע, זמן ומרחב ואחרים. יש לבחון גם את הצורך בכיבושה של העיר סואץ. האם כיבושה היה נחוץ מבחינה אסטרטגית ואסטרטגית - רבתי? האם דרך כיבושה של העיר מתאים לעקרונות המלחמה והאם היה ניסיון להטיל את מירב הכוחות על מרכז הכובד של האויב על מנת להכריעו בזמן הקצר ביותר? עבודה זו תנסה לענות על שאלות אלה תוך כדי בחינת אירועי הקרב הנ"ל.
עבודה זו מוקדשת לזכרם של כל לוחמי צה"ל אשר נהרגו במהלך הקרב לו מוקדשת עבודה זו.

הקונטקסט האסטרטגי - רבתי של האירוע
על מנת להבין את הקונטקסט האסטרטגי - רבתי של האירוע יש להציג תחילה מס´ אירועים חשובים במלחמה. המלחמה פרצה ב6- לאוקטובר מבלי שישראל תפתח במתקפת מנע כפי שעשתה במלחמת ששת הימים. הכוחות המצריים צלחו את תעלת סואץ, פרצו את קו בר-לב וכבשו מעוזים רבים בתוכו. אבדות כבדות נגרמו לצה"ל בקרב הלוחמים ששהו במעוזים וכן בקרב חיילי השריון שניסו לפרוץ אליהם ולחלץ את אלה שנתקעו ובמהלך ניסיונות אלה נקלעו למארבי נ"ט של הצבא המצרי. (Aker, 1985, 29-24). ב8- לאוקטובר הגיעו לחזית כוחות המילואים כתגבורת לכוחות הסדירים שהיו צריכים לעמוד לבדם מול הכוחות המצריים במשך היומיים הראשונים של הלחימה. באותו יום, אורגנה מתקפת נגד פיקודית שנכשלה בשל בעיות בתיאום בין האוגדות וכן בשל חזרה על השגיאה שנעשתה כבר בימים הראשונים של הלחימה. השגיאה מתבטאת בהסתערות גדולה של כוחות שריון גדולים על מערכי נ"ט צפופים מאוד של הצבא המצרי. בנוסף לכך, נהנו הכוחות המצריים מהגנה של מערכת צפופה של טילי נ"מ שהוצבה בצידה המערבי של התעלה, כיסתה שטח נרחב למדי בגדה המזרחית שלה והפריעה מאוד לח"א הישראלי לתקוף את הכוחות המצרים שכבר צלחו את התעלה ולסייע לכוחות השריון הישראלים במתקפה שלהם (Ibid, 40-39). כשלון המתקפה ב8- לאוקטובר וסיבותיה גרמו לרא"ל דוד אלעזר ("דדו") לשנות את הגישה ולהורות על מגננה. הוא מורה להימנע מהתקפות ומהתקדמות לעבר התעלה. הוא מבקש שימתינו למתקפת שריון מצרית שבה הישראלים יוכלו לשחוק את הטנקים המצריים בשל יתרונם בקרב שב"ש (ברטוב, 1978, 123-122). "דדו" אף מסביר בצורה מפורטת יותר את מה שהוא חושב שצריך לעשות. הדיביזיות שחצו את התעלה בראשית המלחמה הם דיביזיות חי"ר. הוא מבקש להמתין לצליחתן של דיביזיות השריון, הוא מבקש להמתין למתקפה שלהן ולהדוף אותה. בלימת ההתקפה תיעשה בסיוע ח"א ללא "מטרות טילים" שתפריע לו וכן תוך כדי ניצול העליונות הישראלית בקרב שב"ש (Ibid, 128-127). כבר לאחר כישלונה של מתקפת הנגד ב8- לאוקטובר, דובר על צליחה של כוחות ישראליים לעבר הגדה המערבית של התעלה, אך הוחלט להמתין קודם למתקפת שריון מצרית שתנסה לפרוץ מראש הגשר מזרחה לעבר פנים ח.א סיני. המתקפה הצפויה אכן התבצעה ב14- לאוקטובר לאחר צליחת 2 דיביזיות שריון מצריות. ההתקפה המצרית נהדפה באבדות כבדות לצבא המצרי ומהלך זה החל למעשה את המפנה בחזית המצרית. אוגדות השריון הישראליות ניצלו את עליונותן בקרב שב"ש וכן את סיועו של ח"א שפעל מעבר לטווח טילי הנ"מ המצרים (Ibid, 215-213). הצלחת הקרב מה14- לאוקטובר גורמת לכך שתכנון הצליחה לגדה המערבית כמהלך שיכול להכריע את הצבא המצרי המצוי בגדה המזרחית של התעלה הופך לריאלי יותר. הצליחה התבצעה בליל ה16- / 15 לאוקטובר ע"י חטיבת צנחני מילואים. צליחה זו העבירה את הלחימה לגדה המערבית ופתחה דרך להכרעת הכוחות המצרים ויצירת מצב בו ירצו להגיע להפסקת אש (הרצוג, 199-197). לאחר ביסוס ראש הגשר בגדה המערבית, משמידים כוחות צה"ל בסיסי טילים מצרים רבים וכך מאפשרים לח"א לפעול ביתר חופשיות. בגדה המזרחית מושארות יחידות ישראליות מועטות ומה18- לאוקטובר, רב יחידותיו של פיקוד דרום המרוכזים באוגדות של אריאל שרון, אברהם אדן ("ברן") וקלמן מגן מצויות בצד המערבי של התעלה (ברטוב, 270-269). כאשר 3 האוגדות של פיקוד דרום מצויות ברובן בגדה המערבית של תעלת סואץ מוחלט כי אוגדותיהן של ברן ומגן יפעלו לכיוון דרום ואוגדתו של שרון תפעל לכיוון צפון ומערב (Ibid, 274).
כאשר פועלים הכוחות כפי שצוין להלן, נראה ב19- לאוקטובר שב22- לאוקטובר צפויה החלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש. זה מביא את הפיקוד העליון להחליט על ריכוז מאמץ לכיוון דרום, כלומר, אוגדותיהם של ברן ומגן יפעלו בגזרתם במטרה לכתר את הארמיה השלישית המצרית. נראה כי גזרה זו הועדפה על פני הגזרה הצפונית וכיתור הארמיה השניה בשל ההישגים העדיפים שהשיגו אדן ומגן וכן הימצאות 2 אוגדות שיכולות לבצע את המשימה הנ"ל (בניגוד לאוגדה אחת, זו של שרון שפעלה בכיוון צפון). כמו כן, הייתה כאן ראית שטח טובה. השטח בצפון הוא שטח קשה לתנועה ומצפון לאסמעיליה יש שטח ביצתי ובעייתי מבחינת התקדמות של כוחות. כמן כן, התקדמות של כוחות בשטח הנ"ל, חשופה להתקפות הן מהכוחות המצרים אשר בגדה המצרית והן ע"י כוחות הארמיה השניה המצויים בעברה המזרחי של התעלה. לעומתם, אוגדות ברן ומגן חשופים להתקפה רק מהצד המערבי כשאוגדת מגן משמשת כמשמר אגף לאוגדת אגן וברב אגפה המזרחי של אוגדת אגן יש את שני האגמים המרים המשמשים כמכשול טבעי טוב המשמש כמשמר אגף מהצד המזרחי. דרומה יותר מהאגמים המרים, מהחיץ החקלאי, ומהעיר סואץ משמש מפרץ סואץ כמכשול טבעי טוב (קשה יותר לחצות את האגמים המרים ואת המפרץ מאשר לחצות את התעלה) (Ibid, 279-278). ריכוז המאמץ והפעולות של אוגדות אדן ומגן מביאים אותנו לנושא העבודה שקשור גם לעניין הפסקת האש שאכן החליטה עליה מועצת הביטחון של האו"ם ב22- לאוקטובר. הפסקת האש החלה ב22- לאוקטובר בערב ובסופו של אותו יום, תיאר הרמטכ"ל את המצב בחזית בפני הממשלה. הארמיה השלישית הייתה מכותרת באופן חלקי בשל תפישת שני הצירים המוליכים מסואץ לקהיר (שמות הצירים הנ"ל הם "סרג’" ו"עשור"). לארמיה השלישית הייתה עדיין דרך עוקפת מסואץ, לאורך המפרץ, לנמל עדביה מדרום לג´בל עתקה וממערב לעתקה ניתן להתחבר לכביש המוביל לקהיר בנקודה שצה"ל לא הגיע אליה עדיין (Ibid, 320). המטרה האסטרטגית - רבתי שהוגדרה ע"י הרמטכ"ל. והדרג המדיני הייתה להגיע להפסקת אש והיא הוגדרה בימים האחרונים ללחימה. מתוך זה נגזרה המטרה האסטרטגית שהיא כיתור הארמיה השלישית. הפסקת האש שהוכרזה ב22- לאוקטובר באה לפני השגת המטרה האסטרטגית שהושגה בחלקה בלבד מכיוון שכיתורה של הארמיה השלישית עוד לא הושלם. הפסקת האש של ה22- באוקטובר הופרה וכוחות פיקוד דרום התכוננו במהרה להמשך הלחימה, בייחוד בגזרת אוגדות אדן ומגן, כדי להשלים את המטרה האסטרטגית שלא הושלמה במלואה. ה23- באוקטובר היה יום הלחימה בו הושגה המטרה האסטרטגית הנ"ל במלואה מכיוון שהארמיה השלישית היושבת בגדה המזרחית של תעלת-סואץ כותרה וכוחות רבים של הארמיה בגדה המערבית החלו להתמוטט. שר הביטחון - משה דיין מעדכן את גולדה מאיר - רוה"מ ישראל לגבי המצב בבוקרו של ה23- לאוקטובר ומעדכן אותה גם שצה"ל מגיב על האש המצרית ומתכנן להשלים את מה שתכנן מקודם והפסיק בשל הפסקת האש ביום הקודם (בראון, 1992, 237-236). שר הביטחון מאשר לרמטכ"ל לתת לפיקוד דרום פקודה לחופש פעולה בגזרת הארמיה השלישית במטרה להשלים את כיתורה וכתגובה להפרות של הפסקת האש (ברטוב, 1978, 323-322). ה23- באוקטובר הוקדש כולו להשלמת המשימה האסטרטגית שהיא כיתור הארמיה השלישית. מהלך זה, היה בכוונתו להביא למטרה האסטרטגי-רבתי שהוגדרה בשלהי המלחמה שהיא: הגעה להפסקת אש לאחר שהאויב המצרי מוכרע. הפעולות ביום לחימה זה נועדו להשלים את כיתורה של הארמיה השלישית. אוגדת ברן קיבלה סיוע חי"ר לשם פעולות הטיהור בשטחי הכיבוש שלה ולשם המשך ההתקדמות דרומה. ברן חילק את השטח שמדרום לאגם המר ל - 3 חטיבותיו, תגבר אותם בכוחות חי"ר שקיבל ונתן להם לטהר את כל השטח שבין חיץ האגם המר הגדול עד לחיץ הצפוני של מפרץ סואץ. כוחות החי"ר הגיעו לחטיבות השריון רק במשך היום וזה הקשה על הלחימה באזור שאופייני ללחימת חי"ר ולא כ"כ לשריון. למרות זאת, לקראת הצהרים, החלו הכוחות המצרים באזור לגלות סימני התמוטטות ונאספו הרבה שבויים. התארגן גם כוח בפיקוד סגנו של ברן - תא"ל דב תמרי לטיהור החיץ החקלאי הסמוך לתעלת סואץ, (בעיקר בשטח שבין האגם המר הגדול לאגם המר הקטן). דב תמרי אסף את כל כוחות החי"ר והחרמ"ש ושלח אותם תחת פיקודו להמשך טיהור החיץ. שארית כוחה של אוגדת ברן הסתערה לכיוון דרום במטרה להשלים את כיתור הארמיה השלישית. אוגדת מגן פעלה באגפה המערבי של אוגדת ברן והסתערה דרומה. כוחותיו של ברן הגיעו למבואותיה הצפוניים והמערביים של העיר סואץ. המהלך המשלים לכיתורה של הארמיה השלישית, היה תנועה דרומה, חלק דרך שטחי הכיבוש של ברן וכיבוש נמל עדביה המצוי בחוף המערבי של מפרץ סואץ ומדרום לעיר סואץ. בליל ה- 24/23 לאוקטובר הושלם למעשה כיתורה של הארמיה השלישית. (אדן, 1979, 284 - 289).
אירועי ה23- באוקטובר השלימו מטרה אסטרטגית חשובה שהיא כיתור הארמיה השלישית אך עדיין לא הושגה הפסקת אש - המטרה האסטרטגית-רבתי. כבר בליל ה- 23/24 הוכנה התוכנית לכיבוש העיר סואץ. הכיבוש הנ"ל הוכן בגלל שעדיין לא הייתה הספקת אש. הרעיון היה שכיבוש העיר יהדק את המצור על הארמיה השלישית. אני חושב שזו טעות. אין צורך בכיבוש העיר לצורך הידוק המצור. היה עדיף להתמקד בטיהור השטחים שנכבשו ולקדם כוחות שיוכלו לתקוף את ריכוזי הארמיה השלישית בגדה המזרחית. כוחות הארמיה השלישית בגדה המזרחית היו חשופים לגמרי להתקפות ח"א בשל היעדר מטרות טילי קרקע-אוויר שנבעה מכיבושי צה"ל בגדה המערבית. כמו-כן, כוחות אוגדת אדן היו קרובים לעיר סואץ ומה שהיה ניתן לעשות זה לכתר את העיר ע"י חסימת הצירים העיקריים המובילים אל העיר ותפישת השטחים שבין העיר עצמה לתעלת סואץ. ח"א היה יכול לסייע בריכוך העיר. הכוחות שהחזיקו בעיר היו מנוטרלים ומכותרים. (למעשה, היה נוצר מצב שבו העיר סואץ מכותרת ומנותקת גם מכוחות הצבא המצרי במערב וגם מכוחות הארמיה השלישית אשר בגדה המזרחית). במצב בו הפסקת האש קרובה (היה לחץ מדיני מברה"מ וארה"ב), הכנסת כוחות בנוהל קרב חפוז וללא מודיעין מספק היא שגיאה. השגיאה היא חמורה בעיקר כשמדובר בשטח בנוי המהווה שטח אידיאלי לקרב הגנה. כיבוש וטיהור עיר היא מלאכה שצריך להימנע ממנה עד כמה שאפשר ואם חייבים לבצעה, אסור היה לעשות אותה באופן שבו נערך כיבוש העיר סואץ. (ברטוב, 1978, 329-327).

הקרב
לפני תיאור הקרב יש לציין עובדה חשובה: בשעה 05:55 פורסמה הודעה של דובר צה"ל ובה נאמר שהמצרים הסכימו להפסקת אש בשעה קודם והוא תחל ב- 07:00. בשעה 07:00 גם הופסקה פעילותו של ח"א הישראלי (Ibid, 334). תכנון הקרב החל בערב הקודם והחטיבות של אוגדת ברן יצאו למשימתן עם אור ראשון. בשעה 08:30 ב24- לאוקטובר הגיעה מצפון חטיבת גבי עמיר דרך ציר "מרפק", היא כבשה את אזור התעשייה של העיר מול התנגדות קלה. ולאחר מכן פנתה החטיבה מזרחה על ציר "פולחן". באותה שעה בערך, החלה את מתקפתה חטיבה 500 בפיקודו של אל"מ אריה קרן. גדודו של אלישיב שמשי היה הראשון שחדר אל העיר מכיוון צפון-מערב, דרך ציר "סרג´". בצומת אשר בכניסה לעיר, חיסל הגדוד הנ"ל מגנן נ"ט שכלל טנקי S.U 100 ותותחי נ"ט. הגדוד השתלט על הצומת ומבואות העיר והמתין לשני כוחות הצנחנים שבאו בעקבות כוחות השריון שבאו בציר הזה. התוכנית הייתה שאחרי הגדוד של אלישיב שמשי, יפרוץ גדוד השריון של סא"ל נחום זקן ואחריו יפרצו שני כוחות הצנחנים. הכוח הראשון היה גדוד צנחנים בפיקוד סא"ל יוסי יפה והכוח השני היה פלוגת צנחנים בפיקוד סא"ל יעקב חסדאי. את הטור הנ"ל סגרה פלוגת הסיור החטיבתית שנעה על זלדות. חשוב לציין שהטור של הצנחנים כולו אורגן בצורה מאוד חפוזה. הכוח של סא"ל חסדאי נע על משאיות וזחל"מים והכוח של סא"ל יפה נע על 9 נגמש"י שלל מסוג "טופז" (R.T.B נגמ"ש רוסי) שלא מזמן למדו איך לתפעלם ו3- אוטובוסים. גדודו של אלישיב שמשי יחד עם גדודו של יצחק רבין שימשו כעתודה בכניסה לעיר כשהם פרוסים בצורה רחבה. הכוח שפרץ בציר "סרג’´" היה אמור להשתלט על מעבר תעלת המים, צומת המסגד ג´מע אל ארבעין (או צומת הארבעין) וצומת המשולש שהוא ראש הסוללה לפורט אברהים שם היה ידוע על קיומו של גדוד קומנדו מצרי. לאחר ההשתלטות על הצמתים הנ"ל, גדודי אלישיב ויצחק היו אמורים לפרוץ קדימה ולהיכנס לפרוץ לפורט אברהים בחיפוי הגדוד של נחום זקן וחטיבת גבי שבאה מכיוון מערב. (אדן, 1979, 293-289). התנועה של כוחותיה של חטיבת גבי עמיר עברה ללא בעיות מיוחדות. לעומתה, הכוחות של חטיבת אריה קרן נתקלו בקשיים. גדודו של נחום התקדם עד תעלת המים המתוקים תוך כדי השבת אש לעבר מקורות הירי. כאשר הגיע הגדוד לצומת הארבעין נפתחה עליו אש תופת שכללה אש נק"ל, נ.ט ורימונים וכוונה בעיקר לצריחי הטנקים והנגמ"שים. באזור זה היה קיר בטון שהפריד בין שני הנתיבים על מנת להגן על מסילת הברזל והוא הגביל מאוד את מרחב התמרון המוגבל ממילא של הטנקים והנגמ"שים. בשל כך נפגעו מפקדים רבים ולקח למג"ד זמן עד שהצליח להשיב את השליטה על הגדוד ולהניעו קדימה לעבר המפרץ. הגדוד הגיע עד לצומת המשולש תוך כדי השבה באש לכל הכיוונים ואף עסק בחילוץ כלים ופצועים מן השדרה. אחרי הגדוד של נחום, פיגר גדוד הצנחנים שלא הצליח להיצמד לגדוד השריון. כשגדוד הצנחנים הגיע לצומת הארבעין, מקום ההיתקלות של גדוד נחום זקן, נתקל גם הוא באש תופת מן הבתים הגבוהים שבצדי הצומת הנ"ל. תגובת המג"ד למצב הזה הייתה פקודה לנטוש את הרכבים, לעבור ללחימה רגלית ולהתבצר בבתים אשר בסביבה לא הייתה אפשרות ריאלית לעשות את מה שעשה גדוד השריון של נחום בשל היפגעות רב ה"טופזים" של הכוח וכן מיעוט הנשק שעל ה"טופזים" לשם השבת אש. המג"ד עצמו נפצע גם הוא מאש נ.ט. כוח הצנחנים של חסדאי שמע על ההיתקלות של גדודו של סא"ל יוסי יפה ולכן נטש גם הוא את רכביו והתבצר בבתים שבסביבה. פלוגת הסיור החטיבתית נקלעה גם היא למטחי האש, נפגעו לה 16 לוחמים אך היא הצליחה להיחלץ לאחור. כל הכוח של חטיבת אריה היה מפוזר לאורך ציר "סרג’´". גדודו של נחום היה נצור בצומת המשולש בסמוך לחוף. גדודו של יוסי יפה התבצר בבתים אשר בצומת הארבעין (רב הכוח טיהר את המשטרה בפיקודו של קצין צעיר בשם דוד שתפס פיקוד על הכוח) וכוחו של חסדאי היה במעבר "סרג’" על תעלת המים המתוקים (Ibid, 295-294).
ציינתי כבר שפעילות ח"א הישראלי הופסקה ב- 07:00 בשל הפסקת האש. בשל המצב הקשה, ביקש מפקד האוגדה להפעיל את ח"א בשעה 11:00. האישור ניתן, אך בשל אי הבהירות לגבי מיקומם של כוחותינו, הפציצו המטוסים רק את פורט אברהים שם היה ידוע לבטח על הימצאותו של גדוד קומנדו מצרי. שאר חלקי העיר הופצצו יותר מאוחר כשאל"מ אריה איכן את הכוחות שלנו באופן מדויק יותר. ב- 11:30 מחליט ברן לנסות לשלוח כוחות מחטיבת גבי, דרך ציר "פולחן" לעבר מרכז העיר על מנת להקל את הלחץ על הכוחות של חטיבת אריה המפוזרים לאורך ציר "סרג’". בשעה 12:00 הגיע גדודו של אהוד ברק ל"צומת המשולש", שם מצא את גדודו של נחום. כמו כן, הוכנס גדוד חרמ"ש בפיקודו של סא"ל נחום ברוכי, באותו ציר של גדוד אהוד. גדוד החרמ"ש של ברוכי חילץ את נפגעיו של גדודו של נחום ופינה אותם דרך ציר "פולחן". הנגמ"שים עסקו בחילוץ הנפגעים לאורך ציר "סרג’´" וחייליהם השתלטו על מלון "קליאופטרה" ועל עוד בנינים גבוהים בצומת. פעולה זו לא שיפרה את המצב ולא הביאה לשבירת התנגדות המצרים בעיר. גם תנועה של גדוד החרמ"ש ברחובות צדדיים המקבילים לציר "סרג’", תוך כדי ירי לבתים לא הועילה בהרבה ולא יצרה חבירה עם כוחותיו של סא"ל יוסי. הגדוד הנ"ל חזר לצומת "המשולש" ומשם יצא מזירת הלחימה דרך ציר "פולחן". מפקד האוגדה מחליט להפסיק את הלחימה ולהתמקד רק בחילוץ הכוחות והנפגעים. הוא הורה לאל"מ אריה להחדיר כוחות לעיר רק במגמה לחלץ את הכוחות הלכודים. אריה שלח את גדודו של יצחק רבין שהיה בעתודה דרך ציר "סרג’´" אך הגדוד חזר כשהפלוגה המובילה נתקלה באש נ.ט והמג"ד עצמו נפצע. הפצועים פונו גם לנק´ המוצא של חטיבת גבי (דרך ציר "פולחן") וגם לנק´ המוצא של חטיבת אריה (דרך ציר "סרג’´"). פלוגת החרמ"ש של גדוד אלישבי שמשי השתתפה גם היא בפעולות חילוץ ופינוי הנפגעים של גדוד נחום. תא"ל דב תמרי (סגנו של ברן) עסק בטיהור החיץ החקלאי שמצפון לעיר סואץ עם חטיבתו של נתן ניר וכוחות חי"ר שונים. ברן ביקש שדב תמרי יסייע לאריה בניהול וחילוץ שאר הכוחות ונפגעיהם ואף הורה לאל"מ נתן ניר לשלוח לאריה את גדוד הסיור של סא"ל איוואן כדי לנסות לפרוץ אל העיר מכיוון צפון-מזרח, דרך ציר "עצה" על מנת לחלץ את הנפגעים מהעיר. הגדוד כלל 5 נגמ"שים וצורפו אליו 5 טנקים לשם ביצוע המשימה. הגדוד של איוואן נכנס לעיר סואץ ב- 14:45 דרך ציר "עצה" ו2- טנקים מתוכו אף המשיכו בציר במקום לפנות לציר "סרג’" ורק יותר מאוחר הבחינו בטעותם וחזרו אחורה כדי לפנות לשם. הכוח הנ"ל קרב לצומת הארבעין אך לא הצליח להבחין בצנחנים של סא"ל יוסי יפה אשר היו נצורים במשטרה ובעוד שלושה בתים. הגדוד פנה מערבה על מנת לצאת מן העיר ואז הבחין בחיילים של סא"ל חסדאי והשאיר לידם את הטנקים. איוואן חזר עם שאר כוחו לחפ"ק החטיבתי של אריה (שמוקם בכניסה לעיר מכיוונה הצפון-מערבי) ודיווח לאריה. הוא חזר לעיר ב- 16:00 עם זלדות של הפלס"ר של חטיבת אריה וחילץ את מרבית כוחו של חסדאי. חסדאי ו6- פצועים מכוחו נותרו בשטח מחוסר מקום והם נחלצו ברגל ב- 20:30. מרבית הפצועים פונו לפתחה הצפוני-מערבי של העיר, בסמוך לחפ"ק של אריה שם פעלה פלוגת הרפואה החטיבתית שתוגברה ע"י פלוגת רפואה נוספת שהובאה ע"י תא"ל תמרי. ברן חשש לגורל הטנקים, בעיקר בשל החשיכה הקרבה ולכן הורה להוציאם מהעיר. המח"טים דאגו להוצאת גדודי נחום, אהוד, ברוכי ועמיר דרך ציר "פולחן". החשיכה ירדה ובעיר נותר כוחו של סא"ל יוסי יפה שכלל 90 איש שמתוכם 23 פצועים. הייתה התלבטות כיצד לחלץ את הכוח הנ"ל. אריה תמך בהיחלצות עצמית, בדומה לזו של חסדאי מכיוון שפריצה של כוח שריון מסוכנת מאוד בעיקר כשהוא בלילה. דוד - הקצין שנטל את הפיקוד לאחר פציעתו של המג"ד, חשש מכך אך שוכנע ע"י המח"ט וסא"ל חסדאי ששוחחו עמו שזו הדרך הטובה ביותר. אלוף הפיקוד - האלוף שמואל גונן התערב בוויכוח ודווקא צידד בהמתנה לחילוץ באמצעות שריון. ברן עדכן את האלוף לגבי ניסיונות החילוץ של אותו היום ומחיר הדמים שלהם ואז הוא השתכנע וצידד גם הוא בהיחלצות עצמית של הכוח. עם רדת החשיכה קיבץ אליו דוד שני כוחות קטנים שהתבצרו בבתים סמוכים והיה לו עימם קשר. אלה היו כוח בפיקוד יהודה שכלל 10 חיילים וכוח בפיקוד גיל שכלל 4 חיילים. בעת פעולה זו גילה דוד את הכוח בפיקודם של שני הסמלים שיפר ושוורץ שכלל 18 חיילים ואסף אותם למשטרה גם כן. כוח זה התבצר גם הוא בבית הסמוך למשטרה אך לא נודע על קיומו מכיוון שלא היה קשר בין כוח זה לכוח של דוד אשר היה במשטרה. ב- 02:45 יצא הכוח כולו מהמשטרה ונע בסמטאות המקבילות לכביש הראשי (ציר "סרג’´"). הכוח נע בצורה מאובטחת כשהפצועים נישאים במרכז ומאובטחים, בראשו הלך חלוץ שבדק את השטח ובסופו הלך כוח מאסף שאבטח את עורפו. הכוח עבר בסמוך לחוליות של מצרים שלא חשו בכוח הישראלי. הכוח הנ"ל הגיע לגשר החוצה את תעלת המים המתוקים, חצה אותו והגיע לקווים של חטיבת אריה ב- 04:45 מהלך זה סיים את מהלך היחלצות הכוחות הישראלים מהעיר סואץ (Ibid, 299-295 וכן שמשי, 1986, 114-106).
מתיאור הקרב עולה כי יש פער ניכר למדי בין המטרה שהיא כיבוש העיר סואץ לבין הביצוע ותוצאותיו. ח"א לא הופעל מסיבית כמתוכנן בשל הכנסה של הפסקת האש ב- 07:00 בבקר ה24- לאוקטובר. התוכנית קבעה שחטיבת גבי תפרוץ ממערב דרך ציר "פולחן" עד נמל הנפט וחטיבת אריה תפרוץ מצפון-מזרח דרך ציר "סרג’". פריצתה של חטיבת גבי לא נתקלה בקשיים רבים אך לעומתה, פריצתה של חטיבת אריה נתקלה בקשיים רבים. היא לא הצליחה במשימתה להשתלט על הצמתים העיקריים המצויים לאורך ציר "סרג’" ויתרה מכך, כוחותיה נלכדו בקרב התשתי קשה ומצאו את עצמם לכודים ונצורים במקומות שונים לאורך הציר. המאמץ ההתקפי של חטיבת אריה נשבר כתוצאה מהתפצלות כוחות החטיבה וכיתורם במקומות שונים לאורך הציר. כתוצאה מהמצב שבו נקלעו כוחותיה של חטיבת אריה, נאלצה לחימתם של כוחותיה וגם של כוחות החטיבות האחרות של אוגדת אדן להתמקד בחילוץ הכוחות הנצורים הנ"ל. חלק מהכוחות נחלצו בעצמם (כדוגמת פלס"ר חטיבת אריה וגדודו של סא"ל יפה ברובו) וחלק נחלצו בסיוע כוחות אחרים (כדוגמת פלוגתו של סא"ל חסדאי וגדודו של סא"ל זקן). רק חלק מהעיר סואץ נכבש בידי כוחות מאוגדה כך שהמשימה בוצעה באופן חלקי. כמו כן, כוחות ישראלים נלכדו בעיר ונחלצו לאחר שהם וכוחות אחרים שבאו לחלצם ספגו אבדות כבדות. אני סבור שניתן למצוא את הפער הניכר בין המעשה ותוצאותיו בניתוח האסטרטגי של הקרב (אדן, 1979, 292-291).


הניתוח האסטרטגי
הגורמים המשפיעים
אתחיל את הניתוח האסטרטגי בעיון בכוחות וביחסי הכוחות. הכוח הישראלי הורכב מכתחילה בצורה חפוזה ולכל חטיבה מבין שתי החטיבות שהשתתפו בלחימה צורף אלמנט של חי"ר שלא השתתף בלחימה בעבר יחד עם כוחות השריון של החטיבה. לצורך הפריצה לעיר קיבלה חטיבת אריה את גדוד הצנחנים של סא"ל יוסי יפה ואת פלוגת הצנחנים של סא"ל חסדאי. צירוף כוחות החי"ר לכוחות השריון הוא מקובל ואף רצוי לאור המשימה שהיה צריך לבצע אך צירוף של כוחות שלא לחמו יחד בעבר ואינם מכירים אחד את השני מהווה בעיה למרות ריכוז הפיקוד בידי המח"ט בעת ביצוע המשימה מורכבת ככיבוש עיר. משימה מורכבת כזו מחייבת שת"פ מושלם בין כל מרכיבי הכוח בשל המורכבות של משימה מסוג כזה. כשבוחנים את יחסי הכוחות נתקלים בבעיה מכיוון שברן, מפקד האוגדה שניהלה את הקרב על העיר סואץ מספר שב- 05:50 הוא ביקש עדכון מודיעיני על העיר. מה שנמסר הוא על גדוד קומנדו שיושב באי פורט אברהים המצוי בדרום העיר ונודע על שרידים של דיביזיות 4 6-1 שנסוגו אל העיר ונראה שהם בגודל של שני גדודי חי"ר ממוכן (Ibid, 290). יש להתיחס למילה "כנראה" מכיוון שהיא מראה שבעצם לא ממש ידוע איזה כוחות נכנסו לעיר וכמה. לא ידוע על תצפיות או סיורים אוויריים שניסו לקבל מידע מדויק יותר על הכוחות שהחזיקו בעיר. אם אתייחס למידע שקיבל ברן כנכון, אפילו אז יהיה זה פשטני מידי לומר שהכוחות שיצאו למשימה לכבוש את העיר סואץ לא היו מספקים לביצוע המשימה. ניתן לומר שהיה צורך בחטיבה נוספת לשם ביצוע המשימה מכיוון שבעיר החזיקו 3 גדודי צבא מצריים (2 גדודי חי"ר ממוכן וגדוד הקומנדו) ו2- חטיבות ישראליות שהם 6 גדודים וכדי שיהיה יחס של 3 ל- 1 לטובת התוקף, כפי שחשב קלאוזווייץ, היה צורך בחטיבה נוספת, הכוללת 3 גדודים. חטיבת נתן ניר עסקה באותו זמן בטיהור החיץ החקלאי מצפון לעיר ולכן לא השתתפה בכיבוש העיר. לדעתי, בעיית יחסי הכוחות אינה בעיה חמורה כמו שיטת הפעלת הכוחות. גם אם יחסי הכוחות היו 3 ל 1 לטובת התוקף, אינני חושב שזה מה שהיה פותר את הבעיה.
הדיון בהפעלת הכוחות מביא בעצם לדיון בגורם הקרקע. מדובר בשטח בנוי שנותן יתרון עצום לכוח המגן מפני שכל מבנה מהווה מקום שעוצר ובולם את הכוח התוקף. יש מעט מאוד שטח פתוח בשטח בנוי וזה מקשה מאוד על עריכת מתקפות מהירות ומוחצות לשם השגת הכרעה. ברן מנסה להצדיק את האופן בו פעלו הכוחות שהיו תחת פיקודו בקרב על סואץ בהסתמכות על כיבושי ערים כדוגמת עזה ב- 1956 וב- 1967 וכן שכם, רמאללה וג´נין ב- 1967. השיטה מתאימה לכיבוש ערים כאשר ידוע שהכוחות המצויים במצב של התמוטטות כזו או אחרת. אפילו אם הכוחות שהיו מצויים בעיר סואץ היו שרויים במצב כזה או אחר של התמוטטות, הפעלת הכוחות כפי שהיה ב- 1967 בעיקר היא משגה מפני שדברים רבים השתנו מאז 1967. יש כאן את הטעות של תכנון קרב עפ"י הניסיון של המלחמה הקודמת. ב- 1956 וב- 1967 נשק הנ"ט עדיין לא התפתח ולא סופק בכמויות גדולות. לעומת זאת, כוחות החי"ר המצרים צוידו בכמות גדולה מאוד של נשק נ.ט מכל הסוגים (בעיקר טילי "סאגר"). כאשר כוחות חי"ר מצוידים בנשק נ.ט לרוב ויש להם אפשרות כמעט בלתי מוגבלת להתבצר במבנים השונים של העיר, כוחות שריון וחי"ר שנוסעים בשדרה, אפילו אם הם מייצרים אש לכל הכיוונים כפי שעשו , נכנסים בוודאות למלכודת אש. חמור מכך, ח"א לא הספיק לרכך את היעד כיאות לפני ובעת פריצת הכוחות לעיר. צריך לזכור גם שהמצרים למדו את השיטה הזו של כיבוש עיר ולמדו כיצד להתגונן מפניה. אפילו כוח חי"ר שאינו מאורגן כ"כ יכול בקלות לייצר מלכודת אש כפי שנגרמה לכוחות שחדרו לעיר סואץ (Ibid, 303-302). פרופ´ ין - קרפלד מצא לנכון להקדיש סעיף לטיל האנטי-טנקי בשל חשיבותו הרבה שהתבטאה במלחמת יום כיפור. הוא מיטיב לציין אותו כסמל של מלחמת יום כיפור בו הופיע לראשונה בצורה מסיבית (Van-Creveld, 1975, 30-28).
כאשר מתייחסים לגורם הזמן והמרחב יש להזכיר את הפסקת האש שהחלה ב- 07:00 בבקר ה24- לאוקטובר. ברן מציין שכל הפעולה תוכננה כמחטף וניסיון להרוויח עוד שטחים לפני שהפסקת האש תתקיים למעשה. הייתה תחושה שעד שהפסקת האש תיכנס לתוקף, כוחות ישראלים כבר ישלטו ברב העיר ו/או יעסקו בטיהור חלק מהם. פעולת סואץ תוכננה ובוצעה תחת צילה של הפסקת האש ולכן הכל נעשה מהר מאוד וחפוז מאוד. הבעיה היא שכיבוש עיר, בייחוד שידוע שיושבים בה כוחות חי"ר מסוג כזה או אחר, אינה משימה שיש לתכנן ולבצע בחפזה. זאת בעיקר לאור הניסיון של כוחות שריון וחי"ר של צה"ל בהתמודדות עם חי"ר מצרי שמצויד בכמויות ניכרות של נשק נ.ט. הניסיון לא בא ממלחמת ששת הימים אלא מראשית המלחמה ואף בימים שאחריה. כוחות שריון ישראלים סבלו אבדות כבדות בימי הלחימה הראשונים ובייחוד ב8- לאוקטובר כשהסתערו על מערכי נ.ט מצריים שהוחזקו בעיקר ע"י כוחות חי"ר. כוחות חי"ר ישראלים כאלה ואחרים ספגו אבדות קשות בהתמודדותם עם מערכי נ.ט שונים של הצבא המצרי. יש לכך מס´ דוגמאות. ביניהם, קרב של גדוד הצנחנים בפיקודו של סא"ל יצחק מרדכי ב"חווה הסינית" (שהשתתפו בו גם כוחות שריון וחרמ"ש) ב17- לאוקטובר והקרב של גדוד הצנחנים ב18- לאוקטובר בפיקוד סא"ל דן זיו בכפר סרפאום אשר מדרום לאיסמעיליה. (הגדוד של זיו הוא מאותה חטיבה של גדודו של סא"ל יוסי יפה) (הרצוג, 1975, 201-204 וכן 214-213). הקרבות הנ"ל היו צריכים ללמד את מפקדת פיקוד הדרום ואת מפקדות האוגדות הלוחמות שהכנסת כוחות שבהם יש או עלולים להיות בו כוחות חי"ר מצרי המצויד בנשק נ.ט ונק"ל רב - אסור שתהיה בחפזה וזאת למרות הרצון לחטוף ולהשתלט על שטחים במהירות. (אדן, 1979, 292-291 וכן הראל, 1974, 23). לגבי האקלים, לא ידוע על מצב אקלימי כלשהו שיש להתייחס אליו. נראה שמזג האוויר היה נח למדי בזמן הלחימה.
עקרונות המלחמה ההכרעתית
כעת אפנה לבחינת הקרב עפ"י עקרונות המלחמה ההכרעתית. אתחיל בענין הקונצנזוס הלאומי. מלחמת יום הכיפורים נפתחה בהפתעה שיצרו צבאות מצרים וסוריה. נתוני הפתיחה של צה"ל ומצבו הגרוע בתחילת הלחימה גרמו לכך שלא תהיה בעיה של קונצנזוס לאומי לגבי הצורך להילחם על מנת לבלום ולהדוף את הצבאות התוקפים. המצב ההתחלתי הקשה גרם לכך שהקברניטות המדינית לא הייתה צריכה להתאמץ כדי ליצור קונצנזוס לאומי שנוצר כבר לבד מעצמו. הבעיה היא כאשר מגיעים לימים האחרונים של הלחימה. נראה שלא הוסבר לחיילים מה המטרה של לחימתם בימים אלה של הלחימה. כוחות ישראליים רבים צלחו את תעלת סואץ מערבה ותקפו את הכוחות המצרים שם על מנת לכתר את הארמיות המצריות שצלחו מזרחה אך מהי מטרת כיבושה של העיר סואץ? ברן כתב שהוא חשב שזה יהדק את המצור על הארמיה השלישית ומשה דיין אף חשב שזה יביא לכניעתה. לא ברור איך, מכיוון שהעיר סואץ אינה מהווה מרכז כובד של הארמיה השלישית, שכיבושה יביא לכניעת הארמיה. (Ibid, 302-301 וכן דיין, 1976, 685-684). כשמגיעים לרמה היותר מקומית, קשה לראות קונצנזוס כלשהו מכיוון שהתוכנית שהותוותה הייתה מאוד כללית ולא ממש ברורה. הן כוחות הצנחנים והן כוחות השריון שחדרו לעיר דרך ציר "סרג’" לא ידעו מה יש בעיר ומהי משימתם המדויקת. היה קשה מאוד להגדיר לחיילי הכוחות הלוחמים מהי בדיוק משימתם והם לא קיבלו מספיק מפות שהן דבר אלמנטרי לניהול קרב. חיילי הצנחנים מספרים שנאמר להם שעליהם להשתלט על צומת חשוב ולהגן עליו מפני התקפות נגד מצריות. לא היה ברור איך בדיוק מגיעים לצומת, כמה זמן צריך להגן אליו ומאיפה ומתי יגיעו כוחות נוספים. הבעייתיות בקונצנזוס ובהבנת תוכנית הלחימה, שהייתה כללית מאוד, גרם לבעיה בדבקות במשימה. בקרב היו לא מעט גילויי גבורה ואומץ אך היה מאוד קשה לדבוק במטרה כאשר היא אינה ברורה כ"כ ללוחמים ומפקדיהם (הראל, 1974, 23 וכן גולן, 1975, 8). אסור שתוכנית צבאית תהיה מפורטת מדי מכיוון שיש לתת לכוחות הפועלים חופש פעולה מסוים שיאפשר להם לבחור את דרך הפעולה הרצויה לביצוע המשימה עפ"י תנאי הלחימה שמתפתחים בקרב. עם זאת, מטרה שאינה ברורה ומחסור באמצעים מקשה מאוד על דבקותם של הלוחמים ומפקדיהם בביצוע המטרה מכיוון שהיא אינה נהירה להם כיאות. הייתה תחושה של סיום מהיר של הלחימה וחוסר תחושת סכנה ואיום מהאויב. היה ידוע שהמלחמה על סף סיום ולא נראה שתהיה התנגדות רצינית בשל כך. התחבולה גם לא הייתה מספיק ברורה למפקדי היחידות. נראה לי שמפקדי הכוחות הבינו את תפקידם בצורה כללית אך כמעט ולא הבינו כלל את התחבולה (אם הייתה בכלל) של כיבוש העיר. חדירה לתוך העיר כשבתוכה מתבצרים חיילים אינה גורמת לשבירתה ואינה יעילה גם מכיוון שנעשה כבר שימוש בשיטה זו וסביר להניח שכוחות האויב למדו להתגונן מפניה כפי שנעשה בקרב זה. כשמגיעים לעקרון היזמה וההתקפיות נראה שכן הייתה כאן יוזמה התקפית. צה"ל הגיע להישגים נאים ב23- לאוקטובר ורצה לנצל אותם בעצם הרעיון לכבוש את העיר סואץ. כוחותיה של אוגדת אדן הצליחו לכתר את כוחותיה של הארמיה השלישית ביחד עם כוחותיה של אוגדת מגן כבר ב23- לאוקטובר והמקרה של כיבוש העיר סואץ הוא מקרה די ברור של ניצול ההצלחה שהושגה בימי הלחימה הקודמים ובייחוד ב23- לאוקטובר. רעיון ניצול ההצלחה הוא רעיון טוב בעיקרו אך הבעיה היא שמרווח הזמן הקצר בשל הפסקת האש גרם לרעיון של ניצול ההצלחה להיות מוטעה. כאשר יש זמן קצר ודוחק, תכנון של מבצע הופך להיות חפוז מאוד וכאשר מדובר במשימה מורכבת ככיבוש עיר ולחימה בשטח בנוי המצריכה זו - היזמה והתקפיות הופכת לבעייתית. בשל קוצר הזמן שכבר ציינתי, היזמה וההתקפיות לא יצרו את עקרון התחבולה וההפתעה. הרעיון של שליחת כוחות ותפישת הצמתים הראשיים בעיר תוך כדי יצירת אש לכל הכיוונים נראה בעיני כשימוש בתחבולה שנוסתה והצליחה בעבר אך היא בעייתית בתנאי שדה הקרב שהתפתחו מאז. כדי ליצור הכרעה ולהמעיט באבדות כוחותינו היה ניתן לנטרל את העיר ואף אולי להביא לכניעתה באמצעות תחבולה אחרת שגם אינה צורכת זמן רב לביצועה. מרכז הכובד של העיר סואץ בתנאים ששררו בימי הלחימה האחרונים של המלחמה היה בקשר שלה עם העורף בקהיר, שרידי כוחות הארמיה השלישית בגדה המערבית (שחטיבת נתן ניר עסקה בטיהורם) ועם כוחות הארמיה השלישית אשר בגדה המזרחית וזאת למרות היותם מכותרים. נטרול מרכז הכובד יכול להיות ע"י תפישת הצירים המובילים אף העיר וחסימתם וכן את הציר "מסיכה" אשר מצוי בגדה המערבית ויורד דרומה מאיסמעיליה ועד החיץ הצפוני של מפרץ סואץ. חלק ניכר מציר זה כבר טוהר בימי הלחימה הקודמים והיה צורך לטהר את החלק הדרומי שלו, המצוי מדרום לאגם המר הגדול. צירי הכניסה לעיר הם "פולחן" ממערב לעיר, "סרג’" ו"ראי" מצפון מערב ("ראי" הוא בעצם מסילת ברזל) ו"חבית" ו"עצה" מצפון מזרח לעיר. במצב של חסימת צירים אלה, הכוחות בעיר סואץ נצורים ואין להם דרך להיחלץ לכיוון מערב או לכיוון מזרח. בנוסף לכך, הם אינם יכולים לקבל תגבורות משם. אם הלחימה הייתה נמשכת היה ניתן לחדור אל העיר בכל הצירים הנ"ל ובלחימה איטית ומטהרת ולא באמצעות פריצה מהירה שעלולה לגרום לכוחות להיתקע במקומות שונים בתוכה.
כאשר פונים לעקרון ריכוז המאמץ הרי הוא קשור לעקרון הקודם של תחבולה והפתעה. כאשר אין תחבולה או שהיא אינה ברורה, קשה להצביע על ריכוז מאמץ שיביא למיטוט מרכז הכובד של כוחות האויב בצורה זו או אחרת. ציינתי כבר שהשיטה הישנה של פריצה לעיר תוך כדי ייצור אש לכל הכיוונים היא שיטה מוכרת מהמלחמות הקודמות למלחמת יוה"כ. כאשר יש ריכוז מאמץ לכיבוש והשתלטות על הצמתים המרכזיים המצויים בלב העיר, סביר מאוד להניח שהאויב המכיר שיטה זו, ירכז את מאמציו לשיבוש מהלך כזה. יש הגיון בשיטה זו של פריצה וריכוז מאמץ לתפישת הצמתים המרכזיים בעיר מכיוון שהיא הצליחה בעבר אך היה צורך בתחבולה אחרת כדוגמת מה שהצעתי וזה מה שיוביל לריכוז המאמץ למשהו אחר שהוא יותר בר השגה בעיקר בתנאים של לחץ זמן בגלל הפסקת האש. ריכוז המאמץ היה צריך להיות לדעתי מכוון לתפישת הכניסות השונות לעיר והקשר שלה עם הארמיה השלישית המכותרת בגדה המזרחית. כך בעצם היה נוצר כיתור בתוך כיתור שהיה משבש מאוד את לחימת הצבא המצרי בעיר סואץ. כאשר מגיעים לעקרון מיצוי הכוח, הרי ניתן למצוא כאן בעיה קשה. כוח שריון אינו מתאים ללחימה בשטח בנוי וזאת בשל המחסור החמור במרחב תמרון מספק. כוח חי"ר מוסע בזחל"מים או נגמש"ים אינו מתאים גם הוא ללחימה כזו בשל המחסור החמור במרחב תמרון וכן הפגיעות הרבה של רכבים אלה לנשק נ.ט לסוגיו. כאשר מזכירים את האוטובוסים והמשאיות בהם השתמשו חלק מכוחות החי"ר, הרי שהמצב עוד יותר חמור מכיוון שמדובר ברכב "רך" שאינו משוריין והוא פגוע עד מאוד לכל סוגי הנק"ל ונשק הנ.ט, בעיקר שמרחב התמרון שלו מוגבל בשטח בנוי. שליחת כוחות כאלה בעיקר כשהתיאום והקשר ביניהם (בין כוח השריון לכוח החי"ר) הוא מוגבל היא טעות. בראש כוח החודר לעיר יש לשלוח מס´ ג´יפים וחיילים רגלים שיכולים לסייר קדימה, לבדוק את תגובת האויב ולדווח אחורה על כך. הם יכולים לסגת מהר בגלל שהם קלים ומהירים יותר והשטח הבנוי אינו מגביל את מרחב התמרון שלהם כפי שהוא מגביל טנקים ונגמ"שים. מאחורי כוחות הסיור הנ"ל ינועו באיטיות מס´ קטן של נגמש"ים וטנקים שיוכלו לסייע בעיקר באש לכוחות רגלים שילחמו מבית לבית. נגמ"שים וטנקים יכולים להוות מעין ארטילריה ניידת ובסיס אש נייד שינוע לאט לאט וייתן מכת אש לבית או קבוצת בתים לפי הצורך. ברן מציין בהשגות שלו על הקרב את הצורך בשת"פ טוב בין נגמ"שים לטנקים ברמת הכלי הבודד (אדן, 1979, 304-303). בעת הקרב השכיל מג"ד השריון סא"ל נחום לנצל את נגמ"שיו וטנקים של גדודו ליצירת בסיסי אש וארטילריה ניידת כאשר נחלצו אל הכיכר הסמוכה לדרך אל פורט אברהים ("הצומת המשולש"). בצורה כזו בלם הגדוד את המתקפות עליו ואף שלט באש על בתי הסביבה. הבעיה הייתה שלא היה כוח רגלי בסמוך אליו שיכול היה לטהר את הבתים מסביב. כוח החרמ"ש שהגיע כדי לחלץ את גדוד השריון של נחום השתלט על מס´ בתים גבוהים בסביבה אך היפגעותו הרבה של גדוד השריון והקלעו למצב קשה בשל ריבוי אבדות הביאו, ובצדק לדעתי, את ברן לנטוש את הרעיון לכבוש את העיר ולהתמקד בחילוץ העיר. (Ibid, 296 וכן גולן, 10).
הבעיה מובילה אותנו לעקרון הרציפות וההמשכיות. כוח השריון, שהורכב מטנקים ונגמ"שים נותק מכוחות הצנחנים שגם נותקו זה מזה. כוח השריון היה צריך לייצר אש בצורה איטית ואחריו, היה הכוח הרגלי (צריך לנוע רגלית ולא על כלי רכב), צריך לטהר את הבתים בחיפוי אש הטנקים והנגמ"שים. אי-הבהירות של המשימה גרמה לנתק בין הכוחות ולכך שכוח החי"ר לא יכל להמשיך את פעולות השריון והחרמ"ש שהיו בלתי יעילות בעצמם. כאשר התיאום בין הכוחות לקוי, אין אפשרות שכוח מסוים ימשיך או יסיים את פעולתו של רעהו. היה תיאום טוב בין כוחותיו של גבי שבאו לחלץ את גדודו של נחום אך היה תאום לקוי בין גדודו של איוואן שנכשל באיתור כוחו של סא"ל יוסי ומצא במקרה את כוחו של סא"ל חסדאי (Ibid, 297 וכן הראל, 23). כשעוברים לעקרון המנהלה, נראה שמבחינת ההספקה, כלומר הציוד המתכלה שכולל תחמושת, מים, דלק ומזון, צוידו הכוחות באופן סביר. מצד שני בשל אופיו של הקרב כמחטף מהיר וקצר נראה שהכוחות צוידו לקרב קצר בלבד ולא נצפתה אפשרות של מצוקה, מצור והימשכותו של הקרב מעבר ליום אחד. כבר לאחר טיהור בנין המשטרה וההתבצרות בו, גילו הצנחנים שהם במצוקת תחמושת, מזון, מים וחומרי חבישה. דוד - הקצין שתפס פיקוד על הכוח הורה לחסוך בתחמושת ומים נותרו רק עבור הפצועים. כמו כן, השכיל דוד לנצל את החשיכה לפני שנחלצו משם, שלח מס´ חיילים לאסוף מים, תחמושת מזון ואלונקות מה"טופזים" שנותרו על הכביש (ראה הראל, 1974, עמ´ 23 וכן 31). במשימה קרבית בה קשה לתספק כוח בקווי אספקה רגילים כמו בשטח מדברי, ראוי היה לצייד את הכוח בהספקה לזמן ארוך יותר. זו שוב בעיה שנוצרה עקב התכיפות בתכנון הפעולה וגם בשל תכנונה כמחטף קצר ולא כפעולה קרבית ממושכת. כמו כן, בשל התכיפות והדחיפות ברצון לבצע את המשימה צוידו כוחות הצנחנים ברכב "רך" ופגיע מאוד (משאיות ואוטובוסים) והנגמ"שים בהם צוידו אנשים של סא"ל יוסי יפה היו נגמ"שי שלל שגם לא הותאמו לשטח הלחימה וגם הכוח שהפעיל אותם הכיר אותם בצורה חלקית ביותר. רק באותו היום, התוודעו לוחמיו של סא"ל יוסי לנגמ"שי ה"טופז", לנשק ולמכשירי הקשר שעליהם. זוהי גם תוצאה של תכנון הפעולה במהירות והחשבתה כפעולה של מחטף שלא תיערך זמן רב ולכן אין צורך להצטייד כראוי גם מבחינת כלי הרכב וגם מבחינת ההספקה (אדן, 1979, 292-291). עקרון האבטחה מציין את אי הוודאות הקיימת בשדה הקרב. המארבים שנקלעו אליהם כוחות החי"ר והשריון שפרצו בציר "סרג’" הפתיעו את הכוחות עצמם ואף את מפקדת חטיבתו של אריה ומפקדתו של ברן. כתשובה לבעיות הלא צפויות הוחזקו שני גדודי השריון האחרים של חטיבת אריה כעתודה ואלה השתתפו בחילוץ ובניסיונות לחילוץ של חלק מן הכוחות. כמו כן, כוחותיה של חטיבת גבי ששימשו ככוח לוחם ולא ככוח עתודה שמשו למעשה ככוחות חילוץ שסייעו לחילוץ גדודו של נחום מהמלכודת אליו נכנס. עקרון האבטחה נשמר, כי ההתנגדות הלא צפויה הפתיעה את הכוחות הלוחמים בעיר ואת מפקדיהם אך היה לכך מענה בדמותו של עקרון העתודה. כפי שציינתי מקודם, 2 גדודים מחטיבת אריה שמשו כעתודה. אני סבור שהיו מספיק כוחות בעתודה אך הבעיה הייתה היכולת להפעילם. כוחות מגדוד אלישיב פעלו מהצומת שבכניסה לעיר מציר "סרג’" שהייתה מאובטחת ע"י הגדוד. גדודו של יצחק ניסה לחדור את העיר מכיוון ציר "עצה" שלא נתפס ע"י כוחות צה"ל וניסה לחלץ את הצנחנים, נתקל בהתנגדות ונסוג. זה מראה לדעתי על מספיק כוח בעתודה ולא מספיק שטח בעתודה. תפישת הכניסה הזו לעיר וכן כניסות אחרות שכבר ציינתי בעת הדיון על עקרון התחבולה, טובה גם לעקרון העתודה מכיוון שתפישת הכניסות הנ"ל היא גם טובה כתחבולה בפני עצמה על מנת להכריע את האויב וגם כשטח טוב להפעלת העתודה. ברן השכיל להפעיל כוחות חטיבת גבי ככוחות חילוץ והשתמש בשטח שכבשה (בציר "פולחן" בעיקר) כשטח שהיווה עתודה. כמו כן, השכיל ברן להעביר את גדוד איוואן מחטיבת נתן ניר ולשלוח אותה ככוח נוסף שהצליח לחלץ את רב כוח חסדאי (Ibid, 297-295). הבעיות בכל עקרונות המלחמה לא גרמו להחלשה ופגיעה ברוח הלחימה שהיא העיקרון האחרון. הייתה בעיית שטח בעתודה שהתגברו עליה בעזרת החדרת כוחותיה של חטיבת גבי דרך ציר "פולחן" והחדרת כוחו של איוואן דרך ציר "עצה". כוחות העתודה פעלו בניסיונות מספר לחלץ את הכוחות הנצורים בעיר. חלק מהכוחות נחלצו בסיועם וחלק נחלצו לבד. אני סבור שלאחר החלטתו של ברן להתמקד בחילוץ הנפגעים והכוחות והפקודה שנתן למח"ט אריה בעניין גרמה לכך שהכוחות הנצורים החזיקו מעמד, המשיכו להילחם וניסו לסייע לכוחות החילוץ עד כמה שיכלו. חיילים בכוחות הנצורים וגם בכוחות שיצאו לחלצם הפגינו לחימה אמיצה מאוד וחלקם זכו בעיטורים על מעשיהם. רוח לחימה זו השפיעה על הרוח הלאומית והקונצנזוס הלאומי שנתן למדינת ישראל ומנהיגותה להתמודד עם המצב הקשה אחרי הפסקת האש והמאבק המדיני בעניין שביתת הנשק והסכמי הפרדת הכוחות
הפיקוד והשליטה
עתה אבחן את הפיקוד והשליטה בקרב. העניין בפיקוד ובשליטה מתחיל בפקודה של האלוף שמואל גונן - אלוף פיקוד הדרום ועוזרו - תא"ל אורי בן ארי לכבוש את העיר סואץ בתנאי שהיא לא סטלינגראד. הפקודה התכוונה לציין שאם כיבוש העיר יתקל בקשיים כפי שנתקלו הגרמנים בעת ניסיונם לכבוש את סטלינגראד מידי הרוסים במלה"ע ה2-, יש לוותר על המהלך. הפסקת האש הייתה מאוד קרובה והיה חשש מאבדות ולכן ניתן הסייג הנ"ל. כשבוחנים את הפקודה הזו, מעבר לסייג, ניתן בהחלט לומר שהיא תואמת את שיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה מכיוון שפיקוד דרום רק ציין לברן - מפקד האוגדה שבאחריותה היה האזור בסמוך לעיר סואץ את רצונו לכבוש אותה ולהמעיט ככל האפשר במס´ האבדות. הוא השאיר את קביעת הדרך והשיטה למפקד האוגדה. מפקד האוגדה קיבל את הפקודה ונכנס לנוהל קרב חפוז וזאת בשל קוצר הזמן. ברן גם נתן הוראה לרכז כוחות חי"ר ולהביאם לכוחותיו של אריה וגבי. רואים כאן הכנות של מפקדת האוגדה לקרב ע"י ריכוז הכוחות וציוותם לחטיבות השונות (הם הועברו מחטיבתו של נתן שפעלה תחת פיקוד של סגן מפקד האוגדה - תא"ל דב תמרי). כשמגיעים לרמת האוגדה, מתחילים הבעיות. ברן התווה תוכנית שבה תפרוץ חטיבת אריה בציר "סרג’" ותכבוש את הצמתים אשר במרכז העיר ואח"כ תכבוש את פורט אברהים אשר מדרום להם. ברן קבע גם שחטיבתו של גבי תפרוץ דרך ציר "פולחן" ותשתלט על מערב העיר ובתוכו מזח נמל הנפט (Ibid, 292-289). ברן קבע את משימתה של חטיבת אריה כי חשב שצמתי העיר הם מרכז הכובד והשאיר למח"ט להחליט כיצד בדיוק יעשה זאת ובאילו כוחות. נניח שהצמתים הם אכן מרכז כובד של העיר, שכיבושם יביא להכרעת העיר. מה לגבי משימתה של חטיבת גבי? ברן לא מבהיר אם נמל הנפט הוא מרכז כובד ובמה תפיסתו יכולה להביא להכרעת העיר. ברן לא הסביר לאריה וגבי - שני המח"טים שתחת פיקודו מדוע הוא רוצה שיבצעו את משימתם ומה בדיוק משימתו של כל מח"ט תורמת לזו של האחר. מדובר במשימה דו-חטיבתית וצריך שכל מח"ט יבין במה משימתו מסייעת לרעיון ולתחבולה הכוללת שהגה מפקד האוגדה במקרה זה. אני סבור ששני המח"טים הבינו מה עליהם לעשות אך לא מדוע ומה הרעיון התחבולני שעומד בדיוק מאחורי פעולתם. ברן השאיר למח"טים את ההחלטה על הדרך בה יבצעו את משימתם וזה תואם את שיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. לעומת זאת ברן פגע ברעיון כשלא הסביר למח"טים שלו מה הרעיון העומד מאחורי משימתם ומהם דגשי שיתוף הפעולה ביניהם.
גם כשיורדים בשרשרת הפיקוד נתקלים באותה הבעיה. אריה המח"ט לא הבין לדעתי מה תפקיד הכוחות שתחת פיקודו וכך גם מפקדי המשנה שהיו תחת פיקודו של אריה לא הבינו מהי חשיבות פעולתם ותפקיד הפעולות של כ"א מהם. דוד - המ"מ בכוח של סא"ל יוסי יפה מספר שהפקודה שניתנה להם הייתה להגיע לצומת חשוב להשתלט עליו ולהגן עליו מפני התקפות נגד מצריות. כמו כן, מספר דוד שסא"ל יוסי - המג"ד לא קיבל תדריך מפורט לגבי משימת הגדוד ומה הרעיון שמאחוריו. גם המ"פ - בוקי, לא קיבל תדריך מפורט כיאות. התדריך היה אמור לפרט מהו הרעיון הכללי של פעולותיו של כוח הצנחנים ואיך הוא משתלב בתוכנית הכללית של חטיבת אריה ואפילו של כל כיבוש העיר סואץ. דרך כיבוש הצומת והדרך להגן עליה הוא מתפקידו של המג"ד והמפ"ים שלו לקבוע. אך כאשר אין למג"ד ולמפ"ים של הצנחנים מושג לגבי הרעיון הכללי שעומד מאחורי משימתם הרי זה מנוגד לשיטת הפיקוד והשליטה עפ"י שיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. יתרה מכך, הוא מקשה עליהם לבצע את משימתם כיאות (הראל, 1974, 23). אני סבור שחוסר התיאום וההבנה המשיך בעת ניהול הקרב. כאשר נתקל גדודו של סא"ל יוסי יפה באש, הוא הורה לנטוש את הרכבים ולהתחיל להילחם באופן רגלי. הימצאות לוחמיו ברכבים בכביש שבו מרחב התמרון קטן מאוד גורם לכך שהכוח יהיה מאוד פגיע וחשוף לאש שבאה מן הבתים. ברן מציין שהסמח"ט - סא"ל כרמלי ביקש להחזיר את הלוחמים לרכבם בגלל שראה שיש רווח גדול בין הגדוד של יוסי לגדוד השריון של נחום. אני סבור שיוסי וגם נחום לא ידעו עד כמה זה חשוב שהם יהיו צמודים זה לזה ואם לכך התכוון המח"ט כששלח אותם למשימתם. האם זה מה שהמח"ט רצה והסמח"ט רצה לדאוג לקיים את מה שחשב עליו המח"ט? אין יודעים בבירור מה חשב המח"ט ומה היה הרעיון שלו בעת שליחת כוחותיו למשימה. זו הסיבה שאריה התקשה לנהל את הקרב כשהוא החל להשתבש. אני סבור שאל"מ אריה ניהל את הקרב בצורה טובה. הוא התקשה בכך בשל בעיות חוסר התיאום בין הכוחות שתחת פיקודו. ברן התערב בניהול הקרב ושלח כוחות של חטיבת גבי לחלץ את גדודו של נחום ואף לנסות להקל את הלחץ מעל כוחותיהם של יוסי וחסדאי. אני סבור שגבי היה יכול לשלוח כוחות בעצמו, מבלי שברן יורה לו על כך, אם היה מבין את תפקידו במסגרת האוגדה. ברן פעל נכון בהתאם לנסיבות מכיוון שגבי לא ידע ולא היה פועל ללא הוראתו של ברן. ברן החליט נכון כשהורה על הפסקת הלחימה והתמקדות בחילוץ הכוחות מן העיר. בעקבות זאת שלח אריה את גדודו של יצחק בניסיון לחלץ את הכוחות. כשזה לא הצליח, היטיב ברן להחליט על שליחת גדודו של איוואן לשם המטרה הזו. אריה שלח את גדוד יצחק בהתאם להנחיתו של ברן ולכן זה מתאים לשיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. אריה החליט לפעול בדרכו לשם קיום רצונו של מפקד האוגדה (אדן, 1979, 297-295). לגבי היחלצות הכוחות, ברן הורה למח"טים שלו להוציא את הכוחות שניתן להוציאם דרך ציר "פולחן" וכך הוצאו מן העיר גדודיהם של ברוכי, אהוד ברק ונחום מן העיר. ברן פירט את הדרך להוצאת הכוחות וזה בניגוד לשיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. אני סבור שאם ברן היה מסביר את תכניתו לכיבוש העיר למח"טים שלו, הוראה זו אפילו הייתה מתבצעת ללא צורך בפקודה ישירה של ברן, כי המח"טים היו מבצעים את הפקודה מתוך הבנת רצונו של ברן. לגבי היחלצותם של כוח יוסי וכוח חסדאי, כדי להעביר את כוח איוואן לאריה לשם חילוץ כוח חסדאי ברובו - היה צורך בהתערבות של ברן כי מדובר בהעברת כוחות מחטיבה לחטיבה. שאר כוחו של חסדאי נחלץ לבד עם סיוע ארטילרי. החילוץ נעשה בתיאום עם מפקדת החטיבה וזה מצוין. אני סבור שהתערבותם של ברן ואלוף הפיקוד בדרך החילוץ של כוח יוסי היו בניגוד לשיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. אריה נתן לדוד פקודה להיחלצות וייעץ לו לגבי דרך ההיחלצות. הוא צידד בהיחלצות עצמית בחסות החשיכה ובצדק לדעתי. לגבי השיטה, השאיר לדוד את ההחלטה לגביה וכך פעל בהתאם לשיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה. דוד העדיף להיחלץ בדרכים צדדיות ולא בדרך הראשית כפי שהציע אריה. בעניין זה, צדק דוד כי גם החשיכה וגם ההליכה בדרכים צדדיות הפתיעה את המצרים שלא ציפו לפעולה כזו (Ibid, 299-297 וכן הראל, 1974, 31).
מבחן המנהיגות
כשבוחנים את מלחמת יוה"כ באופן כללי עפ"י המבחן של "השילוש הבולט" שציין קלאוזביץ, ניתן בהחלט להתרשם כי שלושת מרכיבי המשולש פעלו היטב. המלחמה פרצה בהפתעה והעם התגייס למילואים. ההנהגה הצבאית הנהיגה את צה"ל, שהוא בעצם העם במדים, באופן שהשתדל ליצור יוזמות ולנסות לפתור את הבעיות הצבאיות באופן מוצלח. היו בעיות והחלטות שגויות, אך הייתה נכונות רבה של ההנהגה הצבאית לבצע את תפקידה באופן מוצלח. ההנהגה המדינית נתנה גיבוי להנהגה הצבאית ולעם במלחמה. אתן דוגמא שמתאימה וקרובה לנושא העבודה הנ"ל. בבקר ה23- לאוקטובר דיווח הרמטכ"ל דוד אלעזר לשר הביטחון משה דיין שהמצרים מפרים את הפסקת האש בהתמדה בגזרת הארמיה השלישית שהייתה מכותרת. שר הביטחון אישר את בקשתו של הרמטכ"ל להורות לפיקוד דרום להמשיך את מתקפתם אך ביקש לתת לכך "כיסוי" בהודעה של דובר צה"ל שתציין שהמצרים מפרים את הפסקת האש ולכן צה"ל מגיב (בראון, 1993, 236). לאחר החלטה זו בוצעו המהלכים המלחמתיים של אותו יום וכן של יום המחרת. האישור שנתן שר הביטחון לרמטכ"ל מראה על הגיבוי של הדרג המדיני בדמותו של שר הביטחון לדרג הצבאי בדמותו של הרמטכ"ל. כמו כן, הוא מראה את הצד הרציונלי והממתן מכיוון ששר הביטחון ביקש לגבות את הצעדים הצבאיים בהודעה של דובר צה"ל שתסביר את העניין ותיתן לו את ההצדקה המדינית.


סיכום
עבודה זו תיארה את הקרב על סואץ שהתרחש ב24- וב25- לאוקטובר 1973. הקרב תוכנן ונוהל בתנאים של הפסקת אש בפתח ולכן תוכנן באופן חפוז. אוגדתו של אברהם אדן ("ברן") ביצעה את פעולת הכיבוש של העיר סואץ כמחטף של הרגע האחרון וכמקרה ברור של ניסיון לניצול ההצלחה של הימים הקודמים. כאשר מבצעים פעולה צבאית יש לבצעה באופן כזה שתביא לידי הכרעתו של האויב. בעת ניתוחו האסטרטגי של הקרב בעיר סואץ, ניתן לראות שחלק ניכר מעקרונות המלחמה לא התקיים או שהתקיים בצורה חלקית בלבד. כוחות צה"ל נכנסו לעיר כשהם נעים בשדרה ארוכה כשהרחובות מספקים להם מרחב תמרון קטן מאוד. תנועה כזו בשטח עירוני גורמת לכוחות להכניס את עצמם למצב שבו הם מתישים את עצמם. הלחימה בעיר סואץ הייתה התשתית בעיקרה. ברן חשב שהצמתים הם מרכז הכובד. זו הסיבה שהוא רצה שיתפשו אותם. לא זו בלבד שהצמתים לא נתפשו, כוחות המשימה שהיו אמורים לתפוש אותם נלכדו בהם במלכודת אש, חילוצם לקח זמן רב ואף עלה באבדות רבות. הסיבה העיקרית ליצירת מצב בו הקרב הפך להתשתי ולא הכרעתי הייתה ארגונו החפוז בשל התקרבותה של הפסקת האש. אני סבור גם שברן לא איתר נכון את מרכז הכובד של העיר והעיר עצמה לא הייתה מרכז כובד שהיה מכריע את המלחמה ו/או מביא לכניעתה של הארמיה השלישית. ניתן לומר מלימוד מקרה זה שניצול הצלחה הוא עקרון חשוב בניהול מלחמות אך לעתים כדאי לשקול בצורה עמוקה יותר עד כמה הוא עלול להוביל את הכוחות לתסבוכת. ברן צודק באומרו שוויתור על מחטפים וניסיונות ניצול ההצלחה הוא משגה מכיוון שוויתור כזה גורם למעשה לוויתור על הישגים באופן כללי. מחטפים יכולים ליצור שינויים משמעותיים בשדה הקרב לאחר שהם נעשים (אדן, 1979, 305-304).
מעבר לכך, אני חושב שחילוצם של הכוחות הלכודים, אף שלא היה נקי משגיאות, התבצע טוב. ברן השכיל להפסיק את הלחימה (ייתכן שבעיתוי מעט מאוחר מדי), לאחר שראה את כוחותיו נכנסים לתסבוכת. חילוץ הכוחות בוצע תוך כדי שימוש בכוחות שכבר היו בעיר (גדודי אהוד ברק ונחום ברוכי), כוחות העתודה (גדודי יצחק ואלישיב) ואף כוח שנלקח מחטיבת נתן ניר לשם ביצוע המשימה (הגדוד של איוואן). אני סבור שזה מראה על גמישות ויכולת טובה של ברן ושל המח"טים שהיו אתו להפעיל ולשלוט בכוחות באופן משביע רצון. ההיחלצות העצמית של הגדוד של יוסי יפה מראה על הבנה טובה של המצב וניסיון אמיתי לפתור את המצב ללא הסתבכויות נוספות. היה זה אלתור נכון למצב ששרר באותו רגע בשדה הקרב.

נספח א´
מפות
מפה מס´ 1: מפת צירים של חזית התעלה.
מפה מס´ 2: פעולות כוחות פיקוד הדרום ב19/10- עד 24/10.
מפה מס´ 3: כיבוש חלקי של העיר סואץ בידי אוגדת אדן (ברן) ב24- עד ה25- לאוקטובר.
מפה מס´ 4: לחימת הצנחנים בעיר סואץ והקרב על משטרת אל-ארבעין ב24- עד ה25- לאוקטובר.

כל המפות נלקחו מ: ואלך יהודה, יצחקי אריה וליסק משה (עורכים), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שלישי, הוצאת כרטא והוצאת משרד הביטחון, 1983.





ביבליוגרפיה
עברית:
1. אדן אברהם (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979.
2. ארז יעקב ואדליסט רן (עורכים), סיירות ומיעוטים כרך 14 של ארז יעקב וכפיר אילן (עורכים), צה"ל בחילו, הוצאת רביבים 1983.
3. בראון אריה, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1992.
4. ברטוב חנוך, דדו: 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב´ ,ספרית מעריב, 1978.
5. גולן אביעזר, "הקרב האחרון", ידיעות אחרונות, מוסף יום הכיפורים, 14.9.75, עמ´ 12-8.
6. דיין משה, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, 1976.
7. הראל ישראל, "מגבעת התחמושת למלכודת בסואץ", מעריב, 7.10.74, עמ´ 23, 31.
8. הרצוג חיים, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975.
9. שמשי אלישיב, סערה באוקטובר, הוצאת מערכות, 1986.

אנגלית
1. Aker Frank, October 1973: The Arab-Israeli War, Archon Books, 1985.
2. Sobel Lester A (ed.), Israel & the Arabs: The October 1973 War, Facts on File, 1974.
3. Van-Creveld Martin, Military Lessons of the Yom Kippur War: Historical Perspectives, Sage Publications, 1975.
  5 תגובות למאמר
חילוץ כח חיסדאי על ידי כח איוואן  
תלתלןו | 11/03/2008 09:47:38
תיקון למתקן- פשוט כי הייתי שם  
תלתלןו | 17/06/2009 22:10:28
מנותק מהמציאות  
alex491ו | 19/02/2012 23:04:53
הקרב על סואץ 1973  
alahackו | 20/09/2012 20:24:12
קטגוריות
האזור שלי בפורום
לעמוד הפורום